1.

פרשייה עיתונאית באה ופרשייה עיתונאית הולכת. יש שצצות ונמוגות כלא היו, ויש שנידונו לחיי נצח, לאו דווקא על-פי מידת חשיבותן ההיסטורית. לא פעם נחרתים בתודעה הקולקטיבית סיפורים עיתונאיים דווקא בגלל ערכם האנקדוטלי, מין משלים עממיים שיישלפו ברגע הנכון. קחו לדוגמה את יעקב מרידור, אדם רב-פעלים שנשכח מזמן. אבל סיפור תגלית האנרגיה שעליה הכריז ב-1981, בהיותו שר-על לענייני כלכלה ("הנורה שתאיר את כל רמת-גן") – שהתברר מיד כברווז עיתונאי פיסח במיוחד – מאיר את זכרו באתוס התקשורתי שלנו לעולם ועד.

חוליית הקישור בין מספרי הסיפורים העיתונאיים ובין שובל המיתוסים שהם משאירים אחריהם היא הקריקטוריסטים. באופן קריקטוריסטי אפשר להגדירם כחיידקים הידידותיים שבקצה תהליך עיכולה של פרשייה תקשורתית, אלה שיגזרו את גורלה – להיספג או להיפלט. כדי להבין את כוחה של קריקטורה די להיזכר בכוח ההרס שחוללה סדרת קריקטורות תמימות, ירודות ברמתן על-פי כל קריטריון, שצייר קריקטוריסט אלמוני בעיתון מקומי זניח בצפון דנמרק, ובהן נראה הנביא מוחמד כמי שמן הטורבן הכדורי שלו מבצבץ פתיל דולק של פצצה.

אחת הדרכים להגדיר את הקריקטורה הפוליטית היא כתשובה לבקשה "סכם לי את זה בשתי מלים". בקשה כזו בוודאי הופנתה ב-2005 מטעמו של עורך "יילאנד פוסטן" הדני ל-12 קריקטוריסטים שנענו לבקשתו לצייר דיוקן של הנביא מוחמד – היענות שהביאה לסדרת הקריקטורות שביניהן הציור (הגרוע) של הנביא מוחמד ופצצה על ראשו, שאין לפרשו אלא על-פי המשוואה הפשוטה: "אסלאם = טרור".

כשהתפוצצה הפרשה ושגרירויות נשרפו ברחבי העולם ועשרות מתפרעים נהרגו, באו הסברים רבי מלים והתפתלויות מתנצלות כדי להבהיר כי הפירוש שניתן לדברים אינו תואם כלל את כוונת היוצרים.

לא במקרה, כשאנו חושבים על פרשייה תקשורתית מן העבר עולה בזכרוננו דווקא הקריקטורה. היא מתומצתת, לעתים משעשעת, קל לזכור אותה כמו שזוכרים בדיחה – והעיקר, היא לא תופסת נפח זיכרון גדול מדי במוחנו העייף. הקריקטוריסט הפוליטי הוא המתמצת הסופי של רעיונות מורכבים, המצמצם את המשוואה עד שנותר בה השלד הבסיסי ביותר. ככזה הוא מחזיק בידו עוצמה רבה, כזו שעלולה לפעמים להרוג.

לפעמים מתבקש הקריקטוריסט הפוליטי להגיב מיד ולתמצת ישירות חוויה ראשונית, עזה (אסון התאומים לדוגמה). אבל לרוב הוא נצמד לחומר עיתונאי מעובד כמו פרשנויות ומאמרי דעה. לא בכדי הקריקטורה הפוליטית ממוקמת לרוב בעמודי הדעות.

קריקטוריסט פוליטי, למרבה הפלא, אינו חייב להיות צייר דגול כדי להצליח. הוא בוודאי אינו חייב להיות עיתונאי. לכאורה, מי שמיטיב לקלוט מידע תקשורתי, מילולי וחזותי, להפנים דיוקנים והבעות פנים, ומסוגל להעביר גרסה פרודית אל הנייר – טובים סיכוייו להצליח. קריקטוריסט מוצלח הוא זה שיש בו שילוב נכון של אינטואיציה, יכולת להגות רעיון קולע, ויכולת טובה להעמיד סצינה מצוירת. למרבה הצער, יש מעטים כאלה, וגם הטובים ביותר מפספסים יותר משמצליחים.

2.

אלה הנושאים שהציתו את דמיונם של הקריקטוריסטים השבוע:

שלוש שנים לחטיפתו של גלעד שליט. ביום הארוך בשנה צריך לזכור כי לגלעד כל יום הוא הכי ארוך בשנה (שלמה כהן, "ישראל היום") ; הסוהר של שליט יוצא לחופשת שחרור (יונתן וקסמן, "כלכליסט").

פליטת ה"ערבושים" של השר לבטחון פנים. "שנחלוץ את הנעליים?", שואל מפקד המשטרה את השר לבטחון פנים בעת סיור בהר הבית. "תשאל את הערבוש", משיב השר (ערן וולקובסקי, "הארץ"); פעוט קורא לחברו "ערבוש", ואמו הגאה אומרת לחברתה: "הוא עוד יהיה שר" (יותם פישביין, "ידיעות אחרונות").

איראן, השבוע השני. הטוויטר, מכשיר סלולרי החג כיתוש סביב אייתולה כעוס (שלמה כהן, "ישראל היום"); המהפכה היא בבית, על הכורסה ועם הלפטופ (זּוס, "מעריב"); זו מהפכה שבה החנון הקטן שעל המחשב הוא הקַשָב הביתי (דניאלה לונדון דקל, "ידיעות אחרונות").

השחיתות וגזרי הדין של הירשזון ובניזרי. חבר-כנסת קורא במזנון עיתון שכותרתו "שחיתות בשלטון" וצועק "איחס" למראה מקק על השולחן (מושיק, "מעריב"); "השחיתות הזאת עוד תסתום לי את השואב", אומרת מנקה מול הר הזבל (יונתן וקסמן, "כלכליסט"); האסירים בניזרי והירשזון עוברים את קופת מזנון הכלא בלי לשלם, והירשזון אומר: "את החשבונית תשלח להסתדרות הלאומית" (גיא מורד, "ידיעות אחרונות").

שרי אריסון, לרגל צאת ספרה. שלמה כהן מצייר אותה שלוש פעמים, ולכל דיוקן צמוד הרהור: 1. למנות מנכ"ל חדש לבנק? 2. יש! 3. אורי גלר!!!; יונתן וקסמן מקדיש לה שתי קריקטורות במשך יומיים רצופים. האחת: אריסון בישיבה יוגית, פרח בשערה וכדור בדולח לצדה, מכריזה: "אין מקום לדאגה... לבנק הפועלים יש את היועצים הטובים ביותר ביקום! ומחוץ לו!". השנייה: קשיש חביב קורא לזוגתו: "מותק, תִקשרו מהבנק..."; יותם פישביין מצייר (ב"ידיעות") לקוח היושב אל שולחנו של פקיד בנק הפועלים ואומר: "שמעתי קולות שעלי לסגור את החשבון שלי"; עמוס בידרמן מצייר (ב"הארץ") את ישיבת הדירקטוריון של בנק הפועלים: שרי אריסון ועוד ארבעה חוצנים, אחד מהם הוא אי.טי.

3.

שרי אריסון היא הזדמנות משמים לקריקטוריסטים, לסטנדאפיסטים, ליוצרי תוכניות כמו "ארץ נהדרת". היא דמות מאופיינת היטב, יש לה שפה מילולית מיוחדת, שפת גוף ברורה וגינונים שמזמינים פרודיה. וזה עוד לפני שעוסקים במשמעות דבריה ובהיבט הציבורי של הופעתה. לו הייתי יועץ התקשורת שלה, הייתי ממליץ לה להימנע מחשיפת יתר לשמש התקשורתית.

הראיונות עימה ניתנו בסוף השבוע, אבל כל הקריקטורות בעניינה הופיעו בימים שני ושלישי. או שהקריקטוריסטים נחים בשבת, או שהמתינו לגל מאמרי הפרשנות והניתוח בימים ראשון ושני. הקריקטוריסטים קלטו, עיבדו והעבירו מסר ברור: בנק וכוחות על-טבעיים הם מושגים שלא הולכים יחד. זוהי לא רק הערכה פרשנית, אלא מין אמת בסיסית צרופה ומשכנעת, מן הסוג שעליו נכתבים סיפורי עם ומשלים.

הקריקטוריסטים התעלמו מגל פרשנויות הנגד, הגורסות כי אין רע בייעוץ לא קונבנציונלי, וכי לכל מיני טייקונים יש והיה צורך בתקשורת עם עולם הנסתר. ובתהליך שעשו לצמצום הפרשה לאבני הבניין הבסיסיות שלה – נשרו כל המוזרים האחרים, מנוחי דנקנר ועד מרגוט קלאוזנר. הקריקטוריסטים לא קונים את זה. לא אכפת להם עם מי תיקשרה הבעלים של אולפני-הרצליה בשנות השישים ואפילו לא עם מי מתייעץ הבעלים של השופרסל בימים אלה. בנק זה כסף, הכסף שלנו, ואנחנו רוצים לראות ולהבין מה שם עושים לו, איך מטפלים בו ולמה אנחנו תמיד מפסידים. עולם הנסתר יכול להיות נחמד כשמדובר בתוכניות בידור, אבל את אורי גלר אנחנו רוצים במופעי כיפוף כפיות ואת אי.טי בקולנוע. בכל הנוגע לכסף, אנחנו שמרנים. רוצים דירקטוריון קשוח ומנוסה, רצוי גברי, בחליפות ועניבות – וגם אם למדנו להטיל ספק בהחלטות של כל-יכולים ויודעי הכל, אנחנו מעדיפים אותם על מתקשרים ועל מקבלי מסרים מבחוץ.

הרעיון הזה עבר בכל הקריקטורות במידה זו או אחרת של כישרון ומיומנות, והוא ייחקק בתודעתנו בזכותו של אחד, שיש בו הכל: עמוס בידרמן. איש שהוא צייר, אמן הדיוקן המסוגנן וההבעה הנכונה. אדם שיכול להחיות כל דמות מוכרת ולהפעילה כרצונו, להעמיד כל סצינה, ליצור פריים חזותי מדויק, במינון גרפי נכון. לא רזה מדי ולא טעון פרטים לעייפה. הוא יודע לפתח רעיון, לספר סיפור, לנסח משפטי מחץ ולהשאיר עוד משהו לקריאה שנייה.

לא שהאחרים היו בלתי מוצלחים, אבל בידרמן צייר את הקריקטורה שתיזכר. אני יכול לראות אותו מצייר את הרעיון של יונתן וקסמן ("תִקשרו מהבנק"), אבל הוא בצדק בחר במגרש שבו אין לו מתחרים – בציור סצינת הליבה, הדירקטוריון, שבו נחרצים הגורלות, וצייר אותה ללא דופי: שרי, וסביבה דירקטורים כמו החייזר מרוזוול, אי.טי וחברים מכוכבים אחרים – כולם, בראשות הבעלים החייכנית, דנים בשלום הפק"מים שלנו, שנצברו בזיעה ובדאגה. אני רואה ומחייך, ומתייק את הפרשה בזכרוני כתיק שהקריקטורה הזאת מוצמדת לכריכתו.

פרשייה עיתונאית באה ופרשייה עיתונאית הולכת. יש פרשיות שצצות ונמוגות כלא היו, ויש שנידונו לחיי נצח. נדמה שישיבת דירקטוריון בנק הפועלים של אריסון ובידרמן היא אחת מאלה שהנצח מובטח לה. כבר היו קריקטורות ששרפו שגרירויות. האם תיתכן קריקטורה שתסגור בנק?