שתי בקשות לתביעות ייצוגיות חשובות בתחום הגנת הסביבה מתבררות בימים אלה בבתי המשפט בישראל. תביעות בהן הציבור הרחב עומד מול מפעלים מזהמים ומבקש צדק. תיקון של עוול היסטורי.
התביעה האחת הוגשה כבר בשנת 2017. האזרח נתי ריגלר ביקש לתבוע את "פלנטקס" מבית "טבע" בשם כלל הציבור, בשל הטלת שפכים תעשייתיים שזיהמו את הקרקע ואת מי התהום באזור נתניה עוד ב-2010. החברה, וגם המדינה, באמצעות היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדבליט, ביקשו לבטל את התביעה, בטענה שרק המדינה יכולה לתבוע את המזהמים. לאחרונה התיר בית-המשפט למבקש להשאיר את התביעה על כנה.
תביעה שנייה הוגשה בשנת 2020 על ידי ארבעה אזרחים: רועי גלילי, דורית אביהר, ליאורה אמיתי ועומרי שקותאי, בגין זיהום מתמשך ואקוטי בשפכים רעילים ורדיואקטיביים של עין צין, עין עקרבים וגבי שיש, שבנחל צין, על ידי חברת רותם מקבוצת ICL (כימיקלים לישראל).
התובעים גם הגישו באוגוסט 2021 בקשה לצו זמני לפינוי בריכות השפכים של המפעל במקום, מחשש לקריסתן. לפני מספר שנים קרסה בריכה של אותה החברה, כמות גדולה של שפכים חומציים מזהמים נשפכו לנחל אשלים ונגרם אסון אקולוגי גדול.
בתיק זה גם ניתנה לאחרונה החלטה משפטית תקדימית. בית המשפט המחוזי דרש מהמבקשים להפקיד התחייבות עצמית בלתי מוגבלת לפני דיון בבקשה, התחייבות שיכולה להגיע לסכום עתק, אך פסיקה של בית המשפט העליון ביטלה דרישה זו וקבעה שבמקרים כאלו, של חשש ממשי לפגיעה סביבתית, ראוי לאפשר לציבור לאכוף את הדין על המזהמים ולדרוש לשקם את המפגע ולפצות את הציבור.
עין צין לפני הזיהום (צילום: אמנון ליבנה)
עין צין אחרי הזיהום (צילום: רועי גלילי)
החלטות הביניים הללו של בתי המשפט בתביעות הציבוריות נגד חברות מזהמות מסמנות קו חדש וחשוב בדין הסביבתי בישראל, גם אם ייקח עוד זמן רב עד שהפסיקות בתביעות עצמן יינתנו. אבל הן גם מסמנות כשל גדול, לא פחות גדול מהזיהום עצמו, והוא אוזלת ידה של המדינה, שלא ממלאת את חובתה כנאמן הציבור, כמי שצריכה לפקח על המזהמים, לאכוף את החוק ולשמור על הטבע ועל בריאות הציבור.
ישראל היא מדינה קטנה וצפופה, וככל שחולפות השנים מתגבר הקונפליקט בין פיתוח של הסביבה האנושית - מהקמת יישובים, עבור בכריית משאבים וייצור תעשייתי ועד הפקת חשמל ופרישת תשתיות אנרגיה - לבין שימור של הסביבה הטבעית ושמירה על בריאות וחיי אדם.
למאבקים הסביבתיים הללו, פעמים רבות נגד אינטרסים צרים, מקומיים וקצרי טווח המנוגדים לתפיסה הרווחת כיום של פיתוח בר קיימא, יש גם היבטים כלכליים ובריאותיים, והם מעמידים לא פעם את הציבור הרחב מול הרשויות המקומיות והלאומיות ומול חברות תעשייתיות.
במדינה מתוקנת זה לא היה צריך לקרות, אבל במדינת ישראל אין לציבור ברירה והוא חייב להגיע גם לבית המשפט ולתבוע את המזהמים, ובאופן עקיף גם את המדינה עצמה
רבים מהתהליכים שמסכנים את הציבור ואת הטבע נעשים מעל לראשם או מאחורי גבם של התושבים, תוך גריפת הון כלכלי או פוליטי, שלעיתים כרוכים זה בזה ביחסי הון-שלטון, כשהציבור נותר ללא הגנה ראויה וללא סעד. לכן, לרוב, לא נותרת לציבור ברירה, והוא חייב לקחת אחריות ולהוביל את הפיקוח והאכיפה נגד תוכניות פיתוח שמאיימות על הטבע ועל בריאותו וחייו.
בתחום של הגנת הסביבה לציבור יש תפקיד מרכזי במערכת האכיפה, אם במעקב אחר תוכניות פיתוח ופעילות תעשייתית ואם בפעולות מחאה ובפעולות משפטיות כנגד מזהמים. מאבקים אלה מאפשרים גם לחשוף עוולות לציבור הרחב, ולרתום אותו להיות ער יותר לאיכות הסביבה ואיכות החיים שלו ופעיל יותר לטובת הכלל, והם מקדמים אחריות אישית ואחריות ציבורית.
לרוב פעילות זו מבוססת על התארגנות מקומית או ארצית של ארגוני חברה וסביבה, שיש להם את הידע ואת הכלים להתמודד עם מאבקים בתחום, אך לא פעם היא מתחילה כפעולה של יחידים, שמחליטים לא לשתוק ומבקשים להבטיח חברה טובה, צודקת ובריאה יותר ולקדם טוב משותף.
פיקוח ואכיפה אזרחית בתחום הסביבה הם לא רק זכות יסוד אלא גם חובה בסיסית, בעיקר כשהמדינה לא עושה את תפקידה, וכמו משתפת פעולה עם המזהמים. במדינה מתוקנת זה לא היה צריך לקרות, אבל במדינת ישראל אין לציבור ברירה והוא חייב להגיע גם לבית המשפט ולתבוע את המזהמים, ובאופן עקיף גם את המדינה עצמה.
עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)