ביום שישי פורסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר שתקף באופן אישי לא רק את אבי האהוב, אלא גם את הארגון שהפך למקור המרכזי לנחמה ותקווה עבורי ועבור משפחתי לאחר שאחותי נרצחה בפיגוע התאבדות: פורום המשפחות השכולות הישראלי הפלסטיני. נראה שבן-דרור ימיני, כותב הטור, רוצה להשתיק ולצנזר את אבי ואת אנשי הפורום. הוריי ומשפחתי שהפכו את השכול הנורא למנוע לעשיית טוב ולהידברות, אינם זכאים לפי ימיני שקולם ישמע.

אני ובני משפחתי חברים בפורום מזה 20 שנים. הצטרפנו לארגון אחרי שסמדר אחותנו נהרגה בפיגוע התאבדות בירושלים בשנת 1997. היא היתה בת 14 במותה. אחרי הפיגוע, קברניטי המדינה ביקרו בבתינו ומלמלו ש"אין ברירה" וש"ידינו מושטת" אבל ש"לנצח על חרבנו" והותירו אותנו חלולים וריקים, נטולי תקווה או נחמה. נאלצנו ללמוד לחיות מחדש, וכמו רבים אחרים מצאנו את התקווה החסרה בפורום, תקווה בדמות המפגש עם אנשים כמונו, אבל מהצד האחר, פלסטינים. מצאנו דרך הכאב את המשותף. פגשנו אנשים אמיצים ששילמו את המחיר הגבוה ביותר והבינו שלאלימות אין תוחלת. למדנו מהם על הכיבוש ולמדנו שיש עם מי לדבר ויש הרבה מה לעשות.

ימיני השווה את אבי, רמי אלחנן, לשעבר מנכ"ל הפורום, לפעיל הכהניסט ברוך מרזל. להשוואה המכוערת הזאת היתה מטרה, והיא להצדיק את ההחלטה על ביטול מפגש עם הורים מפורום המשפחות השכולות בבי"ס בויאר בירושלים. את העובדה שאבי כלל לא היה אמור להיות נוכח במפגש בן דרור לא טרח להזכיר, גם לא את האיומים וההפחדות שבית הספר ספג, אלה שהובילו לביטול המפגש. ימיני מסתיר את האיומים של בריוני הימין, שלא מחו כנגד אבי אלא איימו על בית הספר כי הזמין את אותם הורים שכולים שימיני כותב עליהם באותו מאמר שהם "ראויים לכל ברכה וגם להזמנה" עם מסר השלום שלהם.

רמי אלחנן ובסאם ערמין, שני המנכלים היוצאים של פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני (צילום: פורום המשפחות)

כל זה לא עניין את ימיני, שבחר להתמקד בהכפשת אבי אותו תייג לא רק כקיצוני אלא גם כאנטישמי. אבי, בן לניצולי שואה שמקדיש את חייו לקידום שלום וצדק, הוא המטרה לחציו של ימיני. ימיני גורר את אבי לבוץ כדי להצדיק את ההתקפלות של ביה"ס ולייצר משוואה שקרית בין ארגון כהנא ואנשי הפורום, כלומר בין אלה שהמסר שלהם הוא שלום ותקווה ובין אלה שסותמים פיות באלימות.

השתלחות ארסית כמו של ימיני אינה זרה לנו, כל פעם מחדש מפתיע לחוות את האלימות המתעוררת למשמע מסר הפיוס של פורום המשפחות. בשנים האחרונות, ביום הזיכרון עצמו, משפחתי ועוד משפחות שכולות רבות אחרות חוות אלימות מטלטלת כאשר הן מנסות להגיע לטקס המשותף הישראלי פלסטיני. הטקס בו הן בוחרות לזכור ולהזכיר את יקיריהם שכבר לא איתנו.

אבל מול האלימות הזאת, מי שהשתתף במפגשים של הפורום יספר על חוויה מאוד אחרת. כזאת של פתיחות והכלה, אפילו של שמחה. במאות ואלפי מפגשים שנערכים בבתי ספר, במכינות ובמקומות אחרים בארץ, דוברים שלנו זוכים להקשבה ובני ובנות נוער מיואשים מגיבים בתקווה.

במשך שנים הסיסמה של הפורום היתה "אנחנו לא רוצים שתצטרפו אלינו". יצאנו למאבק הזה בשביל לא לראות יותר משפחות שכולות, ישראליות או פלסטיניות. ממקום של פחד וכאב קשה לראות את הצד השני, אין מישהו שיודע זאת טוב מאיתנו. רק על ידי היכרות עם הצד השני, עם פחדיו וכאביו, נוכל לייצר פה עתיד של תקווה.