"פרשה מזעזעת מסעירה את הדרום", הכריז ביום שישי (24.12) ימים כתב ערוץ 13 בדרום אלמוג בוקר. העובדה שהפרסום לא כלל אף פרט בשל צו איסור פרסום שהוטל על המקרה, עוררה מיד שלל הערות סרקסטיות והומוריסטיות במדינת הטוויטר. "הפרסום אולי ראשון אבל הוא חסר תוכן... הצופים נאלצים להשלים את הפרטים מדמיונם הקודח. אונס? קבוצתי? קטינה? אף אחד לא באמת יודע כי אנחנו בתוך ערפל קרב יזום", הגיב אחד העוקבים. "שכחת לשלב את המילה מזעזעת", ענתה צייצנית אחרת.

נניח בצד את הדיון העיתונאי המקצועי בנוגע לדיווחים על מקרים האסורים בפרסום. איסורי פרסום אינם רק עניין תקשורתי. הם משפיעים גם על המעגלים הרחבים הקשורים למקרה האסור בפרסום. וההשפעה של צו איסור פרסום על המציאות מחוץ למערכות התקשורת ולשיח הטוויטר היא הרבה פחות הומוריסטית ומבדרת.

יומיים אחרי הפרסום המשיך בוקר לדווח על "הפרשה החמורה בדרום", וסיפר על "תלמידים במוסד החינוכי" ש"הודיעו על שביתה החל ממחר ועד להודעה חדשה בשל 'חוסר הצבת גבולות שבא לידי ביטוי בעישון סמים בזמן שיעור וברחבי המוסד החינוכי, אלימות פיזית ומילולית בין תלמידים וגם כלפי מורים ובנוסף תחושת אי מוגנות שנובעת מהטרדות מיניות וטיוח מקרים'".

וכך, בדרך עקומה למדי, התברר לחלק מהורי התלמידים באותו בית ספר כי למעשה הפרשה המזעזעת הנרמזת התרחשה בבית הספר של ילדיהם, בלי שהם מעודכנים, מוזהרים או מיודעים על כך. גל צונאמי תת-קרקעי של אי-ודאות וחרדה גאה בקרב ההורים והתלמידים, ובמיוחד בקרב נערות באותו בית ספר שחשות את גלי הצונאמי בנפשן ובגופן, בלי יכולת לדבר ולשוחח עליו.

עקב צו איסור הפרסום, לא מורשה הצוות החינוכי לדבר עם התלמידות או ההורים על מה שאירע. ההורים והתלמידות ניזונים משמועות ומצויים בעלטה. המחנכות מורשות לדבר רק על רגשות שעולים אל מול מציאות כאוטית ומעורפלת, בלי לתת תיקוף לחוויית חוסר המוגנות הקשה המעוגנת באירועים ממשיים קונקרטיים ובתרבות אונס אלימה.

בחסות צו איסור פרסום, ולצד דיווחים וטפטופים תקשורתיים מעורפלים, נצרבת ממש בימים אלו חוויה פוסט-טראומטית של השתקה, מחיקה והכחשה הרסנית בקרב מאות נערות, שמקבלות, עקב צו איסור הפרסום, מסר משתמע מגמגם ומטשטש מצד הדמויות החינוכיות ומצד בית הספר, בכל הנוגע לפגיעות מיניות וליכולת לספק להן סביבה מגוננת ובטוחה.