לאחר ועידת הליכוד האחרונה, זימן אביגדור ליברמן עיתונאים כדי להציג בפניהם את גרסתו על מה שהתרחש בה. הוא העמיד להם תנאים שהם סירבו לקבל. מעמד ההתדיינות שלו אתם הונצח במצלמות הטלוויזיה ושודר במהדורות החדשות. ליברמן התרעם וטען שהתנהגות העיתונאים היא הפרה של כללי האוף-דה-רקורד.
גם אם התנהגותו של ליברמן נבעה מטעות בהבנת הוראות התקשי"ר הרי המעמד הביא את מוסד האוף-דה-רקורד אד אבסורדום: הוא ביקש להכתיב לעיתונאים את רצונו - לקרוא באוזניהם הודעה מבלי לאפשר להם להציג לו שאלות - וכשלא צייתו, תבע להטיל על הבירור הזה איפול, בנימוק שהוא לא נועד לציטוט. הכתבים נהגו כהלכה וסירבו להיענות לדרישתו, אך בדרך כלל מצדיעה העיתונות הישראלית לגנרל אוף-דה-רקורד.
הגיעה העת לבחון מחדש את המוסכמה הזו. לאין ערוך יותר מאשר בעיתונות המפותחת בעולם הדמוקרטי, מבססת העיתונות הישראלית את דיווחיה על מקורות עלומים; כמעט ואין ידיעה או כתבה שאינה נשענת עליהם. השיטה הזו מביאה ברכה רבה לחברה הישראלית כי היא מאפשרת חשיפה של קלקלות קשות, אבל בשנים האחרונות היא מנוצלת לרעה באופן שפוגע קשה באמינות התקשורת: גורמים מעוניינים מצליחים להפיץ גרסאות כוזבות כשהם מסתתרים מאחורי התחייבותו של העיתונאי שלא לחשוף את זהותם; עיתונאים מרשים לעצמם לפרסם דברים לא בדוקים דיים, תחת חסותה של אנונימיות המקורות; עיתונאים נחשפים לבירורים מביכים ולתביעות דיבה משום שמקורותיהם אינם נדרשים ליטול על עצמם אחריות למידע שמסרו.
האוף-דה-רקורד הוא החמצן של התקשורת הישראלית, אבל גם מזהמה העיקרי; רצוי ליצור בתוכה נוגדנים באמצעות שיטת האון-דה-רקורד. הרחבת הכלל של דברים-לייחוס -ולציטוט ביחסי השגרה שבין עיתונאים למקורותיהם תחייב את שני הצדדים לעמוד מאחורי דבריהם. את כלל האוף-דה-רקורד יש לשמור למסירת מידע רגיש במיוחד. זה יכביד על העיתונות אבל גם ישפר את אמינותה ויטהר את האווירה הציבורית. הנה, כתבתי זאת און-דה-רקורד.
גיליון 12, דצמבר 1997