בספרו "מביירות לירושלים" מתאר תומס פרידמן את הטרור שהטיל אש"ף על הכתבים הזרים שישבו בביירות בראשית שנות השמונים (הקטע הנוגע לכך פורסם בגיליון 6 של "העין השביעית"). הוא קובע אמנם כי שום אמצעי הפחדה שהופעל בביירות לא הצליח למנוע את פרסומו בחו"ל של סיפור חדשותי חשוב, אבל מאשר כי היו סיפורים שהכתבים הזרים התעלמו מהם מתוך פחד. הוא גם מגיע למסקנה כי העיתונות המערבית פינקה את אש"ף לא מעט. תזכורת על מצבם של עיתונאים המסקרים את המתרחש ברשות-הפלסטינית נתן כתב הטלוויזיה האיטלקית ריקרדו כריסטיאנו, שהזדרז לפרסם מודעת התנצלות וחנופה לציבור הפלסטיני ולמנהיגיו בעקבות מעורבותו של צוות טלוויזיה איטלקי (מרשת מתחרה דווקא!) בצילום ובהפצת מעמד הלינץ' שביצע אספסוף פלסטיני בחיילי המילואים הישראלים ואדים נורז'ץ' ויוסף אברהמי ז"ל.

זו המחשה נוספת לחוסר הסימטריה בעימות הישראלי-פלסטיני: מכאן, מדינה דמוקרטית המחויבת לכללי המשחק התקשורתיים המקובלים במדינות המערב; משם, תרבות תקשורתית שאינה בוחלת בהטלת אימה על עיתונאים הממלאים את תפקידם, עד כדי איומי רצח, אך משכילה, עם זאת , לנצל לצרכיה התעמולתיים את היותו של כדור הארץ כפר קטן, שקוף וזמין לסיקור בלתי פוסק.

עימות הדמים הישראלי-פלסטיני קרא לדגל גם את התקשורת של שני הצדדים. המלחמה היא, במידה רבה, על דעת הקהל המקומית והעולמית, והעיתונות שבה והוכיחה שכאשר רועמים התותחים שותקות המוזות. כך בצד הפלסטיני, בהתאם לאופי היחסים שבין התקשורת להנהגה, וכך גם, באופן אחר, בצד הישראלי. גם השורות הללו משקפות את התהליך הזה: הכותב אינו מסוגל להתבונן במתרחש ממעוף הציפור; הוא חלק מהחוויה הקולקטיבית הקשה שעוברת על מדינתו.

התהליך הזה נתקל במבקרים אחדים; חלקם נותנים ביטוי לדעתם בגיליון הזה. הטענות העיקריות הן נגד הקונסנזוס העיתונאי סביב התנהגות הממשלה בתקופת העימות המזוין ונגד תפיסת המציאות כפי שהציפה את תודעת הציבור בהשראה ממשלתית. ההאשמה היא שהשאלות הנכונות לא נשאלו ושגורמיה המדויקים של ההתפרצות האלימה לא נחקרו לעומק.

אין מנוס מהודאה בקוצר ידיהם של עיתונאים: במצבים של מצוקה לאומית, כאשר סכנות קיומיות צפות על פני השטח ומזכירות שהן חיות ובועטות, מגיבים גם עיתונאים על-פי הכלל "עניי עירך קודמים". החרדה ותחושת הפגיעות הן אותנטיות ומהן נגזר יחסם של העיתונאים לאירועים ולאופן שבו הם מציגים אותם בכלי התקשורת. המבחן הקובע הוא יכולתה של העיתונות להבחין בין עובדות למניפולציות שנועדות להציג מציאות מסולפות.

ההבדלים בעולם המושגים הדמוקרטי והתקשורתי בין ישראל לרשות-הפלסטינית, כפי שהודגמו בתגובה על הפצת מעשה הלינץ' ברמאללה, מבטיחים כי גם אם העיתונות הישראלית מוטה מדי בסערת הקרב היא יודעת לאזן את עצמה בהמשכו. האפשרות שהשגות וביקורת עצמית מסוג זה יופיעו בעיתונות הפלסטינית היא הזיה פרועה.

גיליון 29, נובמבר 2000