"גדעון לוי ואוהד חמו יקבלו את הפרס הכי חשוב בעיתונאות הישראלית", הכריזו מדורי הברנז'ה ואתרי התקשורת על העיתונאים שזכו השנה בפרס סוקולוב, הפרס היוקרתי שמוענק לעיתונאיות ועיתונאים שבצידו גם מענק כספי ראוי של 18,000 שקלים. ארבעה זכו השנה בפרס: יפעת גליק, גדעון לוי, קרינה שטוטלנד ואוהד חמו, אבל הכותרות התמקדו בשניים מהזוכים, והשאירו את שמותיהן של שתי העיתונאיות כלות הפרס לאיזכור בכותרת המשנה במקרה הטוב ובגוף הטקסט במקרה הפחות טוב.

אפשר לנמק את ניסוח הכותרת בכך ששמותיהם של שני הגברים אולי מוכרים יותר לציבור הרחב, וכותרת, כידוע לכל סטודנט שנה א' בעיתונות, אמורה גם למשוך את הקוראים לקרוא את הידיעה וככל שהשמות מוכרים יותר, הרי שהכותרת לכאורה מושכת יותר. נניח. אבל כותרת מושכת אפשר לנסח באופן יצירתי, ולא על אוטומט.

למשל: "לראשונה בתולדות פרס סוקולוב, יוענק הפרס לנציגת עיתונות הנשים". ואכן, הענקת הפרס לעורכת "לאשה" קרינה שטוטלנד היא פריצת דרך בתולדות פרס סוקולוב. או: "פרס סוקולוב לעיתונאית החושפת פגיעות סביבתיות של תאגידי ענק". גם זו כותרת שהייתה מתיישרת עם טרנד משבר האקלים בארץ ובעולם.

מהרשימה שפורסמה באתר עירית תל אביב, מעניקת הפרס, עולה שעד כה קיבלו את הפרס 128 עיתונאים. 110 מביניהם הם גברים, ורק 18 נשים

הכותרות שכן נבחרו, נטולות הנשים, היו כמעט זהות, מה שמרמז כי הן נוסחו בידי היחצן של פרס סוקולוב ופורסמו כלשונן. אולי. ניסוח כותרת תוך קבירת שמותיהן של הנשים כלות הפרס מתיישבת עם ההיסטוריה של פרס סוקולוב עצמו, שיינתן השנה בפעם ה-30. מהרשימה שפורסמה באתר עירית תל אביב, מעניקת הפרס, עולה שעד כה קיבלו את הפרס 128 עיתונאים. 110 מביניהם הם גברים, ורק 18 נשים. כולל כלות השנה.

האישה הראשונה שזכתה בפרס, רות בונדי, קיבלה אותו רק עשור אחרי שהוענק לראשונה. האישה השנייה שקיבלה את הפרס הייתה חנה זמר, העורכת המיתולוגית של "דבר". אבל לעיתים קרובות, שנה אחר שנה, בלי לעפעף ובלי להתנצל, עמדו על הבמה לקבל את הפרס שורות של גברים. למעשה, רק שלוש פעמים בכל תולדות הפרס היה מספר שווה של זוכים גברים ונשים.

יאמרו האומרים: מדובר בפרס למצוינות עיתונאית ולא פרס שניתן על פי מפתח מגדרי. זו האמירה הקבועה בכל פעם שעולה השאלה המגדרית, ומדוע יש פחות מדי נשים במקומות שמעניקים כבוד, פרסום, פרסים וכסף. המשמעות של האמירה הזו היא שנשים הן פשוט פחות מוכשרות, ולכן מעטות מאיתנו נמצאות ראויות לקבל את כל התופינים והכיבודים האלה.

התשובה היותר מורכבת היא, שלמרות שרוב כלי התקשורת יתהדרו בעובדה שמצבת כוח האדם שלהם שוויונית מבחינת מספרי הגברים והנשים, עדיין הגברים נמצאים בעמדות מפתח, בכירות יותר, מתגמלות יותר ובעלות נראות ציבורית בולטת יותר. לעיתים האחריות מוטלת על כתפי השופטות והשופטים שמעניקים את הפרס, ורמת המודעות שלהם לסוגיית השוויון המגדרי.

תשובה מורכבת אחרת קשורה לכך שגברים ניחנים בביטחון עצמי גבוה יותר, וקל להם יותר להגיש מועמדות לפרסים ולתפקידים בכירים, לעומת נשים שחוששות יותר ולא תמיד בטוחות בעצמן. לכן, אם נבדוק לעומק, יתכן ונגלה שיותר גברים מנשים הגישו מועמדות לפרס סוקולוב.

כך או כך, עיתונות שמתיימרת לפעול באופן ערכי, אתי ושוויוני, לא יכולה להרשות לעצמה סיטואציה כל כך קיצונית שבה רק 15% מהזוכים בפרס החשוב ביותר בתחום, הן עיתונאיות.