להלן שתי תגובות בפורטל החרדי "לדעת" לידיעה על מאבקו של המקובל רבי יצחק מאיר רובינשטיין באינטרנט, שאותו הוא מגדיר "אבי אבות הטומאה":
כותב שי: "איסור גורף של האינטרנט הוא בבחינת 'תפסת מרובה לא תפסת'. אי-אפשר לעצור את הקִדמה כשם שאי-אפשר לשוב ולנסוע בסוסים ועגלות. צריך להתמודד עם הסכנות על-ידי סינונים".
כותב משה: "יש כאן מישהו שגולש ומוכן להצהיר שמעולם לא נפגע על-ידי תמונה לא צנועה או כל דבר פסול אחר? על כך מדברים הרבנים, וזו האמת לאמיתה. אני בעצמי גולש ממקום העבודה, עשיתי לעצמי המון הגנות, אך קשה לי לומר שנמלטתי מדברים פסולים. בבית? שומר נפשו ירחק, ומי שמנחם עצמו שזה כשר אינו עובד אלא על עצמו, בבית-דין של מעלה אין תירוצים".
בשוגרקריק המצב טוב לאין ערוך מזה שבבית"ר עילית
המצב בבית"ר-עילית אכן מדורדר, אם להשוות את המתחולל בה למה שקורה בשוגרקריק, אוהיו, אחת מעיירות קהילת האֵמיש, הניצבת בחזית המאבק באויב המשותף לשומרי החומות האחרונים, הנוצרים והיהודים – רשת האינטרנט.
בעוד שבבית"ר-עילית (עיר ובה כ-32 אלף תושבים) נדרשו הרבנים להתריע, להזהיר ולאיים על המשתמשים ברשת, בשוגרקריק (עיירה ובה כ-2,000 תושבים) היו אלה הכותבים עצמם שסירבו לשתף פעולה עם יוזמת הבעלים להפוך את העיתון הקהילתי שנוסד לפני 119 שנה, "באדג'ט", לעיתון רשת.
לא של"באדג'ט" – ש-20 אלף מנוייו הפזורים בחוות האמיש באוהיו, פנסילבניה ואינדיאנה ואפילו מעבר לגבול הקנדי – אין אתר משלו, אבל האתר הקיים הוא מעין לוח מודעות שנועד לייצג את העיר והקהילה כלפי חוץ. ובכל מקרה, יש גבול למודרנה, ושום אמיש ראוי לשמו לא יסכין עם עיתון אונליין שיבטל את הצורך בדבר הדפוס העושה דרכו מימים ימימה בכרכרות, על דרכי החתחתים החקלאיות, ומגיע למנוייו (המשלמים) באיחור גדול, אם בכלל, למורת רוחם ולמשמע טענותיהם הבלתי נדלות. יתרה מכך, בני האמיש אינם מעוניינים לשתף את קהל הגולשים בדיון הפנימי המתנהל בתוכם, והם חוששים כי עלייה לרשת משמעה הפיכתם לאטרקציה תיירותית זולה.
ילדים בקהילת אמיש באינדיאנה, ארה"ב (צילום: cindy47452, רשיון cc-by-nc-sa)
הבעלים של ה"באדג'ט" וצוותו אינם חברי אמיש, אלא צוות מקצועי שרובו ככולו "אינגליש" (שאר העולם מבחינת האמיש). רצונם להעמיד את העיתון הקטן על רגליים איתנות מאלץ אותם לחפש דרכים יעילות להפקתו ולהפצתו. מנגד, הרעיון שמכתבי הקוראים יועלו לרשת בנקישת מקלדת אחת מחולל זעזוע עמוק, שלא לדבר על החלחלה שבעצם המחשבה כי לצורך קריאת העיתון יהיה צורך במחשב הפועל על חשמל, וברשת אלחוטית או קווית.
את מה שהרבנים של בית"ר עילית ניסו לבלום מלמעלה, מבקשים כותביו של ה"באדג'ט", המדווחים מעשרות קהילות הפזורות ברחבי צפון אמריקה, לעצור מלמטה. בלי הכותבים המקומיים – רובם ללא תשלום – ספק אם העיתון יוכל לשמור את זהותו. והכותבים הללו מאיימים בשביתה, במקרה שרעיון העלייה לרשת ימומש.
לכאורה יכלו האמיש והחרדים שלנו לפתח ביניהם סיעור מוחות מעניין (באמצעות קבוצות דיון, ועידות מרחוק או חילופי מיילים) לצורכי המאבק נגד האינטרנט. אבל מי שמבקש לשמור באופן מוחלט על חומותיו וגדרותיו ומתנגד לעצם קיומה של הרשת, יצטרך בדיוק מסיבה זו למצוא דרכים להתמודד עם הבעיה בכוחות עצמו.
הגלישה החרדית הגיעה למאסה קריטית
בבית"ר-עילית נדהמו בשבוע שעבר לגלות את היקף הסחף (גם אם באיחור של ארבעה חודשים, שכן המחקר פורסם במאי השנה). על-פי נתוני מינהל המחקר והכלכלה במשרד התמ"ת, לרבע (24.6%) מהבתים הממוחשבים בציבור החרדי יש אינטרנט. וכיוון שב-41% מבתי האב בציבור החרדי יש מחשב בבית, אפשר להניח כי באחד מעשרה בתים חרדיים עומד לרשות בני הבית מחשב מרושת.
נתון זה דומה לנתוני הלמ"ס כפי שהם עולים מדו"ח שהוגש לוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת ב-2007: מבין 2,097,138 הנסקרים היהודים שמעל גיל 20, המעידים על עצמם כי בביתם הותקן חיבור לאינטרנט, 23,460 מגדירים עצמם כחרדים (1.19%).
בית"ר-עילית, ספטמבר 2009 (צילום: נתי שוחט)
הנתון הזה כשלעצמו אינו מרשים במיוחד, ואפילו מצומצם, בהשוואה לנתון המקביל במחקרם של קרין ברזילי-נהון ופרופ' גד ברזילי מאוניברסיטת תל-אביב, שקבעו בשנת 2003 כי 2% ממשתמשי האינטרנט הם חרדים.
עם זאת, בהנחה שמספרם הכללי של הגולשים הלא-חרדים צומח בקצב מהיר הרבה יותר מזה של הגולשים החרדים, לא צריך להתפלא אם שיעורם היחסי הצטמצם לכאורה. ואם לוקחים בחשבון את שיעור המחוברים המגדירים עצמם כחרדים (23,460) מכלל החרדים (231,799), מגיעים אכן ל-10.12%, נתון הקובע כי אחד מעשרה בתי אב חרדים מחובר אפוא לרשת. זהו נתון מרשים לא רק כשלעצמו, אלא גם כמסמן מגמה בלתי הפיכה. הרשת הופכת חלק מאורח החיים החרדי.
הגישה לרשת בציבור החרדי היא כנראה גבוהה עוד יותר, שכן המחקר אינו לוקח בחשבון גישה ושימוש של חרדים – גברים ונשים – ברשתות מקומות העבודה ובמקומות אחרים (חברים לא חרדים? אוניברסיטה? קפה אינטרנט?). במחקר גם אין נתונים על חשיפה של נוער חרדי (מתחת לגיל 20) לאינטרנט, אבל אם להתרשם מהיקף הנוכחות הכללי, הגורף, של הנוער ברשת, אפשר להניח כי גם הנוער החרדי אינו נרתע מלהתנסות במדיום האסור.
בין בני האמיש לציבור החרדי
בני האמיש היגרו מגרמניה ושווייץ לאמריקה לפני כ-300 שנה, ולמרות כל התהפוכות בחברה האמריקאית, הצליחו לשמר את אורח חייהם. בקהילות קטנות ושונות זו מזו בפרשנותן לכללי היסוד (אורדנונג) הם עוסקים למחייתם בחקלאות ונמנעים לחלוטין ממעורבות בחיי המדינה. גישתם מבוססת על אמונה, פשטות, ענווה, פציפיזם והימנעות, עד רמות שונות של קיצוניות, מצריכתם של פירות המודרנה – חשמל, תקשורת טלפונית, מיכון חקלאי וביתי ותחבורה.
גם השימוש במחשבים אינו שכיח ומותר רק בנסיבות חריגות, לצורכי פרנסה ועסקים. והנה עכשיו עליהם להתמודד עם המכשול הגדול מכולם, האינטרנט. והאינטרנט איננו איזה מקרר שאפשר להפעיל על נפט במקום על חשמל. האינטרנט הוא מגפה אמיתית.
למעשה ההשוואה בין החרדים לאמיש איננה תופסת, בגלל קני המידה השונים. 227 אלף בני הקהילה הם כ-75 אלפיות האחוז (0.075%) ממספר תושבי ארצות-הברית, והיחס אליהם הוא כאל שבט מחמד בלתי מזיק. הציבור החרדי בישראל מונה, לפי הגדרות שונות, בין 550 אלף ל-800 אלף איש (8%–11%), ולא רק שהוא גדל במהירות בגלל ריבוי טבעי גבוה, אלא שהוא קצה פירמידה של קהילות דתיות-חרדיות רכות יותר, שמספרן אינו ידוע וקצב התחרדותן (או "התחלנותן") אינו ברור. הציבור החרדי בישראל הוא אקטיבי פוליטית ומבקש לכפות את ערכיו, ברמה הלאומית וברמה הקהילתית, על כל סביבה שאינה חיה על-פיהם.
"האינטרנט הכשר": כניעה מדורגת לאיום החדש
חרף האיסור הגורף שהטילו כל הרבנים החרדים על שימוש באינטרנט, הפורטלים החרדיים דווקא משגשגים. את סיפור מצב החירום שהוכרז בבית"ר-עילית לנוכח גל התפקרות של צעירים בעיר מביא ארי גלהר, כתב mynet, הרשת המקומית של ynet, והוא מסתמך ככל הנראה על "לדעת", המגדיר עצמו כ"פורטל החרדי הראשון". "לדעת" מקיים מעקב שוטף אחרי המאבק החרדי נגד האינטרנט – והוא עושה זאת ברשת ובכליה.
"לדעת" מדווח על כינוס הרבנים המיוחד שנערך בבית"ר-עילית לקראת ראש השנה, ומוסר כי הוחלט לצאת למלחמת חורמה נגד "האינטרנט הפרוץ" ולחייב את תושבי העיר לחתום על התחייבות שלא להתחבר אליו. בשולי הדיווח מציינת המערכת כי "בשוק קיימת חברת נתיב, המספקת אינטרנט כשר, בהשגחת גדולי הרבנים". נתיב היא חברה המציעה שירותי סינון אתרים ומייל המותאמים לדרישות הציבור החרדי.
ובכן, אין מדובר כאן באמיש, וברור לכל שאי-אפשר אפילו לחרדי לחיות ללא רשת. כמו בכל מאבק בין האורתודוקסיה לרפורמיסטים, האינטרנט בציבור החרדי הופך עובדה מוגמרת, והדיון מצטמצם לשאלה איך עושים את זה כך שהערכים ייפגעו מעט ככל האפשר. אחד הפתרונות הוא כמו זה שמספקת נתיב: אינטרנט שמציע סינון מוחלט, יחד עם חבילות או מתן הרשאות לפתיחת אתרים מסוימים – אינטרנט לעבודה, לעסקים, ללימודים, לקהילות – כשכל השאר חסום.
הבעיה היא שאינטרנט אינו דומה לטלוויזיה, שאפשר לוותר עליה בשלמותה ולהמשיך באורח החיים הרגיל. האינטרנט הוא הכרחי לכל צורות הקשר האישי או הקהילתי עם העולם הסובב. אפשר לסנן אותו, אבל הסינון מורכב, מסובך ויוצר אינספור מצבי ביניים הדורשים הכרעה.
האינטרנט מעצם טבעו מאפשר מצב שהוא בלתי נסבל בקהילות דתיות: הוא מאפשר אנונימיות, שהיא בסיס לחתרנות, לפריקת עול, לקריאת תיגר על המנהיגות. למפגש של גורמים ביקורתיים ולדיון חתרני במוסכמות וציוויים. הרשת יוצרת מכנים משותפים חדשים ומערערת מבנים קיימים, גם אם איתנים לכאורה. בוויכוח הזה שבין הרבנים, אני נוטה להסכים עם האורתודוקסים; עד כמה שגישתם מופרכת, היא נכונה. אפשר אולי להכריז על שלילה מוחלטת של הרשת, במחיר כבד, אבל אין דבר כזה אינטרנט כשר. הוא יטריף את עצמו ויטריף את הקהילה כולה.
הנה מתברר כי גם יישוב חרדי, שמגדר את עצמו בכל מיני גדרות ומחסומים – גידור פיזי, ועדות אִכלוס לסינון הבלתי מתאימים לאורח החיים החרדי ומוסדות פיקוח רבניים השולטים בחיי היומיום – הולך ונפרץ. וגם המחסום הווירטואלי, "האינטרנט הכשר, בהשגחת גדולי הרבנים", הוא סוג של כניעה מדורגת לאיום החדש.
העולם החרדי לא יוכל לעולם להפריד בין התועלת שבאינטרנט לאיום שבו. או שיחיה כעמיתיו בקהילת האמיש וידחה על הסף כל חידוש, או שייגרף לתוכו – ולתוך קונפליקט מתמיד של חיפוש המותר והגנה עליו בים האסור והמפתה שמסביב.
האינטרנט, על כל פגמיו, האלימות שבו, הפורנוגרפיה, איננו איום על העולם. להפך. הוא הסיכוי שלו. בזכותו יקרסו משטרים אפלים ויאוימו כל הקהילות המקיפות עצמן בגדרות ובחומות. אלה ואלה יצטרכו ללמוד לחיות עם העובדה שבעולם החדש, הפתוח, היחיד הוא זה שחופשי לברור לעצמו את התכנים שהוא צורך. השאלה "אילו תכנים?" היא שאלה תלוית חינוך. חינוך לדעת, להבין, להיזהר, להסתייג, להתגונן, לתקוף – והעיקר, לא לפחד כלל.
והערה על הרכנת הראש של חברת הכבלים
ולסיום, הערה קטנה לשאלה ההלכתית שעמדה לפנינו בערב החג: למה אי אפשר להשתמש בשירות ה-VOD ביום כיפור?
איך זה שבעולם ללא שלטון רבנים וללא אורתודוקסיה אמישית, מישהו עדיין מכבה את המפסק המרכזי, כדי למנוע מן המעוניינים להשתמש בשירותי הזמנת וידאו מחברת הכבלים HOT, את מבוקשם. אין לכך מניעה משום סיבה חוקית או ערכית. אין כל קשר בין הנכונות לקבל על עצמנו את מצוות יום הכיפורים (או להתעלם מהן), לבין היד המנתקת את האוטומט. אם כבר מנתקים את שירות ה-VOD, למה לא לנתק את הרשת כולה, את הטלפוניה, שירותי המים, החשמל?
אורן הוברמן, עיתונאי ובלוגר לענייני רשת והייטק, העלה את השאלה בנענע 10, ונענה כי הרגולטור, יו"ר מועצת הכבלים, העביר ל-HOT מסר "שלילי עצבני" בעניין, וחברת הכבלים הרכינה ראש.
אצלי בבית דווקא נזקף הראש. היה לנו כיפור שקט ועשיר בתוכן, ישירות מן הרשת. וכדברי ג. יפית, גם נהנינו וגם חסכנו.