יגידו הציניקנים מה שיגידו, אבל אין עלינו! הראש היהודי, זה שמונח על הכתפיים של עם הספר, הוא מקור בלתי אכזב של פתרונות רדיקלים לשאלות מורכבות. קחו למשל את הסוגייה הפילוסופית המאתגרת על העץ ההוא ביער שנופל ואיש לא נמצא לידו כדי לדווח אם הוא משמיע צליל בעת הנפילה.

העולם האפיסטמולוגי שובר את הראש על זה כבר לפחות שלוש מאות, מאז שחכם אירי אחד, ג'ורג' ברקלי, הניח את השאלה לפתחו. אילו היינו תלויים רק בברקלי ובחבריו, אפשר שהחידה הזו היתה ממשיכה לנקר בראש שלנו עוד שנים ארוכות. אלא שהגרסה המגויירת של השאלה האוניברסלית עשויה לשפוך אור על התשובה, ואם לא עליה, אז עלינו: "כשהכיבוש מכה ללא רחם בפלסטינים, ואף עיתונאי לא נמצא שם כדי לדווח, האם קיים בכלל כיבוש"?

אם נערוך סקר רחוב, נגלה, מן הסתם, ש"הנושא הזה כבר מזמן מת. אין עם מי לדבר בצד השני, ואין לנו פרטנר". תשובה אונטולוגית בנוסח ברקלי - דבר מה קיים רק אם יש מישהו התופש אותו ככזה - תכחיש את הכיבוש. "עזבו, אין דבר כזה כיבוש. סתם המצאה של הסמולנים הבני זונות. זו הארץ שלנו". תשובות המופת האלו גדלות בערוגות הפוליטיקה הישראלית. ימין קיצוני כשמאל אובדני, אלו ואלו דיללו את המושג "כיבוש" עד שהוא הפסיק לאיים עלינו. עד שאיבדנו את החדות להבין שהכיבוש שולט בחיים שלנו. גובה מאיתנו מחירים ארורים.

אבל רק פוליטיקאיות ופוליטיקאים נטולי אומץ מנהיגותי או פונדמנטליסטים, לא מספיקים כדי לבסס תרבות של אפרטהייד. צריך גם את הכלב. כלב השמירה של הדמוקרטיה. ופה בדיוק הוא קבור, הכלב. אם תשאלו את ערוצי התקשורת המרכזיים בישראל את שאלת היער והעץ הישראלית, הם יגידו לכם שהשאלה משעממת. ש"הנושא לא סקסי".

וכשתגיע, כמו עכשיו, עונת המבצעים ("עופרת יצוקה", "צוק איתן", "עמוד ענן", "שומר החומות") יפתחו אולפנים וישדרו בלייב, 24/7, פורנוגרפיית מלחמה. המצלמות וכתבי השטח יתרוצצו ויחפשו את הבובה שנותרה אחרי הפיצוץ יתומה על הדשא, ואת החור שנפער בקיר, ויגבירו את המתח והרייטינג כשיהדהדו את הבטחות החמאס לשגר בשעה יעודה כלשהי טיל.

בעיתונות, כידוע, כל הסיפור זה הסיפור. המיסגור של האירוע. העולם השטוח של ערוצי המיינסטרים מספר סיפור צנום, רווי דרמות קורעות לב, ונטול כל מורכבות. הטובים הם כל היהודים (חוץ מהשמאלנים ודרג הש.ג של המשטרה), והרעים הם הערבים. יש ערבים רעים מאד (חמאס, ג'יהאד איסלמי....) ויש ערבים מאכזבים מאד (ערביי ישראל והערים המעורבות והמנהיגות הפוליטית שלהם). ויש גם פאם פאטאל, מתנחלת שמפלבלת בעיניה ומספרת בזעזוע על השכן הערבי שלה שמעולם לא הסתיר את רגשותיו כלפי הגרעין התורני שהיא הגיעה איתו כדי לכבוש את הבניין ואת העיר ולסלק אותו מהבית שלו.

כשהתקשורת לא מספרת לנו את הסיפור, לא מדווחת על כאבי הכיבוש ועל ההשלכות והמחירים, היכולת שלנו להכיל סיפור מורכב מתנוונת. ואז אנחנו פתאום, בעיצומה של עונת המבצעים, מגלים שיש מלחמה ברחובות לוד ובת-ים ונורא נבהלים. אבל מלחמה לא פורצת פתאום. היא מתבשלת לאיטה על שכבות של פערים אזרחים, כלכליים וחברתיים.

התקשורת היתה אמורה לדווח לנו הרבה לפני המבצע הנוכחי וחלק מקודמיו שכשמדינת ישראל ניקתה את הפשע מהרחוב היהודי, היא אפשרה לו לעשות רה-לוקיישן לרחוב הערבי. כ-400 אלף כלי נשק לא חוקיים מסתובבים שם ורוצחים קרוב ל-100 בני אדם מדי שנה. מדובר בארגוני פשיעה שמנהלים סחר בנשק, בסמים בנשים בזנות, ובפרוטקשיין במגזר העסקי ואפילו ברשויות המקומיות.

תכניות התחקירים היו אמורות להתחרות על הישגים בחשיפת שביל הכסף שעובר בין ארגוני הפשיעה לשלטון או לגורמי כוח נוספים שנהנים מהמצב. כתבי השטח היו אמורים לבלות לילה של טילים באוהל עם הבדואים בכפרים הבלתי מוכרים, עם אמהות מטירה שהילדים שלהם בני ה-7 חזרו לעשות פיפי במיטה.

כתבי וכתבות החינוך היו אמורים לספר לנו כמה עולה הכיבוש לילדה בכתה א' בשדרות. כמה כסף מושקע בפרוייקט ההתנחלות ואחזקתו לאורך השנים ועל חשבון מה הוא מתקיים. כמה כסף מזרימה המדינה ליישובים הבלתי חוקיים ומאיפה היא מסיטה אותו.

הקרדיט על השעמום והייאוש שנוסך הסכסוך הציוני-פלסטיני בציבור, שמור במובנים רבים לאהוד ברק, שבפסגת קמפ דייויד יצא בהכרזה "מתגבשת היום תמונה שאין כנראה פרטנר לשלום". ראש אמ"ן לשעבר וחוקר הסכסוך, יהושפט הרכבי, טען כבר בשנות ה-80 שישראל טיפחה את הספין כתירוץ לסיפוח שטחים שנכבשו ב-1967.

חוסר העניין בכיבוש חוצה מחנות וגם השמאל נזהר מלהרגיז את "מצביעי המרכז" ולהזכיר את קיומו. תפקידה של התקשורת הוא לספר סיפור מורכב. לאתגר את נקודת המבט של הממסד הפוליטי ולבסס תהליכי חשיבה ביקורתית כך שהחברה תוכל להכיל את הזהות שלה, ולדאוג לכלל הקבוצות שחיות בתוכה, כולל אלו שאין להם מקום סביב שולחן ההחלטות הפוליטי.

הילה טוב היא מנכ"לית שותפה בטלוויזיה החברתית