אילו הייתי ציניקן, הייתי אומר: הנה הוכחה שהרשת מכילה הכול. הכול, כולל דברי התמימות הקדושה שפרסם כאן יאיר שלג בשבוע שעבר, במאמר שכותרתו "להעביר את התקשורת לידי הציבור". במאמרו, בורא שלג את העולם מחדש, באבחנו את המרחב התקשורתי מתוך גישה מופרכת מיסודה, ובהכרזה על תוכנית פעולה פנטסטית להצלתו. אילו היה מוגש מאמר שכזה לעיתונות הישנה והטובה, היה מן הסתם מוחזר לכותבו כשעליו מתוח קו אלכסוני ובסיומו משפט אחד: "נא ללמוד את החומר".

האינטרנט, בעיני יאיר שלג, עדיין נתפס כעוד מדיום. כשהוא מגדיר את התקשורת (ב"מוּבָנָהּ המצומצם", כדבריו) כ"עיתונות, רדיו, טלוויזיה, אינטרנט ואמצעים אחרים", הוא שוגה פעמיים. ראשית, מפני שרשת האינטרנט אינה מדיום, כי אם פלטפורמה להעברת כל סוגי המדיה, וההגדרה היחידה שאפשר לתת לה היא "יקום מקביל". שנית, העיתונות איננה מדיום. עיתונות היא עיסוק שיכול לבוא לביטוי בנסיבות שונות בכל מדיום ובכל אחד מן העולמות. המוחשי והווירטואלי.

דרך הלפטופ שמולי אני קורא את שלג (כאן, באינטרנט, שאליו היגר המגזין בו אנו מפרסמים את דברינו, מן הארץ המודפסת) ובחלון מקביל אני מאזין להרצאה של חוקר האינטרנט פרופ' ג'ונתן זיטריין מהארוורד, "הרשת כמעשי נדיבות מזדמנים". זוהי הרצאה מתועדת בווידיאו שהגעתי אליה דרך לינק שהעביר ידיד, המפנה אל בלוג מקומי, שמקשר לאתר ההרצאות TED.

TED הוא אחד האתרים החביבים עלי. אילו הייתי נודד בעולם במשך שנים מהרצאה להרצאה, לא הייתי מקיף אפילו שבריר מן הידע והתובנות שאצורות בו. גם במסגרת סבב האתרים השגרתי שלי אין סיכוי שאספיק להתעדכן בכל מה שנוסף לו מאז הביקור הקודם. החברים ברשת הם שמגלגלים את המיטב לפתחי – ואני, לפתחם. מיטב, שכמותו אין כמעט סיכוי למצוא בעיתונות המודפסת הנעולה בתוך תבניות השגרה האקטואלית שהיא חייבת לעכל.

כאשר שלג מדבר על "עיתונות" כעל אחד מארבעה המרכיבים העיקריים בתקשורת "במובנה המצומצם", נראה שהוא מתכוון לעיתונות המודפסת. וכבר בנקודת המוצא הוא בוחר בכיוון שגוי, שעל פיו המשבר [בעיתונות] הוא תוצאה של "הפיכתו של עולם התקשורת לחלק מכלכלת השוק ולהכפפתו לכללים הנהוגים בה – הצבת 'מִקסוּם רווחים' כיעד המרכזי של הפעילות".

בכך הוא מחמיץ לחלוטין את הגורם המרכזי, שאינו תלוי משברים מקומיים, כלכליים או פוליטיים, אשר דוחק את העיתונות הכתובה והמשודרת ממעמדה ויוצר בתוכה משבר מהותי: התפתחותה העקבית וצמיחתה המהירה של התקשורת האינטרנטית.

השאלה לאן כל זה הולך, פתוחה לפרשנות ולניחוש, אבל שלג צריך לדעת מאַין זה בא. העיתונות המודרנית ובה הטובות שבמהדורות העיתונים הכתובים והמשודרים, "המקצועיים" וה"אחראיים", מושאי כמיהתו, היתה מסחרית מטבעה וראתה לעצמה את מקסום הרווחים כיעד ראשון, מאז ומתמיד.

"מקסום רווחים" היא הסיבה העיקרית לכך שהעיתונות המודפסת אינה ממהרת לעלות לרשת. הרשת מציעה פתרונות מצוינים להפצת תכנים, אבל אינה מחוללת עדיין הכנסות הולמות מן התכנים הללו. דף הרשת אינו בנוי להכיל שטחי פרסום רחבים כמו העיתון, ובגלל תרבות הצמיחה המיוחדת שלה, כמעט שלא ניתן לגבות תשלום עבור תכנים באיכות ובסדרי גודל שהמכירה בדוכנים וההפצה למנויים, עדיין מאפשרות. אילו ניתן היה היום "למקסם רווחים" ברשת, היו הקיוסקים מתרוקנים בן רגע, ללא כל נקיפות מצפון רעיוניות מצד העיתונות, מנייר העיתון שתופס בהם שטחי מדף יקרים.

שלג צריך לדעת שהאבולוציה בעולם התקשורת מוכיחה כי עיתונות שלטונית, מפלגתית, מוסדית, הקמה מלכתחילה כדי לשרת את מטרות שולחיה – גם אם הן מטרות נאצלות - היא עיתונות המועדת להסתאב ולהתנוון. על פי המציאות הדרוויניסטית הזו, רק עיתונות פלורליסטית, עצמאית, פרטית, המכוונת לצרכי הקוראים או הצופים ולא לענייני הבעלים, שרדה ושגשגה; הצליחו בכך רק עיתונים "ממקסמי רווחים" שבנו לעצמם בסיס כלכלי איתן המאפשר יוזמה ותעוזה בדיווח ובפיצוח, בחשיפה ובדרישה לתיקון חברתי, תוך יכולת עמידה מול כל לחץ ואיום.

"היכן שהרשת נולדה". מעבדות CERN (צילום: MaxBraun)

"היכן שהרשת נולדה". מעבדות CERN (צילום: MaxBraun)

רשת האינטרנט, שעכשיו חוגגים לרעיון הטכנולוגי שמאחוריה 40 שנה, ולפחות 20 שנה לרעיון החברתי שעומד מאחוריה, היא קומה תרבותית גבוהה יותר, מפותחת יותר ונעלה במניעיה. הרשת לא קמה כדי לשרת ארגון או ממשלה (אם כי הזרע לה נזרע בימי המלחמה הקרה – כרשת אלטרנטיבית, מבוזרת, שתשרוד גם אם ערוצי התקשורת המרכזים ישותקו בהפצצה גרעינית). הרשת לא קמה על פי תכנית עסקית – אם כי היא פתוחה לכל יוזמה עסקית, כמו לכל יוזמה ציבורית או חברתית, לפעול במרחביה. עשרות ומאות הוגיה החשובים ובהם אישים בולטים, מלאונרד קליינרוק ועד וינטון סרף, ג'ון פוסטל וסטיב קרוקר, לא פיתחו אותה כדי לעשות כסף.

רשת האינטרנט צמחה כפרויקט טכנולוגי פשוט יחסית, ללא מרכז, ללא פרוגרמה חברתית וללא מניפסט מכונן. היא הוקמה כדי ליצור קשר, בראשית לצרכים צבאיים, אחר כך אקדמיים ובהמשך, לקַשֵר בין כל אחד לכל אחד. יציר טהור מכל מניע אנוכי או מניפולטיבי, שהתפתח בזכות מהלך פשוט וגאוני, כינון פרוטוקול אוניברסלי. הרשת צמחה מאליה, ללא ממשל פנימי, ללא קונצפציה או תקנון אתי, ללא משטרת מוסר, ללא דירקטוריונים, ממשלות, רגולטורים ומבינים-מטעם. רק ב-1998 קם גוף הַסדרָה, טכני, מינימליסטי, ללא כוונת רווח, האחראי על זיהוי גלובלי של אתרים ותכנים, ומאפשר זרימה טובה ופתוחה של תקשורת, בלי להתערב בכיוון התנועה של הנכנסים לצומת ומבלי לשלוח יד אל כיסם.

במובן הזה, מהפכת הרשת היא האוטופיה הגדולה שיצר האדם מעודו. הזדמנות יחידה במינה לבריאת עולם חדש מבלי להחריב עד היסוד את הקיים. אבל כדרכה של מהפכה, היא מחוללת שינוי דרמטי בעולם הישן ובכללי המשחק שבו. חלק מן השינוי, לצערנו, הוא שחיקה במעמד העיתונאי השכיר בעיתונו, מן הסוג שהיינו, שלג ואני. העיתונות המוסדית איבדה מכוחה ומסמכותה, נעשתה ענייה יותר, ולכן חלשה יותר, מרושלת יותר ומבוהלת – ועל כן לעתים קולנית, תוקפנית וחלולה. איתרע מזלם של העיתונאים השכירים שהמהפכה התרחשה במשמרת שלהם, והם שהיו לשמן שבגלגליה, כפי שקרה לכל העוסקים בעיסוק שפתאום השתנה, מאז ראשית דברי ימי האדם.

יופיה וכוחה של הרשת הוא בספונטניות של צמיחתה, בפתיחות שבה, ובדמוקרטיה המוחלטת שהוטמעה בבסיסה. תרבות הרשת עודנה בחיתוליה וייתכן שיחלפו דורות עד שתתעדן ותתגבש, אם בכלל. הרשת משנה את המושג "תקשורת" ויחד עם צמיחתה משתנים משתמשיה. בידי רוב אזרחי העולם נתונים היום נכסי תקשורת חופשיים, פתוחים וחינמיים שלא היו מעולם בידי אנשים פרטיים. רשת האינטרנט הגדירה מחדש את המושג "שיתוף", את כיכר השוק ואת המועדון החברתי. היא משנה לבלי חזור את השפה, את התרבות הכתובה ואת התרבות בכלל. וכן, האינטרנט מגדיר מחדש את העיתונות.

שלג משרבט במאמרו כלאחר יד כמה הצעות מיושנות, שצפות על פני המציאות החדשה כסירות קיפולי-נייר בים הפתוח. העלאה באוב של ניסיונות להסדרה ולרגולציה ציבורית (כלומר, פוליטית) שנאבקנו בהן בכל כוחנו בימים שבהם העיתונות היתה "מקצועית ואחראית", ועדיין פרצה ושגשגה. אם עד ראשית המהפכה הגדולה, הצעות כאלה היו איום ממשי על חופש העיתונות, היום הן סתם מנותקות מהמציאות.

אין דרך חזרה. לא ניתן עוד לרסן את העיתונות, לא בחוקים ולא במועצות ולא בוועדות. אין עוד דרך להפוך את העיתונות למקצוע מוסדר ואת העיתונאים לגילדה סגורה של בעלי רישיונות. הצעות כאלה, מן הסוג שנהגו להעלות הוועדות השונות לאילוף העיתונות, בשליש האחרון של המאה הקודמת, לא ייתכנו עוד. גם אם מישהו מתגעגע לימי רשות השידור של שנות ה-70, הוא יצטרך להמתין עד שתימצא דרך לנסוע בזמן אל ימים ההם.

היום אני פטור מלנסות לשכנע בצורך בעיתונות פתוחה, חופשית ובלתי מוסדרת, שכן דעתי בעניין איננה חשובה עוד. וגם אם יבקש חוקר נמרץ או פוליטיקאי צדקן להתעלל בעיתונות הוותיקה בניסונות הסדרה, לא יקרב הדבר את ישועתה, אלא דווקא יחיש את קיצה, בהגברת ההגירה של פליטיה אל העולם החדש.

מגוחך לחשוב שקמפיין הסברה ל"צריכת תקשורתית נבונה ואחראית", כפי ששלג מציע, הוא הדרך לשיפור איכותה. התקשורת היא תבנית הנוף האנושי שצורך אותה. וה"נוף" הזה רוצה, ברובו, בריגושים, גירויים, חוויות עזות וסיפוק מהיר. למרבה הפלא, דווקא ברשת, המשוחררת, הפרועה, אפשר למצוא איים של איכות, שפונים אל קהלים שוחרי איכות (TED, זוכרים?), ופוטרים עצמם מראש מן החיזור הנואש של עיתונות הזרם המרכזי, אחרי קהליה ("אם נהיה אליטיסטים מדי, נבריח את העם...").

"צריכה תקשורתית נבונה ואחראית" היא צריכה אקטיבית, ביקורתית, המוציאה את המיטב מכל מקורות המידע האפשריים - מדוכן העיתונים, מערוצי השידור ומן הרשת. אני מציע לשלג לטבול רגליו ברשת. להרטיב את עצמו במימיה, הצוננים בתחילה, וללמוד לשחות בה. הרשת היא ניסוי אדיר, אוקיינוס, שכבר עכשיו ברור שלא ניתן יהיה להחזירו לתוך הבקבוק.

היפה הוא, שלאחר מסע בכיוונים לא ברורים, מסכם שלג את מאמרו בכותרת "להפקיד את התקשורת בידי הציבור". ובכן, משאלתו מתגשמת מאליה. חלקים נכבדים מן התקשורת כבר בידי הציבור, ברשת. אלה אכן צעדים ראשונים, מגושמים, בוסריים, ילדותיים לפעמים, אבל לאתרי ובלוגי העיתונות ברשת יש לאן לצמוח. דור חדש גדל היום, וכולו ברשת. וגם הדורות הוותיקים לומדים להסתגל אליה. מיליונים, ובקרוב מיליארדים, חיים ברשתות החברתיות, בבלוגים, באתרי המידע והידע, באתרי הקניות והבילוי. כבר עכשיו, גם אם מצב העיתונאים ככה-ככה, מצב העיתונות טוב משהיה אי פעם. וזו, כאמור, רק ההתחלה.