אבטחה רפואית

עדי חשמונאי מדווחת בעמוד 19 של "ישראל היום" כי "אחרי הפסקה של שנתיים, אמש החלה הילולת ל"ג בעומר בציון קבר הרשב"י במירון". הידיעה מתובלת בפרטי מידע מהודעות לעיתונות של גורמים שונים. "‭ 5,000‬ שוטרים נפרסו בהר ולאורך הצירים המובילים למירון במעגלי אבטחה היקפיים במטרה לשמור על בטיחות החוגגים", למשל. או, "מאות חובשים, פראמדיקים ורופאים נפרסו על ההר כדי לאבטח רפואית את ההילולה".

בידיעה נכתב גם כי "השנה הצטייד ארגון ההצלה באמצעים טכנולוגיים מיוחדים, הכוללים בין היתר אפליקציות, מצלמות, אינטרנט ואמצעי קשר. כמו כן הוצב בסמוך לציון הרשב"י אוטובוס טיפול נמרץ עם אמצעים רפואיים מתקדמים המסוגל לתת מענה רפואי ולפנות בו זמנית 14 נפגעים".

בסוף היו יותר מ-14 נפגעים בו זמנית: 45 הרוגים לפחות ולמעלה ממאה פצועים, ככל הנראה בשל הדוחק הרב והיערכות לקויה.

"ישראל היום" הוא העיתון המרכזי היחיד שטרח לצאת במהלך הלילה במהדורה שנייה ומעודכנת כדי לדווח על האסון, ולהפנות את קוראיו לעדכונים באתר. ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת, כמו ב"ישראל היום", ידיעה המתיימרת לסכם את חגיגות ליל אמש בהר, אך כיוון שלא יצאה מהדורה שנייה עם דיווח על האסון, היא נותרת לבדה, תלושה ונלעגת.

מבחינה פרקטית, הוצאת מהדורה שנייה ומעודכנת היא צעד כמעט חסר משמעות. למידע על טרגדיה בסדר גודל שכזה יש נטייה להגיע לאוזני הקורא עוד לפני שהוא מושיט יד לקבל עיתון חינם ברחוב. אך להחלטה לעצור את מכבשי הדפוס, לשנות את הכותרת ולהדפיס מחדש יש משמעות סמלית. זו פעולה גוזלת משאבים, ועל כן היא מלמדת על היחס של העיתון למתים. במקרה הזה, המתים הם יהודים חרדים.

בעיתונות החרדית יצאו הבוקר גליונות מיוחדים לדיווח על האסון. "קטסטרופה מזעזעת בהר מירון, בעצם ליל הילולת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי", נכתב במהדורה מיוחדת של "המבשר". "לפחות 44 מבני היהדות הנאמנה נרמסו למוות בהר מירון, סמוך ונראה לציון הרשב"י, במהלך חגיגות ההילולא וריקודי השמחה ברחבות הסובבות את הציון הקדוש". סיקור דומה אפשר למצוא בגליונות מיוחדים שהוציאו הבוקר העיתונים "המודיע" ו"יתד נאמן". "הפלס", עיתון הפלג הקיצוני בחברה החרדית, לא ראה אור במהדורה מעודכנת.

תזרים מזומנים קבוע

"גלובס" הוא העיתון היחיד שמתייחס הבוקר לרכישה שביצע איל המדיה אלי עזור, מו"ל ובעלים של "מעריב" וה"ג'רוזלם פוסט", בעל השליטה באתר "וואלה" ובתחנות רדיו אזוריות ושותף בחברת שידורי הספורט צ'רלטון. עזור צירף השבוע לרשותו כ-22% ממניות תמר פטרוליום, המחזיקה כ-17% ממאגר הגז תמר. 100 מיליון שקל שילם עזור כדי לרכוש את המניות של דלק קידוחים בחברה מידי הטייקון המתנדנד יצחק תשובה. כעת נעשה עזור שותף עסקי של דלק קידוחים, ישראמקו וחברת שברון, שרכשה את נובל-אנרג'י.

עומרי כהן וענת ביין-לובוביץ' כותבים ב"גלובס" כי עסקת תמר היא "כסף קטן" לעזור, שמחזיק ברשותו גם מניות בשווי מאות מיליונים במה שמכונה בכותרת הידיעה "גיימינג", אך כבר בפסקה הפותחת מתואר כ"הימורי הספורט באונליין".

"ההשקעה הנוכחית בתמר פטרוליום אינה צפויה ליצור לעזור בעיה רגולטורית", נכתב ב"גלובס". "היא קטנה לאין שיעור מההחזקות הריאליות שיש למשפחת ורטהיים (קוקה-קולה ישראל) וללן בלווטניק (כלל תעשיות), לצד שליטתם בערוצי הטלוויזיה המסחריים קשת ורשת בהתאמה".

אכן, לעזור לא תהיה בעיה רגולטורית, לפחות כל עוד הצעות לשינוי מבנה הבעלות על כלי התקשורת בישראל, כמו אלה שהציגו בלובי 99, יישארו על הנייר בלבד.

אבל לציבור בישראל הכניסה של עזור לעולם האנרגיה בהחלט מייצרת בעיה. לתמר פטרוליום יש "תזרים מזומנים קבוע ממכירות הגז של מאגר תמר", כותבים ב"גלובס". התזרים הקבוע הזה חב את קיומו לממשלת ישראל, שקידמה את מתווה הגז וכבלה את חברת החשמל (ואת הציבור בישראל) לחוזים ארוכי טווח לרכישת גז במחיר גבוה במאות אחוזים לעומת מדינות אחרות שבתחומן מאגרי גז טבעי. תזרים המזומנים הזה עלול מנגד להיפסק, אם וכאשר יתבצע שינוי במדיניות הממשלה.

כשבעל מניות שתלוי בממשלה וברגולטורים כדי שתזרים המזומנים שלו לא ייפסק ובעל שליטה בכלי תקשורת הם אותו אדם נוצר שילוב מסוכן, כפי שאנחנו למדים בימים אלה ממש מהעדות של אילן ישועה, מנכ"ל "וואלה" לשעבר, במשפט המו"לים. הבעלים הקודם של "וואלה", שאול אלוביץ', היה זקוק לראש הממשלה בנימין נתניהו ולמשרד התקשורת כדי שתזרים המזומנים מהמונופול של בזק על שירותי הטלפוניה הקוויים לא ייפסק. הבעלים הנוכחי של "וואלה", אלי עזור, זקוק לממשלה ולרגולטורים כדי שתזרים המזומנים של מונופול הגז לא ייפסק.

נכון, ההיקפים שונים: בזק נהנתה מרווח עודף של כמיליארד שקל בשנה, ואילו תמר פטרוליום היא חברה שכל שוויה כמה מאות מיליונים. אבל העיקרון זהה: ערבוב בעייתי בין הון, שלטון ועיתון.

כיצד יתייחסו מעתה והלאה כלי התקשורת של עזור לרעיון פירוק מתווה הגז וניסוח מחדש של החוזים? יש להניח שהם ימשיכו בקו הנוח למונופול הגז, שאִפיין אותם עוד לפני שהבעלים הפך שותף בו.

בעתירה שהגיש בעבר ארגון "שומרי הבית" לבג"ץ טענו אנשיו כי ה"ג'רוזלם פוסט" של עזור הסיר מהאתר כתבה בגלל לחץ של נובל-אנרג'י. לפי תצהיר שהגיש יהודה ברונר, מפעילי הארגון, בשנת 2017 הוא השתתף בהפגנה נגד מיקום אסדת הגז של קידוח לווייתן מול חופי המדינה.

כתב ה"ג'רוזלם פוסט" מקס שינדלר יצר עמו קשר וריאיין אותו לצורך הכנת כתבה על ההפגנה. ברונר הצהיר כי הכתבה אכן הופיעה הן בגיליון המודפס של ה"ג'רוזלם פוסט" והן באתר המקוון, אולם יום לאחר פרסומה באתר היא הוסרה.

"באותו היום התקשרתי לכתב ושאלתי אותו מדוע הוסרה הכתבה", הצהיר ברונר בפני בג"ץ. "תשובתו היתה שמנהל נובל-אנרג'י התקשר לעורך ודרש ממנו להסיר את הכתבה תוך איום להמשך הקשרים העסקיים בין החברה לעיתון". דובר העיתון מסר בזמנו כי "לאור מידע נוסף שהגיע למערכת לאחר פרסום הכתבה בעיתון הוחלט להסיר את הכתבה מהאתר".

שנתיים לאחר מכן נרשם מקרה נוסף של צנזורה לטובת נובל-אנרג'י בקבוצת התקשורת של אלי עזור, כשידיעה שהופיע ב"מעריב" תחת הכותרת "חוות דעת חדשה: הדו"ח על אסדת לווייתן שגוי", נמחקה מהרשת.

"תמיד עדיף לא לפרסם מאשר להוריד", כתב אלוביץ' לישועה על רקע עוד אחת מהדרישות להעלים ידיעה לא נוחה לבני הזוג נתניהו. אלוביץ' צדק כמובן; מחיקה של ידיעה רק מעוררת תשומת לב ומשמשת קרקע פורייה לתיאוריות על קשרי הון-שלטון-עיתון. זו אחת הסיבות לכך שבהזדמנות אחרת דרש אלוביץ' מישועה להפקיד את "וואלה" בידי עורך ראשי מהסוג שיש בקבוצת "ידיעות אחרונות", כלומר כזה שיודע מה לעשות גם בלי שצריך לתת לו הוראות כל הזמן.

המשאלה הזו התגשמה, אם כי באיחור. רק השנה, אחרי שעזור השתלט על "וואלה", הוא מינה לתפקיד עורך האתר ערן טיפנברון, לשעבר עורך ynet מקבוצת "ידיעות אחרונות" ומי שהעד ישועה תיאר כדוגמה מייצגת לעורך בקבוצה המתחרה, שבה "אם יש לבעלים של העיתון רצון מסוים, העורך הראשי יודע להוציא את זה לפועל בצורה מסוימת, בלי שאולי צריך לבקש כל יום".

נכון לעכשיו, ב"וואלה" של עזור לא דיווחו על ההשקעה החדשה של הבעלים בשוק הגז המקומי. גם בעיתון של עזור, "מעריב" (עורכים: דורון כהן וגולן בר-יוסף), אין הבוקר כל זכר לרכישה. אבל יש די פרסומים אחרים בעלי עניין.

הו הא מי זה בא

קחו לדוגמה את יהודה שרוני, הפרשן הכלכלי הבכיר של העיתון. כש"מעריב" היה בשליטת נוחי דנקנר, וגם בשנים שאחרי זה, סיפק שרוני עיתונות מחמיאה ונוחה לטייקון שבסופו של דבר ירד מנכסיו והורשע בפלילים. הבוקר מקדיש שרוני חלק מטורו לקידום פוליטיקאי מסוים לתפקיד שר האוצר.

"האיש המתאים לתפקיד שר האוצר הוא אביגדור ליברמן מישראל-ביתנו, שכבר הוכיח את עצמו כאיש ביצוע במשרד התשתיות", כותב שרוני על מי שכמה מבכירי מפלגתו הורשעו רק לאחרונה בשחיתות ומי שבעצמו נחשד לאורך שנים בשחיתות, בין היתר בגלל שבעת מיליוני השקלים שהוזרמו במפתיע לחשבון הבנק של בתו חסרת הניסיון העסקי. "ליברמן מודל 2021 הוא נתניהו מודל 2003", מצהיר שרוני. "הוא לא יהסס לקצץ בתקציבי הישיבות ובקצבאות הילדים, ויקבל החלטות על בסיס ענייני בלבד". מה עמדתו של ליברמן לגבי מונופול הגז והחוזים שנחתמו מולו? שרוני לא מזכיר. אתמול, אגב, בזרוע המקוונת של קבוצת עזור, פורסמה ידיעה מאת סוניה גורודיסקי שהוקדשה גם היא לאפשרות שליברמן ימונה לתפקיד שר האוצר. הכותרת: "הו הא מי זה בא: שר האוצר הבא?".

שרוני ו"מעריב" כבר קידמו את הרעיון למנות את ליברמן לשר האוצר לפני שנתיים, אך יו"ר ישראל-ביתנו נאלץ להסתפק אז בסופו של דבר בתפקיד חבר-כנסת מהאופוזיציה. בכלל, ליברמן הוא אחד הפוליטיקאים החביבים על "מעריב" של עזור, ובמיוחד על הפרשן הבכיר בעיתון ואחד המתנגדים הבולטים של נתניהו, בן כספית. מי שקורא את כספית ורואה בו חוד החנית של המאבק נגד שחיתות שלטונית, ראוי שיזכור זאת ליום שאחרי נתניהו.

הבוקר מצטרף אל קריאתו של שרוני למנות את ליברמן לתפקיד שר אוצר נחמיה שטרסלר, עורך בכיר לכלכלה וחברה ב"הארץ". לדבריו, "אחד הנושאים החשובים שבהם תעסוק ממשלת השינוי הוא הכלכלה, ויש כבר הסכמה אחת: אביגדור ליברמן ימונה לשר האוצר". נראה כי שטרסלר מתלהב מהאפשרות. "זו הזדמנות אדירה לליברמן", הוא כותב, "כי הורדוס [כך שטרסלר מכנה את שר האוצר הנוכחי, ישראל כץ] השאיר אחריו אדמה חרוכה: גירעון ענק, חוב אדיר, אבטלה גבוהה וצמיחה נמוכה. משפל עמוק כזה ניתן רק לעלות".

שטרסלר מציין כי "ליברמן מגדיר את עצמו ז'בוטינסקאי", כזה ש"מאמין בכלכלה חופשית עם גישה חברתית". תוכניתו של שר האוצר הבא היא "להעביר את המשק לצמיחה מהירה, כי כאשר יורד גשם כולם נרטבים, כלומר הצמיחה מחלחלת למטה ומגיעה גם לחלשים". שטרסלר מבטיח לאנשי העסקים שקוראים את טורו, בשמו של שר האוצר המיועד, שהוא יקדם "רפורמות בכל התחומים" תוך הפחתת "הביורוקרטיה והרגולציה", וישאף להביא לירידה בגירעון. לא באמצעות העלאת מסים, חלילה, "כי זה פוגע בצמיחה, גורם לבריחת הון ולירידה של אנשים טובים מהארץ". לפי שטרסלר-ליברמן, "הכסף יגיע מהמגזר הפרטי ומהמוסדיים: קופות הגמל והפנסיה". אמר ולא יסף.

הצלע השלישית בגוורדיה הוותיקה של פרשנים כלכליים חובבי ההון הגדול, סבר פלוצקר, דווקא מתנגד לרעיון מינוי ליברמן לשר אוצר, אבל לא בגלל תולדות החשדות והחקירות נגדו או ההרשעות של מקורביו. לדבריו, ליברמן הוא "ראש מפלגת נישה קטנה, עסקן פוליטי בלתי נלאה, חסר מעמד ציבורי ונטול השכלה כלכלית גבוהה, שנכשל כמעט בכל תיק שהופקד בידיו".

בטורו שבמוסף "ממון" כותב פלוצקר כי "כדי להתייצב מול מכלול המשימות המצופה לשר אוצר בישראל ולמנוע את הסכנה הגדולה האורבת לכלכלה ולחברה בארץ מפיצולן למגזרים הדוהרים קדימה ולמגזרים הנותרים מאחור, נדרש גם פה שר אוצר משכמו ומעלה, שר אוצר ממלכתי-מקצועי המסוגל להקרין סמכות מקרו-כלכלית שאינה מוטלת בספק – ובעל שדה ראייה חברתי רחב".

לפי פלוצקר, "ישנם בישראל אישים העונים לקריטריונים הללו. אלא שאף לא אחד מהם נמנה על המועמדים לתפקיד ששמותיהם עולים כעת על הפרק במסגרת המגעים המייגעים. במקומם מוצעת, תחת הכותרת 'ממשלת שינוי', החלפה של ח"כ ישראל כץ בח"כ ליברמן. עסקת חליפין פוליטית מגוחכת".

הכותרות הראשיות

הכותרת הראשית ב"ישראל היום" (מהדורה שנייה, 2:30) היא "אסון מירון".

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "קרב חייהם של לוחמי כיפת ברזל". הקוראים מופנים לכתבתם של גבי בר-חיים ועידו שברצטוך במוסף "7 ימים", העוסקת בחיילים ששירתו בסמוך לעמדות כיפת ברזל וחלו בסרטן.

הכותרת הראשית של "מעריב" היא "כוננות מהומות", לקראת דחיית הבחירות לרשות הפלסטינית.

הכותרת הראשית ב"הארץ", "לקראת רגע ההכרעה, בנט ממשיך להתלבט", מפנה לטור הפרשנות הפוליטית של יוסי ורטר.

במדרון האחורי

השבוע שודרו בתוכנית "המקור" קטעים מעדותו של שעיה סגל המנוח, שהיה בין היתר יועצם של בני הזוג נתניהו (אבל לא רק, כפי שמזכיר הבוקר גיא רולניק ב"דה-מרקר"). באחד הקטעים בחקירה הוא מספר כיצד פנה בזמנו לעורך מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", גונן גינת, וביקש ממנו להכניס ידיעה שמחמיאה לשרה נתניהו. גינת סירב, לדבריו. "רק ביבי או שרה או ניר חפץ יכולים להגיד לי מה להכניס לעיתון", ציטט סגל את דברי גינת.

מאז חלפו שנים, וכמה פרשיות שחיתות שהרחיקו את נתניהו משלדון אדלסון המנוח ומרעייתו ד"ר מרים אדלסון, ששולטת כיום ב"ישראל היום", אבל העיתון עודנו מספק שירותי תעמולה חיוניים לראש הממשלה. לא כך "מקור ראשון", שאף הוא בבעלות משפחת אדלסון.

עורך "מקור ראשון" חגי סגל קורא הבוקר לראש הממשלה נתניהו לפרוש. סגל מזהיר מפני אסון בדמות "הקמת ממשלה בישראל בחסדי מפלגות תומכות אויב", וכותב: "האם אפשר עדיין למנוע אותו? בדוחק, אבל אפשר. מפתח ההצלה טמון בתרחיש הקמתה של קואליציית ימין שנתניהו לא ינהיג אותה. למען המדינה, הימין וגם הליכוד עליו לסגת לשנה-שנתיים למדרון אחורי, ולאפשר לבכיר ליכוד או ימין אחר להוביל אותה".

עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט מפרסם הבוקר גם הוא, באופן חריג, טור פוליטי, אולם למרות המיקום הנחשק (הכפולה הפותחת בעיתון) הניסוח אניגמטי בהרבה מזה של סגל. תחת הכותרת "ההתחייבות שאסור לכם להפר" קורא ביסמוט לפוליטיקאים מהימין לא לוותר על האידיאולוגיה.

מי שמעולם לא קרא או שמע את ביסמוט מדבר יכול לראות את הכותרת של טורו כקריאה דומה לזו של סגל, כלומר קריאה לאנשי הליכוד להעמיד במקום נתניהו פוליטיקאי אחר ולהקים ממשלת ימין שתקדם את האידיאולוגיה שלהם, שכן זה מה שחשוב ולא האישיות שעומדת בראשות הממשלה. אולם מי שמכיר את ביסמוט, או מצליח לקרוא את הטור במלואו, מבין שעורך "ישראל היום" קורא לגדעון סער ונפתלי בנט לשנות את החלטתם שלא לשבת תחת נתניהו, לוותר על אפשרות הקמת ממשלה עם גורמי מרכז ושמאל, ו"לחזור הביתה" לליכוד.

הפער בין שני עורכי העיתונים של משפחת אדלסון קבוע. ב"מקור ראשון" ניתן היה למצוא לאורך כל השנים האחרונות ביקורת על נתניהו, בטון חריף והדגשה בולטת לאין שיעור לעומת "ישראל היום". ההתפתחויות האחרונות בזירה הפוליטית מאפשרות גם בחינמון לאתר קני התנגדות לנתניהו, אולם הם עדיין מרוסנים.

עיתונאי "ישראל היום" אריאל כהנא פרסם לפני כשבועיים טור שבלבו מסר דומה לזה שמפרסם הבוקר חגי סגל, כלומר קריאה לנתניהו לזוז הצדה כך שתוכל לקום ממשלת ימין. הטור הזה לא הצליח עד היום למצוא את מקומו בעיתון המודפס, ונותר רק באתר האינטרנט דל התנועה של "ישראל היום".

הבוקר מתייחס כהנא בטורו הקבוע שבמוסף "ישראל השבוע" לכשלונו של נתניהו להקים ממשלה. הפעם, כהנא נמנע מלדרוש ממנו "לשחרר את הפקק", כפי שכתב לפני כשבועיים. ואף שהוא מתאר את נתניהו כפוליטיקאי בשקיעה, טורו מסתיים בתקווה (של נתניהו) כי ישוב לגדולתו, "שהרי אחרי כל שקיעה תמיד מגיעה זריחה".

הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד מתאר את הפיאסקו התורן – מינויו לרגע של שר המשפטים אופיר אקוניס – באופן שמחמיא יחסית לנתניהו. לפי טוכפלד, בישיבת הממשלה הסוערת "דווקא נתניהו הוא ששמר על קור רוח" (השוו לתיאור של בן כספית, שלפיו נתניהו "היה באמוק"). אשר להשלכות נסיון הנפל להשתלט על משרד המשפטים, טוכפלד כותב כי "דוק של אופטימיות שוב נסוך על פניהם של אנשי נתניהו". הוא מתאר תסריט שלפיו נתניהו יקים ממשלה עם בני גנץ ויעניק לו את הזכות לעמוד ראשון בראשה.

עמיתו לעיתון, אמנון לורד, מסכים. "אחרי ההתקפלות של נתניהו, האופציה לממשלה נוספת עם גנץ כראש ממשלה ראשון – ריאלית", הוא כותב. "למרות הפרשנויות על משבר תיק המשפטים, הנטייה לקראת סוף השבוע היא לממשלת ימין. אם היא תקום, זו תהיה ממשלה שבה נתניהו ישלם מחיר יקר אבל נסבל, בהישארו כראש ממשלה חליפי".

ב"מעריב" מדווחים אריק בנדר, אנה ברסקי ומתן וסרמן כי "גורמים ביש-עתיד, בעבודה ובמרצ חוששים עדיין מפני האפשרות שיו"ר כחול-לבן ממשיך לפלרטט עם נתניהו".

ובינתיים, בעיתונים הפלסטיניים

עיתונים פלסטינים 30.4| אלקודס- עבאס: אין בחירות ללא ירושלים; אלחיאת אלג'דידה ואלאיאם- הבחירות נדחו להבטחת השתתפות תושבי מזרח י-ם, ההנהגה החליטה להקים ממשלת אחדות; פלסטין- כוחות הכיבוש תקפו שוב ירושלמים בבאב אלעמוד (שער שכם) pic.twitter.com/S5pmIWu4s1

— Yasser Okbi (@OkbiYasser) April 30, 2021

נוכחים נפקדים

א. "מוריה קור העבירה לילה בשער שכם". כך מוצגת באתר "ישראל היום" הכתבה שהבוקר מעטרת את שער מוסף "ישראל השבוע". מהכתבה עולה כי קור נפגשה ושוחחה עם: סגן ניצב מיטל קוניו, מפקד סיירת מג"ב ירושלים; הלוחמת טליה נחום; מפקדים אלמונים בעמדה 501 של מג"ב; שירז גרנות, חניכת קורס מ"כים; בר חלבייה, גם היא חניכה בקורס מ"כים; רס"ר שי ג'רבי, מפקד צוות בסמ"ג ירושלים; אלירן סיונוב, מ"מ בפלוגה ג' בעיר העתיקה; וברוך הוניג, דובר מג"ב. אה, ויש גם ציטוטים מפי "צעירים" שאותם שמעה קור קוראים "אללה הוא אכבר" וצועקים "ברוח ודם נפדה אותך פלשתין".

תמונה מורכבת יותר אפשר למצוא ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" שם מתפרסמים רשמיו של איתי אילנאי. כמו קור, גם הוא הגיע לשער שכם. בניגוד אליה, במקום לדבר עם שוטרי מג"ב שוחח עם תושבים מהאזור.

ב. מפלגת רע"מ הפכה לכוח משמעותי בפוליטיקה הישראלית, ובשבועון החינם "בשבע", שפונה לציונות הדתית, שלחו את יוני רוטנברג כדי להביא פרופיל של המפלגה ושל העומד בראשה, ח"כ מנסור עבאס. לצורך כך שוחח רוטנברג עם המזרחן ד"ר יחיאל שבי, עם ד"ר גדי חיטמן מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת אריאל, ועם מאיר אטינגר, ש"חוקר את התנועה האסלאמית ובחשבון הטוויטר שלו הוא מפרסם תדיר אמירות" של "עידוד ההתנגדות הפלשתינית מסוגים שונים שבאה מתוככי המפלגה והתנועה".

מחוץ לסקאלה הרגשנית של הפוליטיקה

אמנון לורד, הפרשן הבכיר ב"ישראל היום", מקדיש חלק מטורו השבועי בפתח מוסף "ישראל השבוע" לניתוח דמותו של יו"ר הרשימה המשותפת ח"כ איימן עודה, וזאת על בסיס הערכותיהם של כמה מומחים, רובם אנונימיים.

תחת הכותרת "איימן עודה שואף להחזיר את ישראל לימי המנדט, ומומחים רואים בהתנהלותו פיצול אישיות לאומני" מצטט לורד מפוסט בפייסבוק שפרסם ד"ר אדי כהן, "אחד מאלה שמבינים היטב את השפה התרבותית-פוליטית של הערבים, שלא פעם איננה מתפענחת בתרגום רגיל". ד"ר כהן חושב כי פוסט שפרסם עודה בפייסבוק "מסוכן ומצריך טיפול משפטי".

בנוסף נסמך לורד על דברים שאמר לו בשיחה אישית "פרופסור מהאוניברסיטה העברית, שהוא גם מומחה לזרמים אסלאמיסטיים בירושלים, בקרב הפלשתינים וגם באיראן, איש מתון שלא נמצא בסקאלה הרגשנית של הפוליטיקה". לדברי אותו פרופסור, ששמו אינו מוזכר, עודה הוא "מאוד מסוכן".

מומחה אחר, שאף שמו אינו מצוין, אמר ללורד כי "עודה מתנהל כמו סוכן זר", אבל מומחים אחרים, שגם שמותיהם נותרו במערכת "ישראל היום", טוענים שעודה "אינו זקוק להפעלה כסוכן זר". לורד מצטט מפי אותם מומחים את הדברים הבאים: "הוא מדבר מהלב, למרבה הצער. יש שם פיצול אישיות ואשמה על אי-התגייסות למאבק".

אם כך נראה ניתוח פוליטי מחוץ לסקאלה הרגשנית, מצמרר לחשוב כיצד לורד היה מנתח את פועלו של ח"כ עודה לו היה נותן דרור לרגשותיו. הסתמכות על מקורות אנונימיים היא כלי חשוב בעבודתו של עיתונאי, אבל מן הראוי להשתמש בו כדי לחשוף עוולות שאחרת היו נותרות בחשיכה. פרשן פוליטי שמצטט מקורות בלתי מזוהים כדי לאפיין אידיאולוגיה של פוליטיקאי הוא לא אחד מהמקרים האלה.

עושים לביתם

ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" מתפרסמים היום עמודים במימון "בנק הפועלים". ב"דה-מרקר" נכללים שמונה עמודים פרסומיים עם הגילוי הלא נאות "תוכן שיווקי".

ב"ישראל היום" נדפס עמוד במימון מפעל הפיס. בנוסף לכך מצורף לחינמון מוסף מיוחד לרגל 101 שנים לוועידת סן-רמו במימון הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית והקונגרס היהודי העולמי. את המוסף ערך עיתונאי "ישראל היום" עמרי ליבנה, שחתום דרך קבע על מדורים פרסומיים בעיתון, וכותבים בו לצד עיתונאים של "ישראל היום" גם נציגי הארגונים שמימנו את הוצאתו.

המאמר מאת רון לאודר, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, מתפרסם משום מה באנגלית, מה שרק משווה לו מראה מוזר עוד יותר, כאילו לא נועד כלל לעיניהם של קוראי העיתון אלא רק לזוג עיניו של מחבר המאמר ומקורביו קוראי האנגלית.

בהמשך המוסף מובאות קצת חדשות טובות. ד"ר ז'ק גוטייה, משפטן שהתמחה בוועידת סן-רמו, קובע בראיון עם אמנון לורד כי אין דבר כזה "שטח פלסטיני כבוש". ידיעה שנשאה כותרת עם הבשורה הזו התפרסמה ב"ישראל היום" כבר אתמול, כקדימון לראיון. זו ידיעה משמחת בעיקר למדינת ישראל, שנגדה נטען לא אחת כי היא כובשת זה עשרות שנים את השטחים הפלסטינים בגדה המערבית, אולם יש בכך בוודאי גם נחמה כלשהי למיליוני הפלסטינים שגרים באותם שטחים ביישות לא מדינתית ונתונים לגחמותיה של דיקטטורה צבאית.

ענייני תקשורת

אם לקרוא כתבה אחת השבוע, כדאי שזו תהיה כתבת הפרופיל המעניינת של גידי וייץ ב"מוסף הארץ" על המיליארדר ג'יימס פאקר, אחד הפטרונים של משפחת נתניהו ומי שנדחף בעבר על-ידי המשפחה לרכוש את "ידיעות אחרונות" ואת "וואלה". רוב הכתבה עוסקת ביחסים בין משפחת נתניהו למיליארדר המעורער נפשית, אך יש שם גם הערה מעניינת הנוגעת לארנון (נוני) מוזס, בעל השליטה באימפריית "ידיעות אחרונות" ונאשם מספר 4 במשפט המו"לים, ועל מקרה שבו העדיף את טובתם של בעלי הון על פני האינטרס של כלי התקשורת שבבעלותו.

לפי הכתבה של וייץ, הדס קליין, יד ימינם של ארנון מילצ'ן ופאקר, סיפרה בחקירתה על שיחת טלפון מפתיעה שקיבלה ממוזס. "ב-2016, חודשים לפני הפרסום בערוץ 10 על כך שיאיר נתניהו מתגורר לעתים תכופות בדירה של פאקר, ארבו כמה כלי תקשורת בכניסה לרויאל ביץ', בניסיון לשים יד על הסקופ. גם תחקירני 'ידיעות אחרונות' השתתפו במירוץ הזה. אלא שאז קיבלה קליין אזהרה", כותב וייץ.

"נוני הרים לי טלפון ואמר לי: 'תשמעי, הילד על הכוונת, תפסיקו לתת לו את הדירה. אני אומר לך את זה בתור חבר. העיתונאים פה עטים על זה'", העידה קליין בחקירתה. לפי וייץ, "קליין התריעה בפני פאקר ושרה נתניהו, שאמנם התקוממה ('הוא מפסיד מספיק בגלל שהוא הבן של ראש הממשלה'), אך ביקוריו של יאיר במקום הידלדלו עד שנפסקו כליל. מוזס, שאמר לקליין שהוא מחבב את פאקר ומרחם עליו, הוא שהציל את יאיר מהצילום המביך".

בן כספית מקדיש ב"מעריב" את ירכתי טורו לכמה ציוצי טוויטר של שמעון ריקלין משנת 2015, שצפו מחדש השבוע. ריקלין, כיום מנאמניו הגדולים של נתניהו, ניהל אז שיחת טוויטר שבה התייחס לאפשרות שאתר "וואלה" יהפוך לתואם "ישראל היום" ויספק שירותי שופרות לראש הממשלה. "אני מדבר על תיעדוף של בזק במגוון של דרכים תמורת תמיכה בלתי מסויגת בנתניהו", כתב ריקלין במאי 2015, חודשים לפני שגידי וייץ פרסם ב"הארץ" את כתבת התחקיר שהולידה את "תיק 4000".

כיצד ריקלין ידע בזמן אמת על מהות התן-וקח? כספית מסביר כי ריקלין היה ועודנו ידידו של ינון מגל, שעזב זמן קצר לפני כן את משרת העורך הראשי של "וואלה" כי נמאס לו מההתערבויות באתר. בעדותו בבית-המשפט אמר אילן ישועה על ריקלין: "הוא חבר מאוד טוב של ינון מגל. מאוד טוב. זה חבר הנפש שלו. ינון מתייעץ על כל דבר, הבעיות שהיה לו וזה, ריקלין-ריקלין-ריקלין. הוא ממש חבר ברמה יומית, הוא מדבר איתו".

מדור "הרחוב הראשי" במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מוקדש הפעם לרחוב בלפור בבת-ים. המדור מסתיים בציטוט נאה של ראש העירייה צביקה ברוט, שעבד במשך שנים כעיתונאי ב"ידיעות אחרונות". הקוראים לא מקבלים גילוי נאות.

ב"גלובס" מדווחת ענת ביין-לובוביץ' על נתוני סקר לבחינת אמון הציבור בתקשורת שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה. לפי הדיווח, בשנתיים שחלפו מאז הסקר הקודם חלה עלייה באמון הציבור בתקשורת. הרדיו הציבורי זכה לשיעור האמון הגבוה ביותר, 66%. הרדיו האזורי זכה לאמון הנמוך ביותר (למעט רשתות חברתיות) – 54%.

במדור הרכילות של "מעריב" בודקת ליאורה גולדנברג-שטרן מה קרה לאיום של משפחת נתניהו לתבוע את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט אחרי שקרא להם לא שפויים. בעוד אולמרט מסרב להתנצל, עו"ד יוסי כהן, בא כוחה של משפחת נתניהו, מבטיח כי אכן תוגש תביעה.

בעמוד 13 של "ישראל היום", בין פרסומת לחברת הנעלה לפרסומת לרשת חשמל ותאורה, מתפרסם טור פרידה של העיתונאי גדעון אלון אחרי 14 שנות כתיבה בעיתון. מי שאהב לקרוא את הדיווחים של אלון ב"ישראל היום" יהנה גם מטור הפרידה. מי שיהנה מטור הפרידה, יאהב גם את הספר האוטוביוגרפי (השני!) שאלון מתכנן להוציא לאחר פרישתו.