התמונה שיקפה באופן תמציתי את התופעה: שר החוץ, סילבן שלום, יושב במסיבת עיתונאים ומדווח איך ניהל בשלט-רחוק את "מבצע" חילוצם של 102 התרמילאים הישראלים שנתקעו בבוליביה, ערב המהפכה שלכאורה עמדה להתחולל שם במחצית אוקטובר. מצלמות הטלוויזיה והמיקרופונים של שדרי הרדיו נרתמו בהתלהבות להעברת "הדרמה" לכל בית בישראל. גם כותרות העיתונים למחרת דיווחו על המאורע באותו מינון גבוה: מדינת ישראל אינה מפקירה את אזרחיה הודות לתושייתו של משרד החוץ, בניצוחו של שר החוץ רב העלילה, ניצלו חייהם של ישראלים רבים.

לעיתונאים שדיווחו על ההתרחשות לא היה אכפת שהם נותנים יד למניפולציה יח"צנית מהזן השקוף ביותר. הם לא הפעילו שיקול דעת; הם הצטרפו למסע פרסומי שיזם מושא הסיקור שלהם. ההיסחפות בתוך המאורע, או מוטב לומר, ההזדהות עם גיבוריו, מנעה מהם להתבונן עליו בעין מפוכחת, מקצועית. לו היו עושים זאת, היו מבינים שהם לא נקראו לסקר את מבצע חילוצו של אלחנן טננבאום משבי החיזבאללה אלא נסיעה בנאלית, אמנם באווירה מתוחה, של כמה עשרות ישראלים צעירים מבירת בוליביה לשדה תעופה סמוך שבו המתין להם מטוס חכור. לו היו שומרים מרחק, היו מגיעים למסקנה ש"מבצע ההצלה", נאה ככל שיהיה בהתחשב בציפיות אזרחי ישראל מממשלתם, לא דרש יצירתיות יוצאת דופן וכושר ארגוני נדיר כל סוכן נסיעות שהיו בידיו האמצעים לשכור אוטובוס ולחכור מטוס היה עומד במטלה. אלא שכלי התקשורת הישראליים התמסרו בחדווה לשוות לאפיזודה ממדים של פעולה הרואית.

יותר ויותר נראית העיתונות הישראלית כמי שעסוקה במסעות פרסום ויחסי-ציבור במקום למלא את תפקידה כמדווחת חסרת פניות על המתרחש. יותר ויותר מיטשטש הגבול בין המסקר למסוקר. יותר ויותר גיא החיזיון המצטייר לעיני הציבור הוא תמונת מצב שיד של במאי הינדסה, או לפחות שכלי תקשורת היה מעורב בעיצובה. לעתים באה התופעה הזו לידי ביטוי בגלל הזדהות יתר כנה של העיתונאי עם מושאי דיווחו, לעתים בגלל שיקולי רייטינג ותחרות מסחרית בין כלי התקשורת, לעתים בגלל התמסרות יתר להשפעתם של יח"צנים. התוצאה המצטברת מציגה את העיתונות באור מביך.

כך היה באופן שבו סיקרה העיתונות את מאבקן של האמהות החד-הוריות ("העין השביעית" 46), וכך באופן שבו קיבל הציבור מידע בשבועות האחרונים על מחאת הטייסים הסרבנים, מאבק בני משפחת רון ארד למנוע את שחרור מוסטפא דיראני, מלחמתה של משפחת טננבאום לשחרור יקירה, ויוזמת ז’נבה. בכל אחד מהמקרים האלה, עיתונאים וכלי תקשורת נראו כמי שמנהלים קמפיין ולא כמי שמביאים מידע חסר פניות. כמה כתבות ומאמרים בעמודים הבאים מאירים את העיוות הזה ומדגימים אותו. אם העיתונות לא תתעשת, היא תאבד את מעמדה כזירה שבה מתנהל השיח הציבורי על-פי כללי משחק מתוקנים.

גיליון 47, נובמבר 2003