שוב נסגרו הקלפיות, שוב נספרים הקולות, והנה הגענו פעם נוספת אל החלק הבלתי נמנע - שלב התהיות הגדולות אודות חופש הפעולה של נשיא המדינה בהטלת מלאכת הרכבת הממשלה. את המצעד הצפוי של חברי הכנסת אל הנשיא ריבלין מלוווים ביקורות, הצעות, שאיפות ומה לא, ורק אמירה אחת חסרה: הנשיא לא רק מוסמך להפעיל בימים אלה כל שיקול שעומד לנגד עיניו כשהוא בוחר חבר כנסת להרכבת הממשלה, אלא שזוהי חובה שהוטלה עליו על ידי הכנסת. ללא הגבלה ובלי יכולת להאשימו ב"חריגה מסמכות".

חברי וחברות הכנסת ניסחו באופן מפורש את גבולות הגזרה היחידים למעורבות הנשיא בהחלטה על הרכבת הממשלה: הנשיא חייב להתייעץ עם נציגי הסיעות, ולהטיל את המלאכה על חבר כנסת בתוך פרק הזמן שהוגדר. לא פחות, אבל גם לא יותר.

ההגבלות המועטות הללו נוסחו בקפידה ללא תוספת, ולא בכדי הן לא השתנו לאורך השנים. הכנסת בלמה פעם אחר פעם כל ניסיון, מימין ומשמאל, לסייג את חופש הפעולה של הנשיא. הצעות לאסור להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על מי שאינו כשיר להיות שר, או לחייבו להטיל את המלאכה על ראש הסיעה הגדולה ביותר, עלו ונידונו ארוכות יותר מפעם אחת, ומעולם לא התקבלו.

החלטות הרשות המחוקקת הדגישו ומדגישות כי הדמות אשר עומדת בראש המדינה נדרשת לפעול בעניין זה כמיטב שיקול דעתה הרחב והמנוסה.

אין זה אומר שלא ניתן למתוח ביקורת על נשיא המדינה ועל שיקוליו. להיפך. ההיסטוריה הישראלית מלמדת אותנו כי רוב ככל נשיאי ישראל אכן פעלו במעורבות פוליטית נדרשת וניכרת, ובהתאם גם זכו לביקורת כזו או אחרת על דרך הפעולה בה נקטו.

נשיא המדינה יצחק בן-צבי (שני מימין), 13.6.1962 (צילום: משה פרידן, לע"מ)

סיעת "חרות" מתחה ביקורת חריפה על הנשיא בן-צבי משום שפגע בכבודה כשהזמין את נציגי הסיעה אחרונים למרות שלא היתה הסיעה הקטנה ביותר; ופעם נוספת כשהתערב יתר על המידה – לטענת חבר הכנסת בגין – עת מנע את פיזור הכנסת לאחר התפטרות הממשלה על ידי התייעצות עם כלל ראשי הסיעות להרכבת ממשלה מחודשת בראשות בן-גוריון.

נשיא המדינה זלמן שז"ר, 6.8.1971 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

הנשיא שז"ר ספג ביקורת כשפעל בצורה אסרטיבית ביותר להרכבת ממשלה רחבה ככל האפשר, לרבות הצעות לחברי כנסת לכהן כשרים וכסגני שרים במשרדים ספציפיים, הצעות שנעו על התפר הדק והנוח בין תיאוריה למעשה.

הנשיא אפרים קציר עם ראש הממשלה המיועד מנחם בגין, 6.7.1977 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

הנשיא קציר ספג ביקורת כששכנע את גולדה מאיר לחזור בה מהתפטרותה, וזאת על אף שנהג כקודמיו בעניין זה, בהתערבות קואליציונית-מפלגתית בניסיון למנוע בחירות שלא במועדן.

חיים וייצמן (במרכז), 7.8.1947 (צילום: הנס פין, לע"מ)

אפילו הנשיא וייצמן, שכיהן זמן מועט ביותר, הואשם על ידי חבר הכנסת בדר ב"פוטש, אמנם פוטש בלי יריות, בלי צבא, אבל בכל זאת פוטש".

הנשיא חיים הרצוג, עם נשיא ארה"ב רונלד רייגן, 11.10.1987 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

פעולותיו של הנשיא הרצוג, שלוו בתגובה ציבורית עזה, הן תומכת והן ביקורתית, מצריכות תשומת לב נקודתית, משום שאין ספק שהן הרלוונטיות ביותר לעת הזאת.

הרצוג, משפטן ואיש ציבור בעל ניסיון ישראלי ובינלאומי, כיהן בתקופה שנדמתה כמשקפת את שפל חוסר הוודאות הפוליטי העמוק ביותר בתולדות המדינה. הנשיא המודאג פעל בהתאם למציאות הפוליטית ולחופש הפעולה אשר הותווה, כאמור, על ידי הכנסת.

לאחר בחירות 1984 סירב הנשיא הרצוג פעמיים לזמן את נציגי סיעת כך ולשמוע על מי ימליצו לראשות הממשלה, תוך הסתמכות על היעדרה של המילה "כל" מלשון החוק שגרסה שעליו "להתייעץ עם נציגי הסיעות בכנסת". יותר מכך, ובאופן חסר תקדים, הנשיא ישב בפועל בשולחן המשא ומתן הקואליציוני על מנת לדחוף בכל כוחו לממשלת אחדות.

הנשיא הרצוג משך את חופש הפעולה של נשיא המדינה לנקודת הקיצון בשנת 1990, לאחר "התרגיל המסריח". במצב בו הגושים הממליצים שווים לחלוטין בגודלם, בחר הרצוג להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על חבר הכנסת שמעון פרס ולא על ראש הממשלה שמיר. את החלטתו נימק בכמה טיעונים, שחשוב שניתן עליהם את דעתנו.

הראשון היה שעל אף השוויון בין הגושים, סיעתו של פרס היתה גדולה מזו של שמיר (לאחר פרישת החטיבה הליברלית מהליכוד). הטיעון השני היה כי 60 חברי הכנסת שתמכו בפרס ייצגו ציבור גדול יותר בכ-24,500 מצביעים מאלה שתמכו בשמיר.

והטיעון השלישי, ואולי הדרמטי ביותר, הנשיא הרצוג טען כי "לפי השיטה החוקתית שלנו, מהווה הזירה הפרלמנטרית מקום התמודדות בין גישות ותפיסות עולם. פעם זו זוכה בתמיכה ופעם האחרת", ועל כן במקרה של תיקו יש לתת הזדמנות לדרך חדשה השונה מזו של הממשלה שהופלה.

קשה לחמוק מהמסקנה לפיה ההיסטוריה הישראלית מצביעה על כך שחופש הפעולה של נשיא המדינה בהטלת מלאכת הרכבת הממשלה הוא הכרחי, ולמעשה מהיסודות המארגנים של השיטה הדמוקרטית בישראל. נשיאי ישראל הבינו זאת, וחברי וחברות הכנסת הבינו זאת.

בניגוד לביקורת על תוכן הפעולות שפועל הנשיא בעת ההחלטה על הטלת משימת הרכבת הממשלה, הטענות כאילו הוא "חורג מסמכות" מחמיצות את העובדה שזוהי חובתו החוקית של הנשיא, חובה שהוטלה עליו על-ידי הציבור ונבחריו אשר חזו את נחיצותה, אולי במיוחד בעת של חוסר יציבות פוליטית.

ינון גוטל-קליין הוא בוגר תכנית 120 של מכון שחרית, לומד לתואר שלישי באוניברסיטה העברית בירושלים ומנהל מרכז הביקורים של בית הנשיא