האם הצהרה פומבית של חבר כנסת, לפיה יפורסם מידע מביך ביותר על היועמ"ש אם לא יבטל את כתבי האישום נגד רה"מ, עולה לכדי חשד לעבירה של סחיטה באיומים? לפי גרסת התביעה הכללית, התשובה שלילית, וגם אם היתה חיובית, הרי שהדברים נופלים בגדר החסינות המהותית של חברי הכנסת וממילא אין להגיש בגינם כתב אישום.
חבר הכנסת הוא כמובן מיקי זוהר מהליכוד, שבשיחה עם ענת דוידוב וגולן יוכפז ברדיו 103FM, ב-14 לאוקטובר בשנה שעברה, אמר את הדברים הבאים:
ואני מבטיח לכם שעוד יחשפו בקרוב דברים. תהיה פה רעידת אדמה, לא תהיה שום ברירה לאביחי מנדלבליט אלא להתפטר מתפקידו ולבטל את כתבי האישום נגד נתניהו. [...] ואני מודיע לכם שאם מנדלבליט לא יתפטר מתפקידו ויבטל את כתבי האישום תהיה פה רעידת אדמה [...] אני יודע אינפורמציה מאד מאד ברורה בעניין הזה והאינפורמציה שאני מכיר אומרת דבר אחד, רק טפח קטן נחשף ולכן אני חושב שאם אנשים לא יפנימו, אלה שכמובן יזמו את כל הקנוניה נגד ראש הממשלה, שמוטב להם לחזור בהם מהדרך הגרועה שהם בחרו בה, הם יצטרכו לשלם על זה מחיר".
הראיון עם זוהר התרחש לאחר שבחדשות 12 פורסמה הקלטת שיחה בין היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לבין אפי נווה בזמן שהיה יו"ר לשכת עורכי הדין, ב-2015, ושבמהלכה השתלח מנדלבליט בפרקליט המדינה, שי ניצן. זהו לפי זוהר ה"טפח הקטן" שנחשף, ושאם מנדלבליט לא יתפטר ויבטל את כתב האישום נגד נתניהו, ייחשפו כמותו, לכאורה, עוד מידעים רבים שיביכו את מנדלבליט.
הפרקליטות שקלה את העמדתו לדין של זוהר בעבירה של סחיטה באיומים, אך החליטה לבסוף לסגור את התיק. חוות הדעת של מ"מ פרקליט המדינה, ובה ההחלטה על סגירת התיק נגד זוהר, מאכזבת. בראש ובראשונה בכך שאין היא פורסת את גרסתו של חבר הכנסת זוהר כפי שניתנה כשנחקר תחת אזהרה, אך יותר מכך משום שהיא אינה מתווה קווים סבירים להבחנה בין ביטוי לגיטימי לבין איומים שאינם מוגנים על ידי הזכות לחופש הביטוי.
היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט (צילום: יונתן זינדל)
סעיף 428 לחוק העונשין, "סחיטה באיומים", עליו נחקר זוהר, מכיל שתי חלופות: "המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם", או מי ש"מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו".
ברור שהחלופה השנייה שמציג החוק אינה יכולה לעמוד בפני עצמה. היא שונה מן החלופה הראשונה של האיסור, ששם נדרש שהאיום יהיה בפגיעה שלא כדין. גם אם קוראים לתוך החלופה השנייה את מה שלא כתוב בה, דהיינו שצריך שהיא תכלול יסוד של אופי פוגעני של הפרסום, שיש לו פוטנציאל של הפחדה והנעה לפעולה, עדיין מדובר בטווח רחב מדי ולא מוגדר דיו. לא מתקבל על הדעת שכל איום בפרסום כזה או אחר אודות אדם, במטרה להניעו לפעולה או מפעולה, הוא בגדר פשע של סחיטה. יש נסיבות שבהן איום כזה הוא התנהגות מקובלת או לפחות לא כזו שיש בה אנטי-חברתיות מובהקת המכניסה אותה בתחום הפלילי.
מקרה מובהק כזה הוא איום בפרסום דבר אמת מביך (מבחינת המאוים) שיש בו עניין ציבורי כדי להניע את המאוים לסור מרע, ויש קשר ענייני בין אותו פרסום לבין התנהגותו של המאוים. דוגמה אחרת היא אדם שמאיים לתבוע לדין ולפרסם את התביעה, שיש בה עניין ציבורי, אם לא ייענו לדרישה סבירה שלו או מי שמאיים לפרסם מעשה פוגעני שנעשה בו אם לא יפוצה, ותובע פיצוי סביר.
לפרקליטות היתה הזדמנות בחוות הדעת שלה להעמיד את הסעיף על מכונו, לקבוע מהו גדרו מבחינתה, ובאופן כזה למנוע הפללה של התבטאויות לגיטימיות ופגיעה בלתי מוצדקת בחופש הביטוי. אך הדבר לא נעשה.
שאלת הזיקה
ניתן היה, למשל, לקבוע כמבחן את הזיקה העניינית והמידתית שבין האיום לבין התכלית אותה מבקש המאיים להשיג. מבחן זה אפשר להחיל על המקרה של זוהר, ולהגיע למסקנה אחרת מזו שהגיעה אליה הפרקליטות בחוות הדעת שלה.
אפשר היה לבחון באופן שונה את דבריו של זוהר ככל שהם מתייחסים להתפטרות היועץ, לעומת דבריו ככל שהם מתייחסים לביטול כתב האישום נגד נתניהו ("לא תהיה שום ברירה לאביחי מנדלבליט אלא להתפטר מתפקידו ולבטל את כתבי האישום נגד נתניהו").
אם יש בדברים האמורים להתפרסם כדי להביך את היועץ (לדברי זוהר מדובר בהתבטאות או מעשים של היועץ שהם בגדר עבירה או עבירות שדינן מאסר בפועל), אפשר שמתקיימת זיקה עניינית לגבי המשך כהונתו של היועץ. לעומת זאת, אין זיקה כזו לגבי ביטול האישומים נגד נתניהו.
ראש הממשלה נתניהו תוקף את מערכת המשפט, בתוך בית המשפט המחוזי בירושלים רגע לפני פתיחת משפטו הפלילי, 24.5.20 (צילום: יונתן זינדל)
ביטול כתב האישום נגד נתניהו יכול לבוא בחשבון רק בהתקיים אחת משתיים - מהפך בצד ההוכחתי המשמיט את הקרקע מתחת לאישומים או שינוי נסיבות קיצוני המשמיט את האינטרס הציבורי בהעמדתו לדין של נתניהו על אותם אישומים. אלה, ואין זולתם.
העדר זיקה עניינית נדרשת הופך את דברי זוהר לסחיטה קלאסית באיומים, הראויה ליפול בגדר האיסור בחוק. למעשה, זוהר הפעיל לחץ על היועץ המשפטי לממשלה כדי שיבטל כתב אישום משיקולים זרים (להימנע מפרסום מביך אודותיו), כלומר שיעבור עבירה של הפרת אמונים.
אפשר שניתוח מעין זה, המצביע על אנטי חברתיות ברורה ומובהקת בדברי זוהר הרלבנטיים, היה מביא את התביעה הכללית להתייחס ביתר כובד ראש וחומרה לדברים.
סחיטה בשיתוף הציבור
גם הנימוקים של הפרקליטות שהביאו לסגירת התיק בשל קושי ראייתי לגבי היסוד הנפשי של זוהר, אינם משכנעים. בשל קוצר היריעה אתייחס לעיקרי שבהם: "ספק אם הדברים כוונו אל היועץ עצמו למען ישמע ויעשה ולא נאמרו לצרכים פוליטיים גרידא דווקא אל קהל בוחריו ושומעיו". על פני הדברים שהשמיע זוהר בראיון, ולפי לשונם הפשוטה, הדברים כוונו אל היועץ, שכן הוא היה אמור לעשות מעשה בעקבותיהם - לבטל את כתב האישום. כיצד יעשה זאת אם לא יגיעו אליו הדברים?
אין לשלול, והדבר אף מתבקש, שזוהר כיוון דבריו הן אל היועץ והן אל הציבור. הציבור אמור מבחינתו לשמש לא רק שומע פאסיבי אלא גם מי שאמור לשמש תיבת הגברה של דרישתו. ככל שמופעל כאן לחץ בלתי לגיטימי על היועץ, התהודה הציבורית מגבירה אותו. זאת, מבלי לגרוע מהיות היועץ הנמען העיקרי של דברי זוהר.
"אין כלום", נתניהו מבטל את החשדות נגדו לאחר המלצות המשטרה להגיש נגדו כתב אישום, 7.2.18 (צילום מסך)
אם היה היועץ מבטל את כתב האישום, האם לא היה בכך כדי להגשים במלואה את מטרתו של זוהר? חלפו הימים שבהם עבירות של סחיטה והשפעה על עדים נעשו בארבע עיניים. היום הן מתבצעות על גלי האתר או ברשתות, והציבור כולו הוא שותף בשמיעה או בקריאה. לא אחת מצפים ממנו להירתם לפעולה לצדו של המפרסם. מסוכן מאד ליצור מסלול עוקף אחריות פלילית רק משום שהדברים הושמעו בריש גלי.
זאת ועוד, ההישג המבוקש האמיתי מבחינת הסחטן יכול שיהיה פחות ממה שהוא דורש מפורשות. כך למשל אם זוהר לא היה משיג על ידי האיום את התפטרותו של היועץ המשפטי וביטול כתבי האישום, אבל כן היה משיג יועץ משפטי כנוע שמנהל את התביעה נגד נתניהו מתוך רפיסות וחולשה - היה זה בוודאי מבחינתו הישג גדול. האיסור הפלילי נועד למנוע גם מצב דברים כזה.
חוות הדעת לא שמה בפיו של זוהר את הגרסה הזו למטרתו, ויש להניח לכן שהוא לא השמיע אותה בחקירתו. אם כך, מה מצאה התביעה להמציא ספק, שאינו עולה כלל מן הראיות שברשותה ושסבירותו מפוקפקת?
גלימת החסינות
התביעה לא הסתפקה בערעור חומר הראיות. היא גם העטתה על זוהר מעבר לדרוש לשם סגירת התיק את גלימת החסינות המהותית. כביכול, גלש זוהר מהתבטאויות לגיטימיות אותן השמיע בתחילת הראיון אל התבטאות בלתי חוקית, גלישה הנופלת בגדר מתחם הסיכון שהפעילות החוקית שלו יצרה.
קשה להשתכנע. לא סביר כלל שהטלת פצצה כזו לא תוכננה על ידו מראש. העובדה שזוהר לא פתח בדברים אלה, כמו גם הניסוחים שבהם בחר, לרבות חזרה על דברי הסחיטה, אינה מלמדים על היסחפות אלא על תחכום של מי שפועל בכוונת מכוון. ולעומת זאת, שיטת התביעה פותחת פתח לעבריינים לפשוע בדיבור פה, ובלבד שלא פתחו בכך את דבריהם בראיון.
יש לתמוה על מסקנת התביעה, לפיה תפקידו של חבר הכנסת, מקיף, ולו רק במסגרת תחום הסיכון הטבעי הכרוך בו, סחיטה באיומים.
זוהר, שהוא משפטן, ידע שהוא הולך על חבל דק. לכן סיווג את דבריו כ"הבטחה" ולא כאיום. מי שנסחף בדבריו בתום לב, לא רואה לנגד עיניו את החסינות המהותית ממנה הוא מקווה ליהנות; ואילו זוהר גילה מודעות בראיון לחסינותו כחבר כנסת, שציפה שתעמוד לו.
יש לתמוה על מסקנת התביעה, לפיה תפקידו של חבר הכנסת, מקיף, ולו רק במסגרת תחום הסיכון הטבעי הכרוך בו, סחיטה באיומים. סחיטה באיומים אינה סתם דיבור, היא פעולת דיבור המשנה את המציאות בכך שהיא מצמצמת את חופש ההחלטה והפעולה של הנסחט. היא אינה נבחנת במונחים של אמת או שקר אלא במונחים של הצלחה או כישלון, כפי שאנו שופטים פעולות. לכן, לא היה מקום להחיל עליה את ההגנה על חופש הביטוי.
חופש הביטוי נועד לקדם שיח לשם שכנוע, כזה המכבד את חופש ההחלטה והפעולה של האחר. ההזדקקות לחופש הביטוי לגבי סחיטה באיומים, כלומר דיבור מגובה בנבוט, היא חילול של חופש הביטוי.
עידוד מאפיואיזם
מכיוון אחר, האם באמת לא מספיקות המלים כדי לתקוף בשצף קצף את מערכת אכיפת החוק עד כדי דה-לגיטימציה קשה שלה, ולכן יש להרשות לחברי הכנסת לתגבר את ההתקפות הללו באמצעות סחיטה באיומים? האם החסינות המהותית נועדה להלבין לחץ סחטני, בלתי לגיטימי, על היועץ המשפטי לממשלה כדי שיבטל, בשל הלחץ, כתב אישום שהגיש?
הרי ברור שמה שנמצא בתחום הסיכון הטבעי מקרין גם על מהות ותפיסת התפקיד של חבר הכנסת. האם מוצדק להוריד את התפקיד הזה לשפל המדרגה על ידי כך שכורכים בו פשע מן הסוג של סחיטה באיומים? האם כך ניתן לקיים את כבודה של הכנסת ואמון הציבור בה, ואת מעמדה כמופת לעם?
במקום שמירה על שלטון החוק, מזמינה התביעה הכללית לקפד את ראשו של שלטון החוק בחסות החסינות. כיצד זה לא רעדה היד מפני קביעה שעלולה להפוך את בית המחוקקים למשכנם של סחטנים, ולעודד מאפיואיזם של חברי הכנסת? האם התביעה הכללית מכשירה את הקרקע להשתוללות של חברי הכנסת אחרי הבחירות?