פחות משנה חלפה מאז שהשרה להגנת הסביבה, גילה גמליאל, נכנסה למשרד בסערה. בזמן הקצר הזה הצליחה השרה ללמד פוליטיקאים ותיקים ממנה שיעור במניפולציות תקשורתיות, וניצלה עד תום עיתונות שטחית וצהובה כדי להפוך לאחת הפוליטיקאיות המסוקרות ביותר.
אגב כך חשפה גמליאל את אחת מנקודות התורפה הבעייתיות ביותר של רבים מהעיתונאים המסקרים את הזירה הפוליטית. לא רק הבורות בכל הקשור לעבודת המשרדים השונים בפועל וההזנחה של תחומי סיקור שלמים עד שמתרחש אסון או מחדל, אלא הנטייה הקבועה לסקר בהרחבה הצהרות בומבסטיות ולהתעלם מהאופן בו מבוצעת המדיניות הממשלתית בפועל.
גמליאל, פוליטיקאית מנוסה, ידעה שבמערכת פוליטית מרוסקת ולא יציבה זמנה במשרד קצוב, ולכן שמה לעצמה למטרה לגזור כמה שיותר סרטים וקופונים, וכמה שיותר מהר. היא למדה היטב את קהל הבית שהגרילה עם קבלתה את המשרד להגנת הסביבה, והבינה את השיח שיקנה לה את תמיכת הארגונים והפעילים הירוקים.
מרגע שנכנסה לתפקיד שחררה השרה גמליאל חדשות לבקרים הצהרות לתקשורת, ויש לומר שהן כמעט תמיד היו בכיוון הנכון ומצלצלות היטב, בעיקר לאנשי הסביבה - ועבדכם הנאמן ביניהם - שלא פעם הריעו לה ושמו את הביקורת בצד. גמליאל דיברה על משבר האקלים, על מגבלות הגז הטבעי, על הזיהום במפרץ חיפה ועל מחדל ניהול הפסולת. אבסורדי ככל שזה יישמע, עצם העובדה שהממונה מטעם הממשלה על הגנת הסביבה ידבר בעד הסביבה ולא בעד מי שמחריבים אותה, היתה בגדר חידוש מרעיש.
האם אנו בוחרים בפוליטיקאים כדי לשמוע אותם מדברים על המדיניות הנכונה והצודקת, או כדי שיוציאו אותה לפועל? עד כמה שהשאלה הזו נשמעת רטורית, האופן בו מתנהלת התקשורת בסיקור שלה את הזירה הפוליטית הוא הפוך: פוליטיקאים מתוגמלים לא על ביצוע המדיניות אלא על הדברור שלה
קשה לסכם את ההישגים והכישלונות של גמליאל בקדנציה הקצרה מאוד במשרד, אך ניתן בהחלט לסמן תבנית, תבנית שמרבית התקשורת לא רק כשלה מלזהות, אלא גם עודדה וטיפחה: גמליאל הצטיינה בהצהרות ובתוכניות נכונות וצודקות, אולם כאלה שאין להן משמעות אפקטיבית בהווה, וכשלה באכיפה והוצאה לפועל כאן ועכשיו של המדיניות שכבר נחקקה ונתקנה.
כך על צד ההישגים אפשר להזכיר את ביטול חוק הפיקדון על בקבוקי משקה גדולים (שעוכב ולא נכנס לתוקף), את ההתנגדות האקטיבית בוועדות התכנון להקמת תחנות כוח מונעות גז, את עבודת המטה בנושא הפסולת ואת כינון ועדת המנכ"לים לבחינת עתיד התעשייה הפטרוכימית במפרץ חיפה. יש שיאמרו שמדובר בשלל לא קטן בזמן קצר כל כך, אבל חייבים לשאול - האם מגיע לנו להסתפק בהצהרות? האם אנו בוחרים בפוליטיקאים כדי לשמוע אותם מדברים על המדיניות הנכונה והצודקת, או כדי שיוציאו אותה לפועל?
עד כמה שהשאלה הזו נשמעת רטורית, האופן בו מתנהלת התקשורת בסיקור שלה את הזירה הפוליטית הוא הפוך: פוליטיקאים מתוגמלים לא על ביצוע המדיניות אלא על הדברור שלה.
ניקח לדוגמא את ההצהרות הגדולות של גמליאל בנוגע למצב הפסולת, שזכו לסיקור נרחב: "כשנכנסתי לתפקידי כשרה להגנת הסביבה, נדהמתי לגלות שמדינת ישראל מטמינה כ-80% מהפסולת שלה. כלומר, רק 20% מהפסולת הולכים למיחזור. כל מי שהארץ הזאת יקרה לו, צריך להיות מזועזע מכמות הפסולת שאנחנו מטמינים בה ודוחסים לתוכה. לכן, עד שנת 2030, נטמין לא יותר מ-20% מהפסולת. כדי להגיע ליעד הזה עלינו לקדם בארץ תעשיית מיחזור משגשגת, ולשנות את התפיסה שלנו לגבי הטיפול בפסולת".
דברים יפים ונכוחים, אולם כאלה שגמליאל לעולם לא תצטרך לתת עליהם דין וחשבון. גם היא וגם העיתונאים שנתנו לה במה ידעו כי כמו שאמרה "עד 2030" היתה יכולה להגיד גם "עד 3030". לעומת זאת, העובדה שבתקופת כהונתה לא הודיעה על עצירת המכרז במשרפת השומרוני הטוב עד לגיבוש האסטרטגיה החדשה, כשם שהצהירה לגבי שאר המשרפות, לא קיבלה סיקור בולט ופניות התושבים וארגוני הסביבה לא הועילו - עד שקרב מועד הבחירות, הסיפור איים לגרום נזק אלקטורלי ונתניהו התערב.
אזור בתי-הזיקוק בחיפה, מאי 2017 (צילום: יניב נדב)
או למשל הזעזוע שהביעה גמליאל בנוגע לזיהום התעשייתי המתמשך במפרץ חיפה, תוך שהיא חוזרת ומציינת בכל הזדמנות תקשורתית שאין מקום לתעשייה כבדה במרכז מטרופולין חיפה ושהיא מתחייבת לסגירת המפעלים המזהמים. אפשר לשאול איך זה שכחברת כנסת ושרה, הנושאים הללו, דיני נפשות ממש, לא רק שלא העסיקו אותה אלא גם לא היו ידועים לה. אבל עזבו, כעת היא השרה להגנת הסביבה, ויכולה לפעול בפועל נגד הזיהום, לא רק להזדעזע ממנו בהודעות לעיתונות, מדוע לא עשתה זאת?
סגירת המפעלים היא מהלך שיש לו טווח של שנים ארוכות ושגמליאל יודעת שלא תצטרך לתת עליו דין וחשבון בעתיד. לעומת זאת, אכיפה של חוק אוויר נקי היתה יכולה להביא לשיפור משמעותי ומיידי בזיהום, אך היתה מחייבת את השרה להתעמת עם המפעלים. אבל גמליאל לא שינתה את מדיניות האכיפה הרפה והלא יעילה של המשרד להגנת הסביבה, לא עסקה בתחנות ניטור האוויר בארץ, ואפילו כשהגיע המועד הקבוע לעדכון ערכי הסביבה בחוק אוויר נקי, ביקשה גמליאל מוועדת הפנים ואיכות הסביבה דחייה של שנה.
מתנדבים מנקים זפת בחוף בת ים, 2.3.2021 (צילום: תומר נויברג)
וכמובן, אסון הזפת שפקד את חופי ישראל שימש רקע להצגת תכלית של האסטרטגיה התקשורתית של גמליאל - ושל אוזלת היד של התקשורת. גמליאל פיזרה הודעות על כך שהיא שולטת באירוע ונחושה לשים ידה על האחראים, והתקשורת סיקרה, ולקח זמן עד שהתמקדה במחדל שהביא לכך שהאירוע לא נמנע מלכתחילה: מדיניות שלא תוקצבה ולא הוצאה לפועל.
כך גם בהמשך, בחקירת האסון. תחילה הניסיון הנואל להטיל צו איסור פרסום על החקירה, אחר-כך הדרמטיזציה של פרסום תוצאות החקירה, תחילה בטפטוף בטוויטר ואחר-כך במסיבת עיתונאים, והשיא - בהכרזה בומבסטית על לא פחות מפיגוע טרור איראני, שנאמרה ללא כל ביסוס, בניגוד לדעת אנשי המקצוע במשרד, והתגלתה עד מהרה כהזיה דמיונית - אבל רק אחרי שגמליאל טיפסה לשלישייה הראשונה של הפוליטיקאים שיאני ההופעות בתקשורת.
הקריירה הקצרה של גמליאל כשרה להגנת הסביבה מתקרבת לקיצה, ובשבועות (או החודשים) הקרובים נדע מי הפוליטיקאי או הפוליטיקאית הבאים שיעמדו בראש המשרד החשוב הזה. מי שלא יהיו, העיתונאים והמערכות המסקרים אותם חייבים לדרוש מהם מעשים, ולא דיבורים, הוצאה לפועל בהווה של החקיקה הקיימת לפני הצהרות מרשימות על כוונות לעתיד.