פעם שלישית במהלך פחות משבוע שמירב ארלוזורוב מ"דה מרקר" כותבת פרשנות על משק האנרגיה בישראל, ובעיקר על המאבק בין גז לאנרגיה סולארית. אלה סוגיות הרות גורל, בטח נוכח משבר האקלים וזיהום האוויר שמקורו בייצור חשמל ובהנעת כלי תחבורה, וגם בשל שאלות כגון שימוש בשטחים פתוחים, זיהום ים וחופים ועוד, ויש לברך על העיסוק האינטנסיבי בנושא.

כמו כן, בעוד ששני הטורים הראשונים של ארלוזורוב, שפורסמו זה אחר זה בשבוע שעבר, עסקו בעיקר ברכילות פוליטית ובמאבק בין השרה להגנת הסביבה גילה גמליאל ושר האנרגיה יובל שטייניץ, בנוגע לאישור תוכנית לכלכלה דלת פחמן בישראל בשנת 2050, והדהדו בעיקר את המסרים של משרד האנרגיה, בלי להרהר בהם או לערער עליהם, הרי שהטור השלישי שלפנינו מציג תמונה הרבה יותר מורכבת ומאוזנת, וסוף סוף יורד לדילמות היסוד בתחום.

אולם לפני שניגש לאלה, נתחיל דווקא בפתיחה של הטור, ובאובססיה - אי אפשר להגדיר זאת אחרת - שיש לארלוזורוב נגד פעילי וארגוני הסביבה. אי אפשר שלא לצחוק צחוק מר כאשר היא פותחת טור שעניינו המחדלים הלאומיים והיעדר אסטרטגיה ממשלתית סדורה, במשפט: "אי אפשר שלא לצחוק צחוק מר לנוכח מאבקי איכות הסביבה בישראל. ככלל, המאבקים הללו נוטים להיות מפתיעים, אפילו מופרכים, בעמדות שהצדדים מגלים בהם".

נדמה שארלוזורוב שוכחת, או כלל לא יודעת, שהמאבק שהיא מנסה להגחיך, הוא הוא מי שהוביל להידוק הדרישות הסביבתיות שהושתו על מקימי ומפעילי אסדת לוויתן

נניח לשאלה הפסיכולוגית מדוע בוער לארלוזורוב לעלוב בירוקים ולהציג אותם כמחבקי עצים, ולא בפעם הראשונה, ונתבונן כיצד היא מבססת את הטיעון שלה. כפי שעשתה לא פעם בעבר, היא נותנת כדוגמה את מאבק ארגון שומרי הבית להרחקת אסדת לוויתן מהחוף ומנסה להציגו כשגוי ומטופש.

הפעם מציגה ארלוזורוב נתונים של דו"ח של איגוד ערים כרמל שרון, לפיהם, בניגוד לחששות והתרעות התושבים והפעילים, "לא היתה חריגה בפליטת החומר המסרטן בנזן, ומנגד היתה ירידה חדה בפליטת חומרים מזהמים אחרים (גופרית דו-חמצנית למשל), והירידה צפויה להגיע ל-86%-90% בשנה הבאה".

לפני שארלוזורוב נותנת ליזמי לוויתן את אות אבירי הסביבה על ניקוי האוויר בישראל, כדאי שתזכיר שלא מזמן המשרד להגנת הסביבה הטיל על נובל-אנרג'י (מפעילת לוויתן עד לאחרונה) עיצום כספי בסך 3.2 מיליון שקל לאחר שזו הפרה את תנאי היתר הפליטה לאוויר, ועיצום כספי נוסף על הפרת תנאי ההזרמה של שפכים לים. חשוב גם לזכור שניטור אינו חזות הכל, ומלבד החוסרים והפערים בניטור הבנזן במרחב המדובר, והתקלות הרבות ואי ההתאמות השונות לאורך הזמן, הרי שיש מזהמים שכלל לא מנוטרים ובנזן הוא חומר מסרטן בכל כמות, לכן אי חריגה מהחוק אינה סיבה לחגיגה.

אבל עזבו את כל זה. נדמה שארלוזורוב שוכחת, או כלל לא יודעת, שהמאבק שהיא מנסה להגחיך, הוא הוא מי שהוביל להידוק הדרישות הסביבתיות שהושתו על מקימי ומפעילי אסדת לוויתן; וגם על האסדה הוותיקה יותר, תמר, שבעקבות פרסום הנתונים על הזיהום הרב שנפלט ממנה החל המאבק כולו. ארלוזורוב שוכחת, או לא יודעת, ולא ברור מה חמור יותר, כי רק בעקבות המאבק הסביבתי הקימו בכלל את תחנות הניטור באזור, וכי עד אז אפילו לא ניטרו בנזן באופן קבוע, ולכן קשה להבין את ערכם של הנתונים ה"השוואתיים" שהיא מדבררת.

הפגנה נגד אסדת הגז, ירושלים, 12.6.18 (צילום: נועם רבקין פנטון)

הפגנה נגד אסדת הגז, תל-אביב, 1.10.18 (צילום: מרים אלסטר)

זו לא היתה התרומה היחידה של המאבק לבריאותם ולרווחתם של אזרחי ישראל, אותו מאבק שארלוזורוב מביאה כדוגמה למופרכות ולמגוחכות של המאבקים הסביבתיים. בזכות המאבק של שומרי הבית עלו לתודעה שלל סוגיות שאחרת כלל לא היו מטופלות. למשל החוסרים הגדולים בבקשה הראשונה של אסדת לוויתן להיתר פליטה. במשרד להגנת הסביבה כתבו על "תהיות קשות לגבי אמינות כלל הנתונים בבקשה להיתר פליטה" וסיפרו על "השתלשלות העניינים במסגרתה דרישות חוזרות של המשרד להצגת מידע מהימן מביאות לשינוי מהותי במספר רכיבי הציוד הנכללים בבקשה, אשר מהווים מקור לפליטה לא מוקדית של מזהמים". כל זה לא היה קורה לולי המאבק הסיזיפי של שומרי הבית.

ובכלל, למען הדיוק ההיסטורי, צריך לציין שלמול המתנגדים למיקום האסדה לצד החוף, עמדו במקרה זה לצד משרדי הממשלה שני ארגוני סביבה מרכזיים: אדם טבע ודין והחברה להגנת הטבע. כלומר, בשונה מתפיסתה הפופוליסטית של ארלוזורוב, לא כל ארגוני הסביבה הם מקשה אחת. אך מעל לכל, כפי שארלוזורוב עצמה כותבת אחר כך, המקור העיקרי להפחתת הזיהום היה בכלל התקנת הסולקנים בתחנת הכוח אורות רבין; סולקנים שחברת החשמל - בחסות משרד האנרגיה, רשות החשמל והמשרד להגנת הסביבה - דחתה את התקנתם במשך שנים רבות, ושהותקנו לבסוף רק בזכות מאבק סביבתי.

מפתיע, אפילו מופרך

הנושא השני שמעלה ארלוזורוב הוא "איך הפך הגז הטבעי מיקיר שוחרי איכות הסביבה לאויב שלהם?". גם כאן יש לה טעות יסודית. ארגוני הסביבה נאבקו תמיד על חלופות ידידותיות יותר לסביבה, על אנרגיות מתחדשות ועל התייעלות אנרגטית, הרבה לפני שמשרדי האנרגיה והגנת הסביבה הצטרפו לחגיגה. יתרה מכך, הארגונים ראו ועדיין רואים בגז הטבעי דלק מעבר, בין הפחם לאנרגיות המתחדשות, ואילו משרד האנרגיה רואה בו כמעט חזות הכל.

זו הנקודה המרכזית, ונחזור ונאמר שוב ושוב שההשוואה לא צריכה להיות בין הפחם המזהם מהעבר לגז הטבעי עכשיו, אלא בין גז טבעי עכשיו ואנרגיה סולארית בעתיד. ויתרה מכך, שימוש בגז טבעי עדיין מוביל לפליטות מזהמי אוויר וגם להרבה פליטות גזי חממה.

שר האנרגיה יובל שטייניץ וראש הממשלה בנימין נתניהו על רקע אסדת קידוח הגז לווייתן, 31.1.2019 (צילום: מארק ישראל סלם)

ואכן, אחרי ההשתלחות בירוקים, ארלוזורוב סוף סוף מציגה את המהות: הוויכוח וחילוקי הדעות לאורך השנים בין הרשויות והמשרדים בישראל בנושא: "ההחלטות הללו לא מתיישבות זו עם זו, והן מלמדות על הבלבול ועל חוסר יכולת לקבלת ההחלטה האסטרטגית — לא רק כמה אנרגיה מתחדשת אנחנו רוצים עד 2030, אלא איך ואיפה מייצרים את האנרגיה הזו. לנוכח מצוקת הקרקע בישראל, זו שאלה קריטית שמחייבת הסכמות בין משרדי הממשלה, ולא מלחמות ביניהם", היא כותבת.

אך גם כאן, שוב, היא משרבבת את ארגוני הסביבה (מתנגדים לאנרגית רוח, מתנגדים לאנרגית שמש בשטחים פתוחים), למרות שהיא עצמה כותבת שמי שמתווכחים, מזגזגים ולא מחליטים, הם מוסדות התכנון, רשות החשמל ומשרדי הממשלה. ובקיצור אפשר להגיד שעמדתה של ארלוזורוב בכל הנוגע לפעילי וארגוני הסביבה היא "מפתיעה, אפילו מופרכת".