התקשורת הישראלית יצאה מגדרה בשנת הקורונה שעברה עלינו. ערוצי הטלוויזיה הפכו כמעט לאולפן פתוח של 24 שעות, העיתונים המודפסים הצטמצמו לכדי דיווחים כמעט רק בנושאי המגפה, ואתרי החדשות באינטרנט הפליאו באינפוגרפיקה על המצב. כולם היו עם היד על הדופק: מודדים את מניין הנדבקים, המאושפזים, החולים קשה והנפטרים, מתפלפלים על מקדם ההדבקה ועל אחוז הנדבקים מהנבדקים ומשווים למספרים מעבר לים.
התקשורת לא הסתפקה במספרים, ולצד הרבה שעות של בירבורים גם בחנה בשבע עיניים את פעולות הממשלה, כמו גם את היענות הציבור להחלטות, ביקרה, חידדה ולא הפסיקה להזמין מומחים: מומחים לבריאות הציבור, רופאים, סטטיסטיקאים ופיזיקאים, כלכלנים ועוד, כיאה לאירוע קולוסאלי שמחייב התייחסות מיוחדת. לכן עכשיו, כשהחיסון כבר כאן והסוף נראה באופק, הגיע הזמן לשאול איפה כל הסיקור הזה כשמדובר במשבר האקלים, משבר גדול הרבה הרבה יותר ממגפת הקורונה, שהיה כאן לפניה ויישאר כאן לצערנו גם הרבה אחריה.
במובנים רבים, משבר הקורונה הוא בעצמו תוצר של משבר האקלים. למרבה האירוניה, דווקא הוא דחק את המשבר אל מחוץ לרדאר התקשורתי. רגע לפני פרוץ הקורונה, נראה היה שהתקשורת דווקא מתחילה להתעורר, באיחור של שנים רבות (שורשיו של משבר האקלים נטועים הרי בפרוץ המהפכה התעשייתית, וסופו לא נראה באופק). בשנת 2019 העיתונות כבר לא היתה יכולה להתעלם מהמסת הקרחונים בקטבים, מהשריפות באמזונס ובאוסטרליה, מגלי החום, הבצורות, סופות הענק, ההצפות ומפולות הבוץ, ומהמונים שיצאו בקיץ לרחובות ברחבי העולם וזעקו לשינוי.
במובנים רבים, משבר הקורונה הוא בעצמו תוצר של משבר האקלים. למרבה האירוניה, דווקא הוא דחק את המשבר אל מחוץ לרדאר התקשורתי
מילון אוקספורד הכריז כי מילת השנה לשנת 2019 היא "מצב חירום אקלימי", מצב בו "נדרשת פעולה דחופה להפחתת או להפסקת שינויי האקלים ולהימנעות מפגיעה סביבתית בלתי הפיכה הנובעת ממנו". בספטמבר 2019 דיווחו בגוגל כי האמריקאים גילו יותר עניין במשבר האקלים מאשר ב"משחקי הכס", ובדצמבר 2019 המגזין "טיים" בחר בגרטה טונברג, שהפכה לסמל המאבק במשבר האקלים, לאשת השנה שלו.
גם התקשורת בישראל החלה להביע עניין. "הארץ" הרחיב את הסיקור מנושאי איכות סביבה לנושאי אקלים, "גלובס" ו"כלכליסט" חנכו מדורים ייעודיים למשבר, ynet ו"וואלה" הגבירו את העיסוק בנושא. נכון, בערוצי הטלוויזיה המרכזיים וגם בתוכניות הרדיו השונות, הנושא עדיין נמצא בשוליים. אבל בכל זאת, נדמה היה שמשהו משתנה.
ואז בא הנגיף וטרף את הקלפים. תשומת הלב התקשורתית נדדה. למשבר זה כמובן לא אכפת, ותוצאותיו המשיכו להכות בעולם. רצף של סופות הוריקן באזור מקסיקו והחוף המערבי של ארה"ב, גל חום ושריפות בסיביר ובמערב ארה"ב, כשבאוגוסט 2020 נמדדה בעמק המוות בקליפורניה טמפרטורת שיא עולמית של 54.4 מעלות צלזיוס. גם אצלנו הטמפרטורות בקיץ 2020, שגלש לספטמבר ואוקטובר, שברו שיאים, ועם תחילת החורף, בנובמבר, הוצפנו שוב ושוב עם כל אירוע גשם.
בניגוד לאדישות העיתונאית, המודעות הציבורית לא נחה. גברו המחאה והפעולות נגד שימוש באנרגיות מזהמות ופליטות גזי חממה, נגד התוכניות לחיפוש גז ונפט בים וביבשה, נגד הקמת תחנות כוח מונעות גז חדשות, נגד התוכניות להקמת תשתיות הולכת גז ונפט לאורך ולרוחב ישראל, בעד השקעות נקיות ומדדים ירוקים, ועוד ועוד.
אפילו ממשלת ישראל החלה לנוע בצעדים איטיים לכיוון הנכון. נקבע יעד חדש של 30% אנרגיות מתחדשות בייצור חשמל בישראל עד שנת 2030. ראש הממשלה נתניהו הכריז בוועידת האקלים כי ישראל מתכננת להיגמל מדלקים מאובנים עד ל-2050. המשרד להגנת הסביבה הציג טיוטה להחלטת ממשלה לאסטרטגיה לאומית לכלכלה דלת פחמן לשנת 2050, בהתאם להתחייבויות הבינלאומיות של ישראל בהסכם פריז.
עם פרוס 2021 נשאלת השאלה, האם היא תהיה שנת האקלים בישראל? האם התקשורת המקומית תתגייס למאבק המקומי והגלובלי, הן בתחום הפחתת פליטות גזי החממה והמעבר מדלקים מאובנים מזהמים לאנרגיות מתחדשות במגזרי ייצור החשמל, התחבורה והתעשייה, כמו גם הפחתת פליטות בחקלאות ובמגזר הפסולת, והן ביישום צעדים להתמודדות עם משבר האקלים?
זה המבחן הגדול של התקשורת המקומית: האם היא תוכל להתנתק מכבלי בעלי המניות והמפרסמים הגדולים, שרבים מהם מושקעים במיזמים עתירי פליטות, ולספק לנו דיווח בועט ונושך?
האם המהדורות המרכזיות והכותרות בעיתונים יעסקו בנתונים המקומיים, בטמפרטורת, בהיקף צריכת החשמל, במספרים של התחבורה הפרטית מול התחבורה הציבורית ועוד, ובהשוואה לנתונים מעבר לים? האם יזמינו מומחים להציג את המצב ולייעץ כיצד צריך לפעול, בבית, בעיר ובמדינה? האם יבחנו את פעולות הממשלה ויציגו ניוז מול פייק ניוז?
האם עכשיו, כשביידן נכנס לבית הלבן ומסמן את משבר האקלים כאחד מהנושאים המרכזיים בו יעסוק, פרשני החוץ ישאלו איך ממשלת ישראל תשלב ידיים עם ידידתה הגדולה ולא רק בענייני ביטחון ושלום?
האם הכתבים הכלכליים יציגו גם את המשמעות של פגעי מזג האוויר לצד השתת מס פחמן על פליטות גזי חממה על המשק? האם כתבי הצרכנות והאופנה ידברו על ההשפעה הסביבתית ההרסנית של תרבות הצריכה, והאם בתוכניות הבישול הרבות יעסקו גם בבזבוז מזון ובמעבר לתזונה המבוססת יותר על מוצרים מהצומח, שמשמעה פחות פליטות גזי חממה?
זה המבחן הגדול של התקשורת המקומית: האם היא תוכל להתנתק מכבלי בעלי המניות והמפרסמים הגדולים, שרבים מהם מושקעים במיזמים עתירי פליטות, ולספק לנו דיווח בועט ונושך? 2021 היא השנה שכולנו צריכים לעשות שינוי. לתקשורת בישראל יש אחריות ומחויבות להתוות את הדרך.
עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)