תוכנית פתיחת העונה של "עובדה", שחשפה כיצד בנימין נתניהו ובני גנץ ריגלו זה אחרי זה באמצעות חברה מפוקפקת ל"מודיעין עסקי", היכתה גלים ועוררה זעזוע בקרב עיתונאים והציבור הרחב. רבים התייחסו לשפל שאליו הידרדרה ההתנהלות של פוליטיקאים ישראלים ויועצי הקמפיין שלהם והשוו אותה לאופן שבו פועל פשע מאורגן. אך האשליה שבה רובנו חיים, כאילו המחשכים של הריגול והחדירה לפרטיות הם מנת חלקם של עבריינים או פוליטיקאים מושחתים, בעוד שאנחנו עצמנו חיים בדמוקרטיה ששומרת על זכויותינו, מנותקת לחלוטין מהמציאות.
השליטה הצבאית המוחלטת, במשך עשרות שנים, על האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית והתמודדות עם איומי טרור, מנהרות חבלה וירי טילים, יצרו מעבדה אנושית ענקית שהפכה את זרוע המודיעין של צה"ל למובילה עולמית בתחום הריגול והסייבר. הפרת הזכויות המתמשכת של הפלסטינים זכתה להתעלמות והצדקה קולקטיבית בשם "הצורך הבטחוני". ארגוני זכויות אדם רבים הזהירו שהיא תזלוג בסופו של דבר גם אל תוך גבולות המדינה ותופעל נגד אזרחיה, אך האזהרות הללו זכו להתעלמות במקרה הטוב ולהאשמות בבגידה במקרה הרע.
בינתיים, בחסות סדר יום פוליטי צבאי-בטחוני, הפכה ישראל למעצמה של מפתחי יכולות ריגול וסייבר ויצואנית מובילה של אמצעי אבטחה ומעקב. עד לא מזמן עוד היה אפשר לספר לנו שהיכולות האלה משמשות בישראל רק לטיפול באיומים בטחוניים או עברייניים, ונמכרות לחו"ל רק תחת פיקוח קפדני וזהיר. שורה של חשיפות עיתונאיות וההתנהלות הממשלתית בתקופת הקורונה הוכיחו שמדובר בסיפורי סבתא. המשבר הבריאותי העולמי וחוסר היציבות הפוליטי הקיצוני הפכו נורמות ופרקטיקות של מעקב וחדירה לפרטיות למכשיר לגיטימי של קובעי מדיניות. ישראל היתה למדינה תחת מעקב.
שער מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות": "השב"כ מפעיל מאגר נתונים עצום וסודי שמכונה 'הכלי'". 27.3.2020
במרץ השנה פרסמו רונן ברגמן ועידו שברצטוך ב"ידיעות אחרונות" שהשב"כ שואב באופן קבוע נתונים סלולריים על כל אזרחי ישראל ובונה מאגר מידע עצום ללא ידיעת הציבור ותחת פיקוח אפוף סודיות. בתחקיר נחשף כי המאגר, שכונה "הכלי", אושר לשימוש במאבק בטרור, אך בפועל השתמשו בו גם נגד "יעדים" אזרחיים. מאוחר יותר פרסם רביב דרוקר בחדשות 13 ידיעה דומה שאיששה את הממצאים.
בחודש מאי פרסם דניאל דולב ב"וואלה" שהמשטרה מפעילה מערך ארצי של מצלמות מעקב בכבישים, המכונה "עין הנץ", אוגרת מידע גם על רכבים שאין לגביהם שום חשד שעברו עבירה ומחזיקה מאגר עצום על תנועות אזרחים, כל זאת ללא פיקוח ממשלתי, הסדרה בחוק או אפילו נוהל משטרתי פנימי או רישום אצל רשם מאגרי המידע.
בתחילת דצמבר חשפו עודד ירון ב"הארץ" והפודקאסט "סייברסייבר" כי המשטרה "מחייבת את ספקיות האינטרנט והסלולר לשלב בשרתיהן מנגנון שמעביר את פעילות הגולשים דרך מערכת שבה שולטת המשטרה, ללא ידיעתם" – זאת כדי שתוכל לרגל אחר כל הפעילות של גולש שהיא חושדת בו, או לנטר את כל מי שנכנס לאתר מסוים. המשטרה יכולה לעשות זאת ללא ידיעתם של הנעקבים וללא פיקוח או אישור מיוחד של רשות משפטית. כך היא יכולה למשל לאסוף מידע על כל מי שמבקר באתר או עמוד של אירוע כמו הפגנה או צעדת מחאה.
"המשטרה מחזיקה מאגר מידע סודי על תנועות של אזרחים". כותרות הכתבה ב"וואלה"
החודש התפרסם גם דו"ח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, שחשף כי עשרות רשויות מקומיות ורשויות ציבוריות מפעילות ברחבי המדינה אלפי מצלמות מעקב ואבטחה במרחב הציבורי ללא חקיקה שמסדירה את פעילותן וללא פיקוח ציבורי או פרלמנטרי. אם אתם גרים באחת מאותן רשויות, לא תוכלו לדעת אם היא גם מגבה ואוגרת את כל המידע הזה, למי יש גישה אליו, האם היא מבצעת עליו מניפולציות, חולקת אותו עם גופים אחרים או מפעילה עליו תוכנות לזיהוי פנים שיאפשרו איתור של אזרחים במקרה הצורך.
וכמובן, לצד כל החשיפות הללו ראינו כיצד החליטה השנה הממשלה להתמודד עם איום מגפת הקורונה. משימות בתחום בריאות הציבור הופקדו בידי יחידות צבאיות והמועצה לביטחון לאומי חרף ביקורת ציבורית ומקצועית. אולי הבולטת שבהן היתה הפקרת זכויות הפרט של האזרחים והפקדת השב"כ על המערכה האפידמיולוגית באמצעות מתן יד חופשית לבצע איכונים סלולריים ולעקוב אחר אזרחים כדי להצליב את תנועתם ולזהות הדבקות פוטנציאליות.
הבחירה בכלי הפולשני של השב"כ במקום בפתרונות אזרחיים, כפי שנהגו במדינות מערביות אחרות, ספגה ביקורת בדו"ח מיוחד שפרסם מבקר המדינה מתניהו אנגלמן באוקטובר. האישור לבצע מעקבים סלולרים ניתן לשב"כ עוד לפני שהממשלה הצביעה על הנושא וחוקקה חוק שאישר את הפעולה, וללא פיקוח מתאים.
המבקר קבע כי השימוש שהשב"כ עשה בכלי למעקב גורף שנועד להתמודד עם איומי טרור כלל לא היה אפקטיבי ולא התאים לטיפול בזיהוי ומניעת התפשטות המגפה, ואושר למרות התנגדות של מומחי בריאות ופרטיות ואף הסתייגות של בעלי תפקידים בשב"כ. לאורך הזמן הצטבר גם מידע על ההיקף הגדול של נתונים שגויים ונזק גדול שנגרם לחינם להמוני אזרחים. למרות כל זאת, ביולי הממשלה אישרה בחקיקה את השימוש חסר התקדים, והלא יעיל, במעקבים אחר אזרחים.
שלו חוליו, מנכ"ל NSO, בצילום מסך מתוכנית "60 דקות"
זה היה יכול להיות עוד יותר גרוע: המבקר הגדול של מדיניות הממשלה במאבק במגפה, השר לשעבר נפתלי בנט, הציע להפקיד את משימת המעקב בידי חברת הסייבר ההתקפי NSO, שנודעה לשמצה בשל החודרניות של כלי הריגול שלה ומואשמת כי מוצריה משמשים מדינות שונות למעקב ורדיפה אחר עיתונאים ופעילי זכויות אדם.
ההתרחשויות הללו – שנשמעות כמו סיפורים מגרמניה המזרחית או פרק חדש של "מראה שחורה" – הן תוצר ישיר של מערכת פוליטית שהפכה את הביטחון לערך עליון, כמעט קדוש, ושל חוסר האונים והשחיקה של מערכת המשפט, התקשורת והחברה האזרחית.
הפרה של זכויות אזרח לצרכים בטחוניים קיימת במקומות רבים בעולם, אך היא אמורה להתבצע באופן מידתי, דרך חקיקה ותוך פיקוח פרלמנטרי וציבורי. בישראל 2020 הכנסת משותקת כבר כמעט שנתיים, המערכת הפוליטית נמצאת בתזזית בחירות בלתי נגמרת, המשטרה מתנהלת ללא מפכ"ל ותחת שר לעומתי, ואילו מערכת המשפט ניצבת מול מתקפה ציבורית ופוליטית מצד ראש ממשלה, שרים בכירים ויו"ר הכנסת.
במציאות כזו, מה הסיכוי שאזרחי המדינה יקבלו הגנה מאמצעים חריגים הפולשים לפרטיותם? החדירה הממסדית לפרטיות הפכה לנורמה ולמדיניות שיטתית כמעט בכל תחום של חיינו.
המציאות הזאת מסוכנת במיוחד כי לצד היחלשות מערכות הפיקוח והמשבר הבריאותי והפוליטי החריף, היכולת לעקוב אחר אזרחים ולהפר את פרטיותם נעשית פשוטה ונגישה יותר ויותר. היכולות הצבאיות של יחידת 8200 ודומותיה מתפתחות בקצב מסחרר וחוצות כל העת את הגבול מהמערכת הצבאית לחברות הסייבר האזרחיות, שמגייסות עובדים כבר מחוץ לש"ג בבסיס גלילות.
ככל שאנחנו מעבירים יותר מתחומי חיינו ופעילותנו למובייל ולענן, כך הופכת החדירה לפרטיות שלנו לקלה ופשוטה יותר. כולנו מסתובבים עם מכשירים סלולריים שמפעילים GPS ומחוברים לרשת 24/7, כולנו פעילים ברשתות החברתיות, עובדים בזום ומתכתבים עם קולגות וחברים בקבוצות ווטסאפ. גם כמות המידע הגלוי והנגיש עלינו ברשת גדולה מתמיד.
יש דרכים להתמודד עם איומי החדירה לפרטיות הללו ברמת הפרט. לפתח מודעות והבנה בתחום, לקרוא את האותיות הקטנות של נספחי הפרטיות, לפתוח GPS רק כשחייבים, להתנתק מהרשת כשאפשר, לחשוף פחות מידע ברשתות או פשוט להתנתק מהן. אבל חברות הסייבר תמיד יהיו צעד אחד לפנינו. הן כבר יודעות לחדור לטלפונים שלנו בלי שנצטרך אפילו ללחוץ על קישור, להפעיל תוכנות זיהוי פנים על רשתות חברתיות ולהצליב בין מאגרי מידע.
גם אם ננחל נצחונות במלחמה הסיזיפית הזו, זה לא יסייע לנו להיחלץ מהתרבות והנורמה החברתית והפוליטית הבעייתית שישראל נקלעה אליה, כשהמידע האישי של האזרחים הפך לנחלת השלטונות ולכלי משחק לגיטימי בידי קובעי המדיניות.
הפרטיות הופקרה. את המאבק בהפקרות הזאת צריך לנהל במישור האזרחי, הציבורי והמשפטי, ומן הראוי שגם גופים פוליטיים שתומכים בדמוקרטיה אמיתית יתייחסו לכך. שנת 2020 היתה שנת שפל חסר תקדים גם מהבחינה הזו. ניתן לקוות שמכאן אפשר יהיה רק לעלות. צריך לחשוש שמכאן אפשר גם להידרדר עוד.