תחת הכותרת "חשיפתה של העובדה בעשייה העיתונאית" התכנסו השבוע במכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל שותף של אתר זה) אנשי אקדמיה, משפטנים ועיתונאים למפגש אינטר-דיסציפלינרי על מהותה של העובדה בכלל וחשיבותה בעבודה העיתונאית בפרט. המפגש, שאירגנו ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה וד"ר צבי רייך מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, כלל שני מושבים שנועדו להציג בפני העיתונאים את האופן שבו נתפסת ומתפרשת עובדה בתחומים אחרים, בתקווה שיקבלו השראה לעבודתם.
השופט (בדימוס) אליהו מצא ופרופ' אביעד קליינברג השבוע, בכנס (צילום: "העין השביעית")
השופט (בדימוס) אליהו מצא, לשעבר משנה לנשיא בית-המשפט העליון, פתח את דבריו בכנס בציון שתי הנחות מוצא. "ההנחה הראשונה היא שאין אמת מוחלטת", אמר. "אמת מוחלטת זו רק תפיסה של אולי אמונה דתית. בכל יתר הדיסציפלינות אין אמת עובדתית מוחלטת. ההנחה השנייה היא שאין אמת עובדתית אחת, אלא יש אמת עובדתית שהיא תלוית הקשר ומטרה. לא דומים מטרתו והקשר עבודתו של העיתונאי לדיסציפלינות האחרות. יש שוני מסוים ביכולות, יש שוני גדול בכלים לגילוי האמת, וכמובן יש שוני גדול במטרה שלשמה מחפשים מהי האמת העובדתית".
בהמשך דבריו הרחיב מצא בדבר גילוי העובדה בעבודת השופט. לדבריו, הבדל משמעותי בין עבודת השופט לעבודת העיתונאי נובע מהכלים שמעניקים דיני הראיות לידי השופטים. דינים אלה, אמר, מקילים מאוד משום שהם קובעים הליך סדור של בירור העובדות. מצא מנה כמה כללים המסייעים לשופטים להימנע משגיאות. בין היתר, איסור על קבלתה של עדות שמיעה ואי-הסתמכות על עד יחיד.
באשר לתביעות לשון הרע, מצא הדגיש שכדי שבית-המשפט יקבל טענה של עיתונאי לתום לב, "חשוב מאוד שהכתבה תבחין [...] בין החלק האינפורמטיבי לבין החלק של חוות הדעת. אני משוכנע שאין עיתונאי היום שיכול לשחרר את עצמו מהטיות קוגניטיביות או אחרות, אבל זה לא צריך לבוא לידי ביטוי בכתבה".
עו"ד ענבל רובינשטיין, לשעבר הסניגורית הציבורית הארצית, התריעה כי מערכות ההגנה ומנגנוני הזהירות שהציבה מערכת המשפט כדי לסייע לשופטים להגיע לאמת, אותם מערכות וכלים שעליהם דיבר השופט מצא, עברו במהלך השנים כרסום ניכר וכיום יעילותם מוטלת בספק. לדבריה, במערכת המשפט של ימינו חלה "הרעה הולכת וגוברת לא רק במצבו של החשוד והנאשם בפלילים, אלא גם בערך של גילוי האמת".
לפי רובינשטיין, בשל העניין הציבורי הרב בסוגיות פלילים מחד והלחץ שמופעל על בתי-המשפט מאידך, דרישות פורמליות רבות הוסרו והוגמשו. במקום להתייחס בחשדנות להודאה באשמה, במשפט הישראלי היא נחשבת ל"מלכת הראיות"; עדויות השמיעה נכנסות לבתי-המשפט באמצעות חריגים רבים; עברו הפלילי של נאשם, שבעבר לא היה קביל, מונח היום בפני השופטים; אם בעבר היה מקובל שאין להעיד נגד הנאשם את שותפו לביצוע העבירה, הרי שכיום השתנתה התפיסה; אפילו פרטי תיקים פתוחים שעומדים נגד נאשמים מוצגים בפני השופטים; גם הנוהג שלפיו אין להרשיע על סמך עדות יחידה הפך פניו.
עו"ד רובינשטיין טענה עוד כי בתי-המשפט עובדים בלחץ מתמיד של זמן, תוך הסתמכות כמעט מוחלטת על עדויות ולא על ראיות, כאשר חוקרי המשטרה לא יוצאים כמעט מחדרי החקירה אל השטח ובלא לשמוע חוות דעת מומחים על מהימנות העדים. בפנייה לעיתונאים שבקהל אמרה רובינשטיין: "אתם עושים תחקיר על מישהו? תואילו בטובכם לראיין אותו. תנו את זכות השימוע, תנו את כללי הצדק הטבעי. כשאתם עושים את עבודתכם תחשבו טוב מה אתם בתמונה הזו, סניגור, תובע או שופט? [...] הציבור סבור שאתם שופטים. אתם בכלל לא שופטים, אתם באים, רובכם ככולכם, לא עם הטיות קוגניטיביות שאתם מצליחים להתגבר עליהן, חלקכם באים באופן מוצהר עם אג'נדה, עם אידיאולוגיה".
פרופ' אביעד קליינברג, מהחוג להיסטוריה כללית של אוניברסיטת תל-אביב, תיאר את יחסם של היסטוריונים לעובדות. "כל ההיסטוריונים מאמינים בשילוש הקדוש הבא", אמר, "1: ישנו עולם חיצוני, המורכב מאובייקטים והתרחשויות שאנחנו קוראים להם 'עובדות'. 2. את העולם ניתן להסביר באמצעות מלים. 3. לא כל התיאורים שווים באיכותם".
העובדות שעליהן מצביע ההיסטוריון, אמר קליינברג, אינן נצחיות, אלא תלויות בזמן, במרחב ובדעה המקובלת על קהילת ההיסטוריונים. "העובדות אינן עובדות משום שההיסטוריון מאמין בהתאמה מוחלטת בין הדיווח לעולם המציאות [...] רגע ההטבלה המטפיזית של הדיווחים והפיכתם לעובדות הוא הרגע שבו הקהילה המדעית משמיעה את קולה המשותף כמקהלה", אמר.
פרופ' (אמריטוס) הרווי גולדברג, מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, תיאר את הדמיון וההבדלים בין עבודתו של אנתרופולוג לזו של עיתונאי. אחד ההבדלים שציין פרופ' גולדברג נוגע לכך שעיתונאי נוטה לשוחח עם אנשים במרכז הבמה שיוצרים את החדשות, בעוד שהאנתרופולוג נוטה להיעזר באנשי השוליים כדי ללמוד על מצב החברה.
ד"ר ארנון קרן, מהמחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, טען כי תרומתה של הפילוסופיה לבירור העובדות בעבודת העיתונאי יכולה להיות בכך ש"לפילוסוף יש יומרה בסיסית לברר באופן הכללי ביותר את התנאים שצריכים להתקיים כדי שאפשר יהיה לדעת עובדות ובאופן ספציפי שניתן יהיה לרכוש ידע על בסיס מה שמדווחים לנו המקורות". קרן הציע שלוש שאלות רלבנטיות: באילו תנאים ראוי שנאמין למה שמדווח לנו מקור? באילו תנאים ראוי שמקורות ידווחו דבר-מה מהימן? ומה הם התנאים לכך שהנמען ירכוש ידע מתוך ההסתמכות על המקורות?
את עיקר דבריו הקדיש לשאלה האחרונה. לטענתו, כדי שנאמין לדברי מקור לא די בכך שהמקור יאמין במידע שהוא מעביר; האמונה צריכה להיות מוצדקת ואחראית. "אפיסטמולוגים מנסים לברר מהו בדיוק הדבר הזה שמבדיל בין ידע לאמונה אמיתית שאינה בבחינת ידע", אמר קרן. "באופן ספציפי, לברר את המושג של הצדקה לאמונה. מתי אמונה היא אחראית ומה צריך להיות כדי שתהיה לנו הצדקה להאמין למקור". קרן השווה זאת למבחן "העיתונות האחראית", שנוסח בפסק הדין של בית-המשפט העליון בערעור על תיק סרן ר' נגד אילנה דיין. לדבריו, חלק מהמבחן נוגע לכך ש"העיתונאי האמין אמונה מוצדקת ואחראית לדיווח שלו".
"אולי שופטים ועיתונאים צריכים להתעניין קצת יותר בעבודה של אפיסטמולוג", אמר בהמשך. "מצד שני, לא להתעניין יותר מדי, או לפחות לא לפתח ציפיות שפילוסופים יוכלו לנסח עבורם נוסחה שתאפשר להם לקבוע באיזו מידה של זהירות יש לבחון כל מקרה ומקרה כדי להאמין אמונה מוצדקת ואחראית בדיווח של המקור, כי אין תשובה לשאלה הזו. לכל היותר אפשר לקוות שנדע להבין מה הופך את התשובה הזו לכל-כך מורכבת".
איילה חסון ונדב איל, השבוע, בכנס (צילום: "העין השביעית")
עורך חדשות החוץ בערוץ 10 נדב איל אמר כי העיתונות דומה יותר לסנדלרות מאשר למחקר אקדמי. "אנחנו באים בבוקר עם הכלים שלנו, עם הניסיון שלנו, היכולות שלנו, המקורות שלנו [...] ואנחנו מנסים באותו יום להבין באמצעות מנגנון, שהוא בלתי כתוב אבל מוכר למדי, מה היא הידיעה או מה הן הידיעות שראוי וכדאי שנביא לציבור הקוראים והצופים שלנו". בדומה לכללי הדין של השופט, תיאר איל את העיתונות כפרקטיקה עם כללים ברורים. העובדה שפעמים רבות הכותרת בעיתוני הבוקר עוסקת באותו הנושא, ולעתים מנוסת באותן המלים בדיוק, מעידה לדבריו על כך שלעיתונות אכן יש כללי עבודה המנחים את העוסקים בה.
עיתונאי הערוץ הראשון יעקב אחימאיר אמר כי הוא מזדהה מאוד עם דברי השופט מצא, על העדרה של אמת מוחלטת ועל היתרון שיש לשופטים על פני עיתונאים בכל הקשור לכלים שעומדים לרשותם. "ישנו חיסרון גדול מאוד בעיתונות, בייחוד בעיתונות בימינו", הוסיף אחימאיר. "בעיתונות, בניגוד לבתי-המשפט, אפשר להרשיע במרכאות, לא הרשעה משפטית אלא הרשעה ציבורית, אפילו בלי עדים, אפילו בלי עדות ראייה, אפילו בלי עדות שמיעה, אפשר להרשיע על-פי הסברה. אני סבור כך, כעיתונאי, ואני יכול להרשיע אדם, אני יכול להרשיע ציבור".
מגישת "יומן" איילה חסון, אחת מהעיתונאים שהוזמנו לאירוע, אמרה בתגובה לדברים ששמעה כי הזדהתה עם חוקר הפילוסופיה שתהה על קנקנן של האמת והעובדה. תוך שהיא רומזת לפרסום העדויות בפרשת הרפז, אמרה חסון: "קראתי את אחד הציטוטים. אני מכירה את החקירה במלואה. הציטוט נכון, הוא נאמר, אבל בלי ההקשר של השאלה שנשאלה ובלי האינטונציה של אותו נחקר במשטרה, איך הוא השיב, הדברים כפי שהם הובאו בעצם הפכו להיות לשקר. יש לנו פה סיטואציה הזויה של אמת ושקר בבת אחת".
תחקירנית "מקור ראשון" יפעת ארליך סיפרה על השפעת אינטרסים זרים על עבודת העיתונאי בחיפוש אחר האמת. "לפני שאני עושה תחקיר מסוים אני הולכת לבדוק אם אותו אדם מפרסם בעיתון שלנו או לא", אמרה. "למה? כי אני רוצה לדעת קודם כל אם צפוי לי מאבק או לא. ברוב המקרים לא צפוי לי מאבק ובסופו של דבר הדברים יתפרסמו, אבל אני יודעת שיש תחקירים שהם גבוליים, שלא בטוח, שמישהו אומר כך ומישהו אחר אומר כך. אז אני לא הולכת להתאבד על כתבה שאחר-כך לא ברור לי מה ייצא ממנה ומה המשמעות שלה ובסופו של דבר גם לפגוע בעיתון שלי. שמישהו אחר יעשה את הכתבה".
העיתונאי עוזי בנזימן, העורך הראשי של אתר זה, טען כי עיתונאים לא יוכלו להפיק תועלת רבה מדברי החוקרים שהשתתפו ביום העיון, וזאת משום שהעיתונאים ממילא הם אנשים שזקוקים לסיפוקים מהירים ופועלים במערכת הבנויה על סיפוקים מהירים. "מנסים להפגיש פה דיסציפלינות שונות עם דיסציפלינה, שכנראה אי-אפשר לחבר ביניהן", אמר. לדבריו, עלולה אף להיות תוצאה שלילית לניסיון לקבל השראה מחוקרי היסטוריה ופילוסופיה, שכן עיתונאים יסיקו שאין אמת מוחלטת, שהאמת דינמית, שלכל אחד אמת משלו, ושכלי העבודה העיקרי של העיתונאי הוא האמונה במה שאומר לו המקור.
בתשובה לשאלה איך בכל זאת יש לבצע את עבודת העיתונאי, אמר בנזימן: "צריכים להיות בני-אדם. צריכים להיות בני-אדם ישרים במידת האפשר. אין לי פטנט אחר". לדבריו, על העיתונאי לגשת למלאכתו "בתום לב, לא מבחינה זו שהוא לא חכם או פיקח, אבל כשהוא בר-לבב. לנסות להציג לקליינט שלו בעיתון או בטלוויזיה או ברדיו את האמת כפי שהוא רואה אותה, אחרי שהפעיל את כל כללי המשחק המקובלים במקצוע". לפי בנזימן, הבעיה היא שבמציאות העיתונאית הנוכחית, שבה עיתונאים פועלים תחת מכבש של לחצים ואינטרסים, עבודה עיתונאית כזו כבר כמעט שאינה קיימת.
פרופ' ירון אזרחי, מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, ששימש יו"ר המושב הראשון, אמר כי הוא חולק על דעתו של בנזימן. "אני תמיד חשבתי שהעיתונות זו פרופסיה ולא איזה מין תחום שבו אנשים הם רק בעלי צורך לתגמולים מיידיים", אמר. לדבריו, העיתונאים מתבססים על מאגר של ידע סמוי, שאינו יכול להגיע לפורמליזציה כמו בתחומי מדע, "אבל זה לא אומר שאין כאן גוף של ידע". בהמשך הדגיש אזרחי כי "עובדות בדוקות הן הנשק של אזרחים מול השלטון. [...] הספקים הם העיתונאים, ולכן יש חשיבות עצומה לפרופסיה הזו".
* * *
שלושת מושבי הכנס, 10.6.12