אחרי קיץ ארוך, שנמתח עד לספטמבר ואפילו לאוקטובר, בו נשברו שוב שיאי החום, הגיע חודש חשון, וכמו בשיר הילדים המפורסם של נעמי שמר, הגיע איתו גם היורה. רק שבשנים האחרונות, שלא כמו בשיר, היורה לא רקד על הגג, אלא הצדיק את השם שניתן לו וירה מטחים של גשם אל האדמה מכוסת שלמת המלט וגרם לשיטפונות והצפות, כאילו מדובר בסופה של שיא החורף. מאז תחילת עונת הגשמים כבר היו לנו שלושה אירועי גשם כאלה, קצרים ומאסיביים, ובכל אחד מהם חזר אותו התסריט: נזקים, זיהום של היום והחופים, חילוצים, הרבה עוגמת נפש ורק בנס - בלי אבידות בנפש.
והתקשורת? פוערת פה בהפתעה ומשאירה את השיח לרוב לחזאים שמציגים את הרחובות שהפכו לנהרות, כאילו מדובר בקוריוז בלתי מוסבר, ומחזירה את השידור למנחים ששואלים איך זה שהרשויות המקומיות לא נערכו כראוי גם השנה, ומיד עונים בעצמם שאי אפשר באמת להתמודד עם כמויות גשם שכאלה.
נכון, כש-50-150 מ"מ גשם, כמות שפעם היתה נפרשת על פני חודש שלם, ניתכים ביממה אחת ואפילו בכמה שעות, קשה מאוד להתמודד עם ההשלכות בתפיסות ישנות ובאמצעים של פעם. אבל כשאירועי גשם כאלה חוזרים שוב ושוב, שנה אחרי שנה, הפתעה היא לא רק מותרות אלא מחדל של ממש. אירועי מזג אוויר קיצוניים, משריפות מתגברות בקיץ ועד הצפות מתגברות בחורף, מחייבים אותנו לחשוב אחרת ולפעול אחרת, ואת העיתונאים להציג תמונה אחרת ולשאול שאלות אחרות.
לצד שריפות והצפות גם הכנרת מתמלאת ומרגשת את כולנו, למרות שאנחנו שותים בעיקר מים מותפלים, אבל אירועי הגשם הקיצוניים הם בעיקר עוד סימן לכך שמשבר האקלים כבר כאן, וששינויי האקלים הם השגרה, לא יוצא הדופן. הסיפור השתנה, אבל העיתונאים, מי שמספרים לנו את סיפור המציאות שלנו, תקועים עם הסיפור הישן.
על העיתונאים, מי שמספרים לנו את סיפור המציאות שלנו, מוטלת האחריות והחובה לספר את הסיפור החדש ולדבר על שינויי האקלים. למשל, על התחממות הים שבמפגש עם האוויר הקר יוצר משקעים כבדים. הם גם צריכים לספר לנו על היערכות לשינויי האקלים. כשמדובר בהצפות, צריך למשל לדבר ולחזור ולדבר על מעבר מתפיסה המבוססת על ניקוז ובזבוז של קובים רבים של מי גשם, למודל של איסוף וחלחול של מי גשמים. בתקופת הקורונה, מתבקש לדבר על הקשר בין שינויי האקלים ומגפות שעוברות מבעלי החיים לבני אדם, שגם אליהן צריך ואפשר להיערך טוב יותר.
העיתונאים הם מי שצריכים לחבר את ההבנה וההכרה בשינויי האקלים לאחריות ולמחויבות של המדינה, של הרשויות המקומיות ושל כל אחת ואחד מאיתנו להפחית פליטות גזי חממה. אם בהתייעלות אנרגטית וקביעת יעדים שאפתניים בתחום האנרגיות המתחדשות, ואם בשינוי הרגלי הצריכה - תזכורת רלוונטית במיוחד כש"בלאק פריידי" ו"סייבר מנדיי" במרחק נגיעה. כל אלה קשורים זה בזה, ואת המורכבות הזו חייבים להציג לציבור ולפרוט אותה לפרטים.
התחזיות המדעיות קובעות שבעתיד הקרוב אירועי גשם שכאלה יהיו שכיחים עוד יותר, מה שהיה חריג יהפוך לשיגרה, ואז יקצין עוד יותר. פתאום, הגשם שכולנו מתפללים אליו ומחכים לו, יהפוך לא רק לנכס אלא גם לנטל. שינוי תודעתי של ממש באתוס הלאומי שלנו. על התחזיות הללו צריכים לדבר באולפנים ולכתוב בעיתונים, על מה שכל אחת ואחד יכולים לעשות ועל מה שהרשויות חייבות לעשות.
כל עוד זה לא יקרה, גם בגשם הבא ובשנה הבאה נפתח את הרדיו, הטלוויזיה או העיתון ונקבל מנה רטובה של הפתעה, לצד דיווחים מתגברים על נזקים גדלים והולכים, קורבנות של קיבעון מחשבתי והכחשת מציאות בקרב העיתונאים שלנו.
עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)