זה היה עוד אחד מאותם נאומים חגיגיים ומרובי מלים של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בפתיחת המושב השנתי של הפרלמנט בקהיר. הניסיון לימד, שנאום של סאדאת לא יימשך פחות משעתיים. אני זוכרת שבבוקר ההוא, בשבת החורפית הנעימה של 9 בנובמבר 1977, לקחתי את הטרנזיסטור לחוף הים של תל-אביב ורשמתי נקודות ספורות בלבד מתוך הנאום.

קריין הרדיו המצרי, שהציג כמו תמיד את הנאום "ההיסטורי", סיפר כי בין אורחי הכבוד שהוזמנו להאזין לנאום ביציע האח"מים של הפרלמנט נמצא ראש אש"ף, יאסר ערפאת.

לפתע התחלף הטון המינורי של סאדאת בנעימת קול דרמטית, ושמעתי אותו מודיע: "אני מוכן להגיע עם יוזמת השלום עד קצה העולם, אפילו לירושלים". עד היום אני מסוגלת לצטט כל מלה מהטקסט המקורי, למרות שבאותו רגע, לפני 19 שנה, לא חלמתי ולא יכולתי לנחש שמדובר ביוזמת שלום של ממש. באותו הרגע חשבתי, שיהיה נחמד למסמר את סאדאת למשפט מסוים ולהפוך אותו לכותרת לנאום משמים.

איור: אורן צפריר

חזרתי הביתה והזדרזתי לטלפן לעורך העיתון שבו עבדתי אז, מארק גפן (שהיה עורך "על המשמר" ונפטר לפני שנים אחדות). מה דעתך, הצעתי לגפן, שנעשה כותרת גדולה מהמשפט המסוים של סאדאת? גפן הרגיש חובה מקצועית לצנן את התלהבותי. אתם, הכתבים לענייני העולם הערבי, מיהר להסביר, אין לכם מה לעשות אלא לפנטז. הפכתם למהופנטים בידי ה"פציינטים" שלכם מעבר לגבול. הם שופכים מלים ומפזרים הצהרות, ואתם קונים את ההבטחות שלהם. את רוצה שיחשבו שנפלת על הראש? תארי לעצמך מה יחשבו הקוראים של "על המשמר" אם נפרסם כותרת כזאת.

ניסיתי להתווכח. "הלא סאדאת אמר את המשפט הזה. הוא לא יוכל להכחיש". גפן: אולי לא הבנת? אולי יש לך בעיה עם הערבית שלו? (סאדאת נאם בשילוב של ערבית ספרותית ומדוברת, ואת המשפט על ירושלים ביטא במלים בהירות, בערבית צחה) את רוצה שנעשה צחוק מעצמנו?

הוויכוח הסתיים בשתי החלטות: האחת - "על המשמר" יתעלם מהמשפט של סאדאת (גפן: "אני לא עושה צחוק מהעיתון"). השנייה - הבטחה בשפה רפה, שאם יגיע הרגע והאמירה המסוימת של הנשיא סאדאת תקרום בכל זאת עור וגידים, אני אהיה על המטוס הראשון לקהיר. גפן, אני זוכרת, אמר לי בטון מרגיע את המלים "בוודאי שתסעי למצרים" - מלים שאת מימושן גביתי ממנו לאחר ששה שבועות, כשיצא המטוס הישראלי הראשון לקהיר. מצאתי את עצמי, אשה עיתונאית יחידה על מטוס של חיל האוויר. כך נפתח הרומן שלי עם מצרים.

בכל העיתונים אצלנו הופיע דיווח לאקוני על נאומו של סאדאת. ובקהיר, כעבור ששה שבועות, כשישבתי בלשכת העורך הראשי של "אל-אחבאר", מוסה סברי, הוא סיפר לי את סיפור "המחדל הגדול" של התקשורת בקהיר - סיפור דומה למה שקרה אצלנו. אלא שאצלם המחדל היה גדול עוד יותר. עורכי העיתונים של מצרים ישבו באולם הפרלמנט בקהיר ושמעו כל מלה בנאומו של סאדאת. וכשהכתב של "אל-אחבאר" חזר למערכת עם הטקסט וביקש, בדיוק כמוני, להבליט את המשפט המסוים, החליט העורך הראשי, בדיוק כמו אצלנו (והסיפור חזר על עצמו בשלושת יומוניה הרשמיים של קהיר), "לשמור" על הנשיא מ"פליטת פה לא זהירה" - ומחק. וכך, המשפט "אני מוכן להגיע עם יוזמת השלום עד קצה העולם, אפילו לירושלים" לא הופיע גם בתקשורת המצרית.

לימים התבטא ערפאת בכעס גדול על סאדאת ש"סידר" אותו. "ישבתי בפרלמנט המצרי, שמעתי את המשפט על ירושלים, והצטרפתי למקהלת מחיאות הכפיים. לא חלמתי שסאדאת מתכוון לכל מלה שהוא אומר. אילו ידעתי, הייתי עוזב מיד את האולם..."

למחרת טילפן סאדאת למוסה סברי, עורך "אל-אחבאר", שהיה אחד מכותבי נאומיו החגיגיים. סאדאת כעס על ההשמטה של עניין ה"אפילו לירושלים" בעיתונים שלו. סברי טען להגנתו שעניין ירושלים לא הופיע בטקסט המקורי. "אדוני הנשיא, רצינו לגונן עליך". סאדאת לא שיתף אז את מעצבי דעת הקהל "שלו" בתוכניותיו.

וולטר קרונקייט וברברה וולטרס קלטו את הרמז וניהלו תחרות על זכות הראיון הראשון. ההזמנה של מנחם בגין עלתה על המסך הקטן. יוזמת השלום יצאה לדרך. סאדאת לא החמיץ הזדמנויות ללגלג על העיתונאים אצלו ואצלנו, ש"לא היו מסוגלים לעכל את הרגע הגדול".

סמדר פרי היא הכתבת לענייני ערבים של "ידיעות אחרונות"

גיליון 6, נובמבר 1996