התפרצותה של פרשת איראנגייט בארצות-הברית היתה נכס עיתונאי בלתי נדלה שכמעט פוספס לגמרי. תחילתה בעיתון לבנוני קטן, "א-ספיר", אשר פירסם ידיעה קטנה שלפיה מכרו ארצות-הברית וישראל טילים לאיראן בתמורה לשחרור בני-ערובה. דוברי מחלקת המדינה והבית הלבן ביטלו תחילה את הידיעה במשיכת כתף. עיתון לבנוני? זה המקור המהימן שלהם? כך הם, וכך גם אני.

באותם ימים הייתי שליח "הארץ" בארצות-הברית, וכדרכם של שליחים הוזמנתי באותו יום היסטורי לשאת הרצאה נשגבת בפני קהל יהודי מצומצם בניו-יורק, שהיה מוכרח לדעת את החדשות האחרונות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כדרכם של שליחי העיתונות העברית בארצות-הברית, גם אני טרחתי לראות שעמיתי, שעבד עבור עיתון מתחרה שכבר איננו בחיים, יכסה עבורי את עיקר החדשות. ימים רגועים היו אלה, מה כבר יכול לקרות? משבר דיג בים יפן? פליטת פה של שגריר ישראל? מה הם לעומת אחר-צהריים מרענן בניו-יורק כשכל ההוצאות משולמות מראש.

השעה היתה שתיים אחר-הצהריים, תשע לפי שעון ישראל, בעוד שעתיים שלוש יירד הגיליון לדפוס, ומארצות-הברית לא תהיה בו אפילו ידיעה אחת. יום יבש עבר על המעצמה. כך זה נראה מניו-יורק למי שלא עוקב אחרי החדשות.

בוושינגטון כבר החלה ההתפוצצות. דוברים אחוזי טירוף התרוצצו בין הבוסים שלהם כדי להחליט מהי התגובה ההולמת לידיעה על איראנגייט, שכבר צברה נפח ומהירות. יועצים משפטיים שעטו במנהרה המחברת את הבית הלבן עם בניין המועצה לביטחון לאומי, מקור הרע, ולישראל כבר הועברו שדרים מבהילים. אבל בניו-יורק היה מזג אוויר נפלא ומבחר יוצא דופן של הצגות.

איזו גחמה מוזרה, בלתי מוסברת ובלתי הגיונית דחפה אותי בכל זאת להתקשר לעמיתי, ממלא-מקומי בוושינגטון, כדי לברר אם יש משהו חדש. הסיפור ששמעתי ממנו היה פנטסטי, כיאה למספר סיפורים מופלא. "לא שמעת?", הוא פתח. הרגשתי איך זעמי מתחיל להתפתח. הרי רק רציתי לדעת שאין כלום, שיגיד שאין כלום, שלא יטריד אותי עם איזה מעשייה חדשה. "אני בטלפון ציבורי, עזוב עכשיו מהסיפורים", כמעט התחננתי. "לא, לא, זה סיפור יפה", הוא מתעקש, "עכשיו הודיעו בטלוויזיה שאמריקה וישראל מכרו טילי הוק לאיראן, ובכסף השתמשו כדי לממן את הקונטרס בניקרגואה". סבלנותי התחילה לפקוע: "טוב, אני מבין שאין שום דבר". אבל הוא בצד השני צוחק בקול גדול. "אני לא צוחק", הוא אומר לי, "זה הסיפור, סיפור ענק, תעביר אותו למערכת".

לעמיתי, הלא הוא אמנון דנקנר, כבר היו הרבה סיפורי ענק, אבל לא כל אחד מהם מתאים להתפרסם בעמודי החדשות. ההמצאה הזאת שישראל מוכרת טילים לאיראן ומוסרת את הכסף לארה"ב, ושארצות-הברית ההגונה משתמשת בכסף כדי לממן את הקונטרס, היתה יכולה לשמש בסיס מצוין למחזה, לצ'יזבט, ובמקרה הטוב לתרחיש שיוצא מאחד ממכוני המחקר. זו איננה יכולה להיות אמת, וגם הצחוק הגדול של דנקנר העיד כי משהו לא טוב עבר עליו באותו אחר-צהריים.

"אתה רוצה שאני אעביר את הסיפור לעיתון?", הוא מציע. "לא, לא, אני כבר אעשה את זה". רק זה חסר לי, שההמצאה הזאת גם תתפרסם. ברבע השעה באה הייתי עסוק בניסיון להתקשר למערכת העיתון בארץ בשיחת גוביינא. המרכזנית הניו-יורקית, ששמות עבריים אינם שונים באוזניה משמות של גבינה, ביקשה מהמרכזנית ב"הארץ" לקבל שיחה מבראל. "בראל לא פה", אני שומע את המרכזנית שלנו עונה למרכזנית שלהם, "הוא בוושינגטון", וניתקה את השיחה. "אדוני, היא חושבת שאתה בוושינגטון", מוסרת לי המרכזנית האדיבה. גם היא חושבת שאני בוושינגטון.

שוב ניסיון להתקשר. הפעם הוא עולה יפה. "היום אין מה לדווח", אני מוסר בקצרה לראש דסק החדשות. "אתה עושה צחוק", אומר לי ראש הדסק, "לא שמעת על פרשת הטילים שמכרנו לאיראן?". שמעתי, בטח שמעתי, ומה? לא שמעתי? איפה הטלפון של דנקנר?

צבי בראל הוא חבר הנהלת מערכת "הארץ"

גיליון 10, אוגוסט 1997