זה סיפור מוכר וידוע על שירות ציבורי, שפעם, בעבר הרחוק, ניתן לאזרחים מידי השלטון, תמורת סכום צנוע, והם צרכו אותו להנאתם. השירות היה סביר, אך ממילא לא היה מבחר. הממשלה מצדה ידעה לנצל את השירות לצרכיה הלגיטימיים והלא־לגיטימיים. עד שבאו גורמים מסחריים, ראו כי טוב, קיבלו זכות (וזיכיון) מהממשלה להצטרף לעסק, עשו כסף, ובמהירות רבה דחקו הצדה את השירות הציבורי. ראתה הממשלה כי טוב, והסתלקה בהדרגה מהשירות. סוף־סוף נמצא מישהו שיפטור אותה מעוד טרחה אחת המכבידה על שולחנה. לא שהיא התנערה ממנו משום שישבה וחשבה והגיעה למסקנה שמוטב לה, ולאזרחיה, שלא תהיה מעורבת בשירות שכזה. היא לא ישבה וחשבה על המשמעויות שייוודעו לאזרחיה מהפקדת השירות הזה אך ורק בידי גורמים פרטיים, מסחריים, שמטרתם בחיים לעשות כסף, וכמה שיותר. היא בכלל לא ישבה וחשבה. ככה יצא.
רשות־השידור במשבר. שוב. סיפור מוכר וידוע. היושב ראש מודיע שהפעם זה רציני והיא הגיעה לסף חדלות פירעון, תשלום המשכורות לעובדים בספק, ועדה חיצונית מגישה דו"ח על האמצעים להעלאת המוסד על פסים התנהלותיים רציונליים, הכוללים בין השאר צמצום כוח האדם בכארבעים אחוזים, בין אם בתוכנית פרישה ובין אם בפיטורים, העובדים מכריזים סכסוך עבודה ומאיימים להחשיך מסך ולהשתיק מיקרופונים. מה עוד חדש? כמה פעמים פורסמה הידיעה הזאת? בעבר היא עשתה רעש ומהומה, הכנסת היתה מתכנסת למושב מיוחד, ו"העולם כמרקחה". היום היא בקושי גוררת אחריה שלוש תגובות של טוקבקיסטים מתלהמים ששמחים ש"סוף־סוף מישהו גומר את השחיתות", או לא יודעים "איפה ערוץ 1 בשלט", ובייחוד "יופי, אפשר להפסיק לשלם אג־רע". שאר הטוקבקים נשלחים בידי העובדים עצמם ומשמשים בעיקר לניבולי פה ולחיסולי חשבונות פנימיים שלא מעניינים איש חוץ מהם. במדינה שמתעקשת להפריט את כל השירותים - בחינוך, בבריאות, בטיפול בזקנים ובחסרי הישע, בתרבות, באיכות המים והאוויר, בתשתיות ובמה לא - קשה לגייס תמיכה בצורך לשמור דווקא על הרעיון הערטילאי־משהו של שידור ציבורי. בייחוד כשיש עשרות ערוצי טלוויזיה ורדיו בדרגות שונות של איכות, והמוצר שרשות־השידור מגישה לצרכניה אינו מעורר תיאבון רב, ונדמה שהצרכנים הם האחרונים בסדר העדיפויות של עובדיה.
ובכל זאת, מי שעתיד השידור הציבורי, בעידן של עיתונות מסחרית מתגברת ומתפרעת בלי סייגים ומגבלות, יקר ללבו, צריך להחניק את חיוך השמחה לאיד ולחשוב שוב. נכון, הניסיון מלמד שהסיכוי שמשהו טוב ייצא מהסיפור קלוש ביותר. המגירות מתפקעות מעומס הדו"חות שנכתבו על רשות־השידור ואיש אפילו לא טרח להציץ בהם לשם נימוס. ובכל זאת, זו לא סיבה להרפות מהמאמצים להציל את המוסד, שעברו מפואר, ההווה שלו עגום, ועתידו מי ישורנו.
איור: רות גוילי
בחודשים האחרונים נדמה שמשהו זז ברשות. אולי מוגזם לדבר על רוח חדשה או על אופטימיות, אבל מינויים של מנכ"ל ויושב ראש שאינם נציגים מובהקים של מפלגת השלטון, שלא באו לעבודה "כדי לעשות מה שראש הממשלה יאמר לי", כמאמרו הידוע של המנכ"ל הקודם, אלא כשליחות ציבורית, נתנו סיבה לחשוב שאולי משהו בכל זאת ישתנה. אך ברשות־השידור כמו ברשות־השידור: המאבקים הפנימיים והורדות הידיים תופסים את הכותרות יותר מהשידורים עצמם. ואולי לא. אולי בהפוך־על־הפוך, דווקא הדו"ח של חברת "טאסק" לעתיד הרשות יקרום עור וגידים, ומשהו טוב יקרה. לא מפני שהדו"ח מושלם, לא מפני שאי־אפשר להתווכח על סעיף זה או אחר בו, אלא משום שזה מה שמונח על השולחן וחייבים לעשות מעשה. המשך המצב הקיים ישחק לידיהם של אלה שמחפשים כבר מזמן סיבה לסגור את המוסד, כביכול מתוך כוונה לשוב ולפתוח אותו על תשתית שונה, אך למעשה, מה שייסגר לא ייפתח עוד. יותר מדי גורמים בעלי עניין לא ירצו לראות אותו נפתח מחדש, ומנגד עובדי הרשות שיחפשו תמיכה, יגלו שהם נשארו לבד במערכה. לא משום שהם מעוררים בהכרח שנאה גדולה, כמו בימים הטובים ההם, אלא בגלל האויב הגרוע הרבה יותר - האדישות. הם כבר לא מעניינים איש. איש לא יבוא להפגנת מחאה מול בניין היהלומים ברוממה. וכמו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, שכוחה של מערכת המשפט במעמדה הציבורי, גם הנשק שבידי השידור הציבורי הוא התמיכה הציבורית בו ובצורך בו, וזו נשחקת ולא נותר ממנה כמעט דבר.
בתוך הבניין העניינים כמימים ימימה. "אין בכלל משבר", מכריז אחד ממנהיגי העובדים בתגובה פבלובית, עד שהלב נחמץ. "כל המשבר הוא מניפולציה של ההנהלה כדי לאלץ אותנו לבלוע צפרדע. יש לרשות המון כסף". במלים אחרות, אל תפריעו את מנוחתנו. "אם יש בעיה ברשות־השידור, זו בעיית ניהול, שלעובדים אין בה חלק ולא הם צריכים לשלם את מחירה". גם הדברים הללו נשמעים מוכרים. שנים רבות נאבקו העובדים בהנהלות הפוליטיות שהוצנחו עליהם, ולא היה להן מושג איך מנהלים מוסד תקשורת גדול שכזה. מנהלים באו והלכו, העובדים נשארו והמשיכו לעבוד על־פי מיטב התנאים שהשיגו, ואפילו להגיע להישגים מקצועיים מרשימים. מפעם לפעם היו מוכיחים לכולם מי כאן בעל הכוח האמיתי, מורידים שאלטר, והמדינה היתה נכנסת לטראומה. אלא שהיום, אחרי תקופה ארוכה של ייבוש המקורות, הפחתת האגרה וקיצוצים תקציביים אחרים, כשבאמת הגיעו הדברים לעברי פי פחת, ובחוץ מנצנצים אורות של גורמים מסחריים המסוגלים להוריד את השמים במה שנוגע לאמצעים הטכנולוגיים החדישים ביותר ולכוכבים הגדולים והקטנים, קשה לשכנע בטיעונים הללו. הוועד מודיע שבלי סגן תאורן הוא לא יסכים שייצא צוות למשימה חשובה, המנכ"ל מודיע שכל הצוות יישאר בבית, והדיווח העיתונאי יבוטל. הוועד טופח לעצמו על השכם על ששוב לימד את ההנהלה מי המנהל האמיתי. כמו בימים ההם. אבל כמה שהימים ההם רחוקים! ממילא הקהל כבר מזמן חדל להתעניין. את הדיווח העיתונאי הוא קיבל במקומות אחרים. אז מה אכפת לו אם התוכן השיווקי ממלא את המסכים ואף משפיע על התוכן עצמו ועל עיצוב העולם שלו; מה אכפת לו אם בעלי הון מחליטים משיקוליהם הלא שקופים בעליל, מי ינהל את מערכת החדשות שאמורה להיות מנותקת מבעלי ההון הללו ויודעת לדרוש שקיפות מכל העולם בחוץ; אז מה אם עורכים, כתבים ומפיקים מתיישרים על־פי דרישות, או רמיזות, של הבעלים, שאין להם דבר עם עיתונות, והעניין היחיד שלהם בבעלות על הגוף המשדר הוא ב"נעבור לפרסומות"; זה עניין למתי מעט גופים ארכאיים ולקומץ פרופסורים שיצעקו עד מחרתיים על הפגיעה בדמוקרטיה.
קשה מאוד לשכנע את הציבור בצורך בצוותי שידור גדולים ומסורבלים, שכל תכליתם לשמור על הסכמי עבודה שהושגו בשנים ה"שמנות" ההן. לך תספר ששכר היסוד ברשות־השידור כל־כך נמוך, עד שלא היה מנוס ממיני "סידורים" עקומים כדי לצמצם את מספר העובדים הנזקקים להשלמת הכנסה של הביטוח הלאומי. בישראל של 2007 אין עוד אוזן קשבת לדיבורים כאלה, ובלי אוזן קשבת, שום סגירת מיקרופון והחשכת מסך לא תניב פרי ציבורי אמיתי. תמיד יביאו את רשימת הטכנאים המרוויחים עשרות אלפי שקלים בחודש. מי שלא מתרגש מחולי פוליו המפגינים בצמתים במחאה על הכוונה לקצץ בקצבאותיהם, ממש לא יתרגש אם ערוץ 11 בשלט יואפל.
חלילה למי שהיתה במערכת ויצאה ממנה, ועוקבת אחרי המתרחש מבחוץ ובעצב, לתת עצות, אבל אולי במקום להתכחש למצב, מוטב להפנות את שימת הלב להבטחת תנאיהם של העובדים שיילכו הביתה ואלה שיישארו. אם ועדה עלומה פסקה, למשל, ש"קול המוסיקה" מיותר, משום ששיעור ההאזנה לו זעום, זו בוודאי אינה אשמתו של עורך קונצרט הבוקר. כל חייו הוא עבד במסירות ובאהבה, ובמקצועיות הרבה ביותר שאפשר למצוא במדינה, כדי להעניק שירות - אולי לא רבים מעוניינים בו, ושום גורם אחר מחוץ לרשות־השידור לא יטרח להעניק אותו, אבל הוא חיוני ללב ולנשמה - עובד שכזה עלול למצוא עצמו מיותר לא באשמתו, אלא בגלל החלטות אסטרטגיות של ועדות שאפילו אינן יודעות את שמו, וחבריהן לא צורכים מוסיקה קלאסית. עתה החובה הקדושה היא להבטיח לו פיצוי הולם ומכובד באמת. והמאזינים? הם יגלו שיומם נעשה חיוור ועגום יותר, ואפילו באי הקטן הזה של שפיות אי־אפשר להתנחם. מה זה לעומת צמצום סל התרופות ושעות הלימודים בבתי־הספר? ואולי יימצאו גורמים מסחריים שיגייסו את התקציבים הלא גדולים הדרושים להפעלת ערוץ כזה, וייכנסו לחלל הריק שיותיר השירות הציבורי, חלל ריק אחד מני רבים מאוד.
במצב אידיאלי, במדינה כמו שכמה מאיתנו היו רוצים לחיות בה, השירות הזה היה נשאר ברשימת השירותים שהמדינה היתה רואה לעצמה חובה לקיים, לצד גורמים מסחריים אחרים. אבל במצב הנוכחי, כשלא הכול הכי־הכי, אולי אין מנוס מהבחירה הטראגית בין המטען החיוני להמשך מסעה של הספינה, למטען שצריך להשליך לים, בכאב גדול ובצער רב. דיון כזה מתקיים במקומות אחרים, כמו בריטניה, שגם בה שירות השידור הציבורי נקלע למשבר גדול ותוהה על המשך דרכו. היה ראוי שהדיון הזה יתקיים בפומבי, ביישוב הדעת, בלי חרבות מתהפכות מעל לראש. אבל בקיץ 2007 סיכוייו של דיון כזה שקולים לסיכוייו של דיון מיושב וצונן על מגמת פניהם של הצבא, מערכת החינוך או הבריאות לעשר השנים הבאות. לא משהו.
גיליון 69, ספטמבר 2007