צריך לומר את זה חד וחלק, שחור על גבי לבן, שיהיה ברור כשמש, משקאות קלים בבקבוקי פלסטיק הם רעה חולה.

הם רעה חולה כיוון שהייצור של פלסטיק כרוך באין ספור תהליכים מזהמים, החל בהפקת הנפט, דרך השינוע, האחסון והזיקוק שלו ועד לייצור של הבקבוק, תהליכים שצורכים אנרגיה ומים ופולטים אין ספור מזהמי אוויר לצד גזי חממה.

הם רעה חולה כי הבקבוקים החד-פעמיים כביכול, שמשמשים לשבריר של רגע, הופכים מיד לפסולת, וזו מוצאת את דרכה לרחוב, לחוף הים, ומשם לים. ואחרי שהיא מתפוררת למיקרו ולננו-חלקיקים, בתהליכים שלוקחים שנים, הפלסטיק חוזר אלינו באוכל שאנחנו אוכלים, כמו דגים או מלח; בגשם ובמים שאנחנו שותים ואפילו באוויר שאנחנו נושמים.

הם רעה חולה כי גם המיחזור שלהם כרוך במשאבים רבים של אנרגיה ומים, לא פחות מהייצור שלהם, ואחרי מחזור או שניים הפלסטיק כבר נחות ולא מתאים למיחזור נוסף, כך שבסוף הוא ייזרק או יישרף. ובכלל, בעוד שהיקף ייצור הפלסטיק בעולם עולה בכל שנה, וכך גם כמות בקבוקי המשקה, פחות מ-9% מהפלסטיק ממוחזר בפועל.

הם רעה חולה, כי המשקה שממלא אותם לרוב מלא בסוכר, בכימיקלים רעילים ובחומרים ממכרים.

הם רעה חולה אפילו מזווית צרכנית צרה: מוכרים לנו מים פשוטים, או מים עם קצת גז או צבע, במחיר מופקע, פי 300 עד 600 ממחיר של ליטר מי ברז בתעריף ביתי.

את כל זה צריך להגיד לפני שמדברים על הרחבת חוק הפיקדון, שיעלה לדיון בבג"צ ביום ראשון הקרוב בעקבות עתירה של ארגון אדם טבע ודין נגד המדינה. כדי להבין מה המשמעות של בקבוקי משקה מפלסטיק, איזה מחיר עצום אנחנו משלמים בגללם היום ומה המחיר העצום שנשאיר לדורות הבאים.

הדיון המתקרב בבג"צ, אם לא יידחה שוב לבקשת המדינה כפי שנדחה כבר בעבר, נולד בגלל שהיצרנים לא עמדו ביעדי איסוף בקבוקי המשקה הגדולים, בקבוקים מעל 1.5 ליטר, יעדים הנכללים בחוק האריזות. על פי החוק, אי עמידה ביעד מובילה להחלת הפיקדון על הבקבוקים הגדולים, שלא נכללו מראש בחוק.

כמובן שבמדינה מתוקנת לא היה צריך שארגון אזרחי יעתור לבג"צ, אלא המשרד להגנת הסביבה היה פשוט פועל מתוקף תפקידו. יצרני המשקאות מבינים היטב את האיתותים האימפוטנטיים שמשדרת הממשלה, ולא רק שמתנגדים להחלת חוק הפיקדון על הבקבוקים הגדולים אלא דורשים לבטל את חוק הפיקדון גם על הבקבוקים הקטנים.

אם כן, על הפרק עומדת סוגיה כלכלית-חברתית-סביבתית, ולצידה גם לא מעט שאלות של הון-שלטון, ואיך לא, גם הון-שלטון-עיתון.

לאחרונה, משום מה, נוחל תחום מיחזור הבקבוקים עדנה בתקשורת, ואנחנו זוכים לעוד ועוד כתבות בנושא. שוב משום מה, רובן מתייחסות בעיקר לטענות שמעלים הגורמים שמתנגדים לחוק, ובראשם חברות המשקאות ותאגיד איסוף הבקבוקים אל"ה (שממומן על ידם). עיקר הטענות הן שהעלאת מחיר הבקבוקים תשית עלות על הצרכנים, ועוד בימי קורונה אלה; שאפשר להעלות את היקף המחזור גם ללא הטלת פיקדון; שהעובדה שהבקבוקים הגדולים יהיו תחת פיקדון, וצריך יהיה להחזירם בחנויות המזון, תוביל דווקא לפחות בקבוקים שיוחזרו ושכל מיני גורמים לא רצויים יסחרו בהם.

כל מי שנחשף ולו במעט לדיון סביב סוגיית הפיקדון מכיר היטב את הטיעונים הללו שכבר צימחו זקן ארוך במשך השנים. אפשר גם לענות לכל אחד מהטיעונים הללו בנפרד, אבל התשובה הנכונה היא המהותית: השתת פיקדון על הבקבוקים יכולה להפחית את הרכישה של בקבוקים במקור ולחסוך את כל העלויות הסביבתיות, הבריאותיות והכלכליות. נקודה.

מעבר לכך, אם כבר החלטנו לקנות בקבוק משקה, ואני מודה, גם אני מדי פעם קונה משקה כזה או אחר, כדאי שנדע שהמזהם צריך לשלם, וזה לא נכון רק לגבי מפעל גדול אלא לגבי כל אחד מאיתנו. זאת ועוד, גם היום אנחנו משלמים בעקיפין על פינוי הבקבוקים שנאספים ברשויות המקומיות, בעוד שמרבית הבקבוקים בכלל נשלחים לחו"ל. ומעל לכל צריך לזכור שלא מדובר במוצר צריכה בסיסי, נהפוך הוא.

הסוגיה, כמו תמיד, היא סוגיה של עלות מול תועלת. ובמקרה הזה גם המדינה וגם כל אחת ואחד מאיתנו צריכים לעשות את החשבון. מיחזור וולונטרי או מתוקף חוק הפיקדון הוא עוד דרך לנקות את המצפון שלנו ולהמשיך לצרוך ולזהם. על החברות להציע חלופות ידידותיות לסביבה, על הרשויות לדרוש מהחברות לשלם על הזיהום, על הציבור לקחת אחריות ועל התקשורת חלה חובה להציג את התמונה הכוללת, גם אם היא מורכבת, ולהפסיק להפחיד אותנו בכותרות על עליית מחירי בקבוקי השתייה והפחתת היקפי המיחזור.