הסיפור הזה הוא סיפורו של הלל ויס והעיתונות הישראלית, והוא בעצם הסיפור על הלל ויס ועלי. אני נתתי להלל ויס במה, והוא הפך לקול בולט ומהדהד. בדיעבד, משהו לא טוב קרה לקול הזה, למקומות שאליהם הלך הקול הזה, ולהלל ויס עצמו. זרעי הדבר הרע הזה נזרעו כבר בראשית הדרך.
באוגוסט 1992 התחלתי לעבוד ב"חדשות" כעורך מדור הדעות, מדור חדש שעליו החליט העורך העיתון יואל אסתרון במסגרת שינויים שהנהיג עם כניסתו לתפקיד. נכנסתי לתפקיד בשמחה גדולה. סופרים, אנשי אקדמיה ועיתונאים כתבו בו בסגנון פובליציסטי ייחודי, ובין היתר נטיתי לגייס אליו כותבים מובהקים של הימין. באותם ימים כמעט שלא היו כותבים מן "הימין החדש", המתנחל, שהכיפות הסרוגות היו ראש החץ שלו, בפובליציסטיקה הישראלית. היה חגי סגל המושחז, כתבה אצלי ורד נועם הנפלאה, אחותו של אורי אליצור, תושבת כפר-אדומים שהמתנחלים קראו לה "השמאלנית" על שום מחשבתה הספקנית והמורכבת. הלל ויס שלח מאמר קצר ששבה את לבנו, לא רק את לבי, אלא גם את לבו של יואל אסתרון, ופניתי אליו להצטרף למדור.
הכתיבה שלו הסעירה אותנו. היו בה מקוריות ותחכום על-פי רוח "חדשות", מלווה בראש האחר של איש ימין קנאי שהוא גם פרופסור לספרות. ויס היה חריף במידה שלא הכרנו, ולא היה שום סיכוי שיתפרסם בעיתונים אחרים פרט ל"חדשות". לא עצרנו בעדו. נראה לנו אז, ואולי בצדק, שאם נשים לו גבולות נסרס אותו. ברשימה השנייה שפרסם במדור, באוקטובר 92', כתב על יצחק רבין: "אני מסתכל על רגליו. אינני מאמין שהוא-הוא הרבין. אולי אשמדאי הוא היושב על כסאו. רק בדבר אחד ניתן להבחין בין שלמה לבין אשמדאי. ברגל התרנגול אשר לאשמדאי. אך מפני שרבין נועל באחרונה מגפיים גרמניים חדשים, אינני יכול לראות את רגלו". על שולמית אלוני, שרת החינוך דאז, כתב: "לצדו יושבת לילית".
המאמר פורסם במלואו. בעמוד הפותח של קונטרס החדשות, בפס מלא מעל כותרת העיתון, הבאנו הפניה, "הלל ויס: 'רבין הוא אשמדאי ואלוני היא לילית' -- המוסף היומי, עמ' 2". הדימוי היה מסעיר, מיקמנו את הלל ויס באזור הדמדומים שבין הפובליציסטיקה והספרות, שבו יש "חירות המשורר". איש לא חשב על רצח פוליטי, על הדה-הומניזציה של רבין, על מדי האס.אס ועל ציד המכשפות שנעשה לאלוני.
הלל ויס המשיך לכתוב עד סגירת "חדשות" בדצמבר 1992. למען ההגינות, צריך לציין שהתמתן מעט, בעיקר במה שקשור בהתייחסות לגופם של אנשים. במישור הרעיוני המשיך להיות חסר גבולות, ואת זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים, למשל, כינה "אבי אבות האיידס הציוני". לא נפגשנו באותה תקופה אף לא פעם אחת, אבל שוחחנו רבות בטלפון. הוא היה מופתע שוב ושוב מהחופש שניתן לו על-ידי עורך בעל עמדות שמאלניות מוצהרות, וכמה פעמים אמר לי כי "שמור לי מקום כבוד בפנתיאון של הימין הישראלי". הסמקתי, ולא מגאווה. הכתיבה ב"חדשות" פתחה בפניו ערוצים נוספים, הוא הוזמן תדיר לתוכניות רדיו ורואיין במסגרות שונות.
באוגוסט 1995 נכנסתי לעבוד עם רון בן-ישי ב"דבר ראשון". ערכתי את המוסף היומי של העיתון במתכונתו החדשה, "דבר שני". הזמנתי את הלל ויס לכתוב פעם בשבוע. רון בן-ישי לא התנגד, אבל כבר הרגשתי בודד בניסיון לשמור על הקול הזה, שלמרות שלא הסכמתי לאף מלה שלו, הוספתי להחשיב את כתיבתו משום שיש מעט קולות צלולים ומקוריים בכל המחנות, ומשום שאני מאמין, גם היום, שדיאלוג הוא הדרך היחידה, ודיאלוג אין עושים עם קולות חסרי אופי. ויס התחיל לכתוב, אבל האווירה סביבו היתה קשה ומעיקה. ויס הפך לקולה של ההתבדלות המתנחלת, קולה של הקיצוניות.
רבין נרצח בנובמבר 1995. ביום שני, יומיים לאחר הרצח, הוצאתי גיליון מיוחד, רב-כותבים, של "דבר שני", בשם "שלום לקברניט". הלל ויס כתב בו דברים שהיה בהם רמז לחשבון-נפש: "ההתבטאויות שלי נראות לי היום, לפחות בחלקן האלים, מיותרות מאוד ופסולות מאוד, אבל חשבנו שהחיים ארוכים, ושמגידופים לא מתים". בהמשך הרשימה צץ כבר השד הקטן, המאשים את הנרצח. "גם רבין היה גדפן לא קטן" ו"אי-אפשר לקיים חיים פוליטיים על-ידי שבירת כללי הקונצנזוס".
כבר אז, ובמידה שהלכה והתעצמה, הפך ויס להיות הסמל האינטלקטואלי של העמדה שממנה צמח הרצח. כל מה שאמר התפרש כתמיכה במעשה הרצח או כהבנה לסיבותיו. הוא היה הולך ומכחיש, אבל משהו בדרך שבה כתב, ובעיקר דיבר, הגדיל את המשטמה, והיה לו חלק בכך. הוא לא רצה להקשיב. הוא לא רצה ליצור גשר. המרירות השתלטה על כתיבתו. הקו המקורי והמתוחכם שלו הפך ביזארי. שמו בלבד היה מקפיץ כל שבוע כמה קוראים של "דבר ראשון" מרבצם. יצחק בן-אהרון הודיע שהוא מפסיק לחתום על העיתון כל עוד הלל ויס כותב בו. המעשה הפשוט, הנכון והציני במובן מסוים היה להפסיק את כתיבתו. אולי זה היה קורה, אבל "דבר ראשון" נסגר קודם.
לפני כמה חודשים נפגשנו באקראי באוניברסיטה הפתוחה. היתה פגישה מוזרה במקצת. דיברנו קצת. הוא רמז שישמח לכתוב במדור הדעות ב"מעריב" שאותו אני עורך היום, אבל על-פי הדרך שבה רמז נראה שלא האמין שזה יקרה. לי היה ברור שזה לא יוכל לקרות. הלל ויס כותב ב"נקודה" ובכתבי-עת של היהדות הדתית הלאומית. גם שם, בקרב המתנחלים, הוא שנוי במחלוקת, אבל במידה נסבלת. את הציבור הישראלי ואת התקשורת הפסיד, אולי לתמיד.
רוביק רוזנטל הוא עורך הדעות של "מעריב", עורך כתב-העת "פנים" ומרכז סדנאות העיתונות באוניברסיטה-הפתוחה
גיליון 20, מאי 1999
תגובה: רוביק רוזנטל ואני
הלל ויס
אני עדיין מודה לרוביק רוזנטל על הבמות הפובליציסטיות שפתח לפני וגם על כושר העריכה המקצועית היוצא מהכלל וההוגנות שמצאתי אצלו; אני מוחה על חצאי אמיתות ודברים שלא היו, שהוא פירסם במאמרו ("הלל ויס ואני", "העין השביעית", גיליון 20), המעמעמים את שבחי.
נכון, התנדבתי בטיפשותי להיות היהודי של רוזנטל, והיהודי של התקשורת בכל מקום שבו הופעתי. יהודי הוא הדמות שנידונה תמיד להיות מנודה. למה ומדוע? תקראו אצל סארטר ואצל ג'ורג' שטיינר, ואכן הרווחתי את נידויי ביושר.
בין שורות מאמרו ניכר שרוזנטל מנסה להצטדק לפני קהליו, מדוע העסיק טיפוס שכמוני בעיתונות ואולי אף סייע בכך לרצח רבין ז"ל, שהרי אני, כדבריו, "הסמל" שהוא טיפח.
הוא טוען שקיבל אותי לכתוב טורים לאחר שכתבתי טור יפה לניסיון, ומתחלק באחריות לכך עם יואל אסתרון (אז עורך "חדשות"). עובדה היא שמעולם לא כתבתי קודם לכן טור ב"חדשות" בשנת 92', בתקופה שרוזנטל היה שם. עד כמה שידוע לי, התקבלתי ל"חדשות" על-פי המלצתו של חגי סגל, שעבר ל"מעריב" (נכון ששנתיים קודם לכן, בשנת 90', בתקופת ועידת מדריד, הרבה לפני זמנו של רוביק רוזנטל ב"חדשות", פירסמתי, לבקשת העיתון, שתי תגובות – לא מוצלחות במיוחד – אבל כל זה אינו קשור למאמר הנ"ל).
המאמר "דיבוק צא – נוסח חדש של אגדת שלמה ואשמדאי" היה מאמרי הראשון ב"חדשות" בתקופה זו ועליו, אכן, צריך רוזנטל לקחת אחריות כעורך. האחריות של רוזנטל מתבטאת, למשל, בכך שהוא זה שנתן את הכותרות הסנסציוניות למאמר, ועוד באותיות דם אדומות וסנסציוניות מעל לכותרת הראשית בעמוד השער של "חדשות": "הלל ויס: רבין אשמדאי ושולמית אלוני לילית". רוזנטל כותב שכתבתי במאמר, שרבין הוא איש אס.אס. לא כתבתי כך במאמר. בסך-הכל צריך לקרוא את הטקסט. האס.אס נעשה מאוד פופולרי בימינו, בעקבות אבישי רביב, שהפיץ בחסות השב"כ את הכרזה המפורסמת כדי לטפול האשמות. אבל זכור את אשר עשה לך ישעיהו ליבוביץ'. בראשית היו היודו-נאצים, ולפני "הבראשית" אינספור מחזות, סיפורים, עיתונות וסרטים שבהם תוארו היהודים על-ידי יהודים כנאצים. עניין השימוש בשואה הוא עניין נורמטיבי לגמרי, כמו הסרט שהופק "שואה טובה", או ההצגה "ארבייט מאכט פריי". אבל כנראה שרק לשמאל יש מונופול על השימוש בשואה.
אכן כתבתי שם שרבין נעול במגפיים גרמניים, ולכן אי-אפשר לראות את כף רגלו. אפשר לבדוק: באותם ימים, בראשית כהונתו בקיץ 92', נסע רבין ז"ל לגרמניה לשם רכש וחתימת חוזים בין קרנות מדע. באותם ימים גם התפתחה "מדיניות איראן" של גרמניה, שסייעה לאיראנים לפתח נשק השמדה המונית.
באגדת שלמה ואשמדאי, שיש לה נוסחאות רבות, אי-אפשר לדעת אם היושב על כסאו של שלמה המלך הוא אשמדאי, שיש לו כף רגל של תרנגול, מפני שהוא נעול נעליים. מגפיים גרמניים הם סמל של הצבא הגרמני כולו עד היום, ולא רק סמל של האס.אס.
אמנם רוביק רוזנטל לא הגיע לדרגה של דור-שלם ותא אופק באוניברסיטת חיפה, אשר התערבו בנוסח המאמר הזה, שיכתבו את דברי לתוך סימני ציטוט וגם שינו את תאריך המאמר כדי להתאים אותו לתיאוריה הרצויה להם. אבל הם לא היחידים, ויקצר המצע מהשתרע כדי למנות את כל הזייפנים וסותמי הפיות.
לא רוזנטל ולא אני יכולנו לשער שיתרחש רצח רבין ז"ל, וכשם שרוזנטל מצטדק על שיקול דעתו, אני הצטדקתי ביום הלוויה ופירסמתי מאמר שרוזנטל הזמין. אם הוא חשב שאני מפלצת, כפי שהוא כותב, לצערי הנורא, מדוע הוא הזמין ממני מאמר ביום הלוויה ועוד 24 מאמרים אחריו? האם גם הוא סוכן שב"כ? הוא אינו מגלה את תוכן המאמר שכתבתי, אבל בו בזמן קובל עלי שכתבתי באותו מאמר ש"רבין היה גדפן לא קטן". זה נכון, זו אמת, ואפילו אמת שלדעתי חייבת להיאמר ביום הלוויה, אם היא פרופורציונלית לדברים אחרים שנכתבו במאמר, וביניהם שבחים אמיתיים ונכונים לרבין על תקופת כהונתו כמי שבימיו גדל היישוב ביש"ע ב-30 אלף איש והוקמו כל הכבישים העוקפים, ובעיקר המסקנות שנכתבו במאמר הזה – שאילו תנועת העבודה היתה פועלת לפיהן, היא לא היתה מפסידה את הבחירות ב-96' (לא שזה העיקר; העיקר הוא לצמצם את השסעים, ונראה מה יעשה ברק).
כתבתי שם שיש ללכת מיד לבחירות, אם לא ניתן להרחיב את הממשלה, ניסיון שנעשה אחר-כך בעצתי על-ידי שאול יהלום, הוסכם על פרס והוכשל על-ידי מרצ. כתבתי שם שיש לבטל את הפריימריז ואת הבחירה הישירה, שני מאפיינים תרבותיים פופוליסטיים שעוד יגרמו להרבה קטסטרופות עד שיבוטלו.
מאמרי ב"דבר ראשון" היו, לדעתי, מאמרים מאוד אחראיים, שניסו להסביר בדרכים שונות כיצד לכבות את מדורת השנאה ולא להפך. בסך-הכל 25 מאמרים, מיום שנפתח "דבר ראשון" ועד לסגירתו. לצורך רענון הזיכרון: "דבר ראשון" נסגר פעמיים, ובפעם ראשונה כתבתי טור פרידה מרוביק רוזנטל, שבו מניתי את שבחיו. הצעתי להקים עיתון חדש משותף לשמאל ולימין האידיאולוגיים, המבטא דמוקרטיה אמיתית ורעננה ולא את פלסטיק התקשורת של היום. אחר-כך התחיה העיתון לעוד שבועות מספר. רוזנטל לא היה חייב להחזיר אותי.
אמנם היו תגובות, כמו זו של יצחק בן-אהרון ב"מכתבים למערכת" (שסובלנותו וסבלנותו לדעות מנוגדות לשלו היא מן המפורסמות), אבל היו גם הרבה תגובות של קוראי "דבר ראשון" שסברו ההפך.
בסך-הכל עולה מדברי רוזנטל שמוצדק לסתום לי את הפה, ושהוא חושב שהוא בעל-הבית של התקשורת: הוא מדבר בשמה וחוזה את עתידותיה. לדעתי, גם בהיותו מרצה בבית-ספר לתקשורת, הוא מעיד במאמרו זה על מגבלות רבות ובעיקר על אי-הבנת הדינמיקה של התקשורת. היצר הרע של התקשורת לפרסם דברים מתלהמים גדול לאין ערוך מיכולתה לצנזר, ולכן גם אם משתיקים אותי, יש קולות אחרים המייצגים אותי ועושים זאת בצורה טובה יותר. כאן אני רוצה לומר כי מעולם לא נכשלתי בהמלצה לסתום פיות ובמעורבות בסתימתם בפועל.
הסיבה האמיתית, להערכתי, שרוביק רוזנטל אינו מפרסם את מאמרי ב"מעריב" היא הוראה שקיבל כשנכנס לתפקידו ב"מעריב", כפי שהתבטא טומי לפיד, אז מעורכי העיתון, לאחר התוכנית "פופוליטיקה": "נמאס לנו מהלל ויס".
"מעריב", ב-96', בדיוק שנה לאחר רצח רבין ז"ל, ביקש ממני לכתוב טורים למדור "דעות". זאת לאחר הופעתי ב"פופוליטיקה", שבה הבעתי את דעתי, כי במימד הרוחני, השמאל אשם ברצח לא פחות מהימין. הטור הראשון שכתבתי היה גם האחרון. כתבתי את דעתי, ללא כחל ושרק, על הסיבות והגורמים לרצח רבין. "מעריב" אמנם פירסם את המאמר במלואו, אבל הודיע לי למחרת כי יותר אינו יכול לפרסם טורים שלי (ומעולם לא שילם לי את שכר הסופרים בעבור המאמר, על אף פנייתי אליו).
פרשת הקריירה שלי בעיתונות הכתובה רצופה בסילוקים מן הכתיבה, אבל אני רוצה לנחם את התקשורת: מנסיוני, גם בתקשורת הימנית המצב אינו טוב יותר. אף אחד אינו יכול להתיימר שהוא אינו סותם פיות. זו ה"דמוקרטיה" וזה שכרה.
כשדיברו אנשים מהשמאל על ילדי חברון כעל ילדי "היטלר יוגנד" וכו', וחברי מ"חוג הפרופסורים" דרשו שהאוניברסיטה העברית תפטר את פרופ' משה צימרמן בשל דבריו אלו, התנגדתי לכך בכל תוקף. זו גם דעתי לגבי פרשת פרופ' גורדון מבאר-שבע. דברים בזויים מבזים את אומריהם וזה עונשם.
תקשורת דמוקרטית אמיתית היא זו שנותנת באופן פרופורציונלי חופש ביטוי גם לדעות כהניסטיות וגם לדעות מצפניסטיות. גם לוואנונו, גם לבנימין זאב כהנא, גם לפוסט-ציונים, גם לחרדים, גם לטומי לפיד וגם ובעיקר ללא חריגים שכותבים בשיקול דעת ובדרך מקורית ולא מתנשאת. ארוכה הדרך לחירות רוח האדם ולדמוקרטיה של ממש. היא לא תבוא מהתקשורת המונופוליסטית אלא משירותי הלוויין הזמינים, מן האינטרנט, מהעובדה שאי-אפשר יהיה לסתום את פיו של האדם הבודד ובוודאי לא את קולו של היהודי, כל עוד יהיה יהודי אחד עלי אדמות.
תקופת מונופול התקשורת של היום בישראל תיזכר בחיוך סלחני כמו נסיונות ה"מחיקון" וה"אנטי-מחיקון" בימי הטלוויזיה הצבעונית בתקופת ארידור העליזה. לצערי, רוביק רוזנטל הפך שלא בטובתו מאדם חופשי ומתקדם למשרת של בלם תקשורתי-קפיטליסטי, ועל כך יכתוב בעתיד מאמר נוסף במדור "איפה טעינו".
הכותב הוא פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן
גיליון 21, יולי 1999