"סאות צ'יינה מורנינג פוסט" ("SCMP") הוא עיתון הונג-קונגי בשפה האנגלית, עם מסורת בריטית וניחוח קוסמופוליטי. עיתון הממשיך לשמור על ההגמוניה ולשמר את המוניטין בן 109 השנים שלו גם לאחר 1997, השנה שבה הסתיימה החכירה הבריטית של הונג-קונג, והטריטוריה החשובה, מרכז הסחר העולמי, הוחזרה לחיקה של הרפובליקה הסינית.

משנת 1993 נמצא העיתון בשליטת קבוצת קוּאוֹק, שבבעלות משפחת הטייקון יליד מלזיה רוברט קואוק. קואוק ידוע כבעל זיקה למשטר בבייג'ינג, ועם סיום החכירה התעורר בעיתונאיו החשש שמא גישת המו"ל תשפיע על עבודתם. ואכן, גורמי תקשורת מקומיים ציינו כי במקביל להשגת השליטה בעיתון, פוטרו כמה עורכים וכותבים שנתפסו כמבטאים גישה ביקורתית כלפי סין.

בראשית יוני 2012 פורסם בעיתונות העולמית כי גיבור המחאה בכיכר טיאננמן, הכלוא בסין מאז 1989, לי ואנגיאנג, נמצא תלוי בבית-החולים שבו אושפז. ואנגיאנג ריצה שתי תקופות מאסר: הראשונה בת 11 שנה, בשל תעמולה והסתה נגד המשטר, שבמהלכה עבד בעבודות פרך, נכלא בבידוד והוכה קשות. השנייה בת עשר שנים, בעוון חתרנות והסתה, שאופיינה במחלות ואשפוזים בגלל נזקי כליאתו, עד כדי עיוורון, חירשות וקשיי תפקוד. ההודעה על התאבדותו התקבלה בחשדנות, ובארגוני זכויות אדם ובתקשורת הבינלאומית עלה החשד שמא נסיבות מותו מוסתרות על-ידי השלטונות.

בעוד שעיתוני דרום-מזרח אסיה דיווחו על מותו של ואנגיאנג בהרחבה, תוך הטלת ספק בגרסת השלטונות, הסתפק "SMCP" במבזק כרוניקה יבש. תגובתו המצומצמת עוררה תמיהה וביקורת בקרב עיתונאים עמיתים, וכפי שמתברר, גם בתוך העיתון עצמו. התמיהה הפכה לסערה לאחר שבעיתון המתחרה, "אסיה סנטינל", דלפה ונחשפה תכתובת בין עורכו הראשי הטרי של "SCMP", ואנג שיאנגוויי, לבין אחד מעורכי המשנה הוותיקים של העיתון, אלכס פרייס. התכתובת נגעה לאופן שבו כוסו נסיבות מותו של ואנגיאנג.

חילופי המסרים מובאים כאן בקיצור הכרחי ובתרגום חופשי:

פרייס: "רבים תוהים מדוע הדיווח שלכם היה כה לקוני. תוכל להאיר את עינינו בנושא?".

שיאנגוויי: "כי כך החלטתי".

פרייס: "תוכל לומר מדוע כלפי חוץ זה נראה כמו מקרה גרוע של צנזורה עצמית?".

שיאנגוויי: "אני לא חייב לך הסברים".

פרייס: "לי ואנגיאנג הוא איש טוב שמת למען מטרה [...] כך שהצוות שלך מודאג מסיבות מובנות. עיתונות-חדשות היא פרסום דברים שמישהו לא רוצה לראותם בדפוס, כל השאר זה יחסי-ציבור. הסבר לנו בבקשה את ההחלטה לצמצם את הידיעה על נסיבות מותו של ואנגיאנג לגודל מבזק. אני חייב הסבר לחברי ששואלים מדוע פעלנו כך. מצטער, אבל תשובתך 'אם זה לא נראה לך, אתה יודע מה לעשות' אינה מספקת ונראית לי כמו 'שתוק או לך מפה'. אמינותו של 'SCMP' בסכנה. הצוות שלך – וקוראיך – ראויים לתשובה".

בעקבות החשיפה הגבוהה והביקורתית שקיבלו חילופי הדברים, מיהר שיאנגוויי לחזור בו. הוא מסר הודעה ובה הבהיר כי הוא ער לאחריות הכבדה שבפרסום חדשות, וכי החלטתו שלא לאפשר כיסוי רחב ומעמיק – מושעית. מעתה, אמר, העיתון ירחיב בסיקור נסיבות המקרה.

העיתון אכן נכנס לסיפור במשנה מרץ, הקדיש לו שטח נרחב, מאמרים ואפילו טורי עורך. בעקבות הכיסוי המורחב נסוגו הרשויות מטענתן שמדובר בהתאבדות והגדירו את נסיבות מותו של ואנגיאנג כ"מוות בתאונה". יתרה מכך, הדיווח על ההתפתחויות בפרשה נמשך, ורק לאחרונה פירסם העיתון ידיעת מעקב נוספת, שעולה ממנה גישה ביקורתית כלפי הרשויות.

העורך אלכס פרייס לא הותיר חותם ברשת מאז שהפרשה התפוצצה. האם זכה להערכת עורכו הראשי על התעוזה וביסס את מעמדו? האם נשאר בתפקידו, תוך הבטחה מצדו להוריד פרופיל? האם ננקטו נגדו צעדים משמעתיים כלשהם? ואולי, כפי שקורה לפעמים, זכה לפרישה בתנאים משופרים, ובתנאי שישמור על פרופיל נמוך.

כי כך החלטתי

אזור דמדומים רחב מפריד בין זכותו של עורך ראשי להחליט על גודלה, מיקומה ותוכנה של ידיעה עיתונאית, לבין עריכה מניפולטיבית בשירות מעסיק, גורם עסקי או פוליטי. עורך רשאי להיות בעל עמדה בנושאי הכיסוי ולייצג קו רעיוני בשם עיתונו. מה, אם כך, ההבדל בין גישה חיובית כלפי איש ציבור, ארגון או רעיון, לבין קידומם השרירותי?

את התשובה לכך אפשר למדוד לפי שתי אמות מידה – רמת השקיפות של המניעים להחלטותיו המקצועיות והערכיות של העורך ורמת ההגינות כלפי גורמים שיחס העיתון אליהם חיובי פחות, ואף שלילי. הדרך להתמודד עם עריכה לא שקופה במניעיה, לא סבירה בביצועיה ולא הוגנת היא חשיפתה.

לעורך ראשי ולצוות עורכיו עומדת הזכות לבצע שינויים משמעותיים בטקסטים כתנאי לפרסומם. כמי שנושא עיקרי באחריות לתוכני העיתון, עורך ראשי רשאי להפעיל שיקול דעת נרחב בשאלות של פרסום, אי-פרסום או עריכת שינויים בדיווח עיתונאי. שינוי כזה יכול להיעשות מסיבות משפטיות, מקצועיות או ערכיות. עורך רשאי לפסול או להחזיר לכותב חומר שאין בו, לדעתו, ערך עיתונאי גבוה דיו כדי להצדיק פרסום.

עורך רשאי לקצר חומר המוגש לו, לשפר ניסוחים, לקבוע כותרות. עורך רשאי להציע שינויים רדיקליים בטקסט, אולם עליו להידבר עם העיתונאי שהביא אותו ולכבד את רצונו למשוך את הטקסט שעליו הוא חתום, במקרה שהתערבות נראית לו קיצונית.

עורך יכול שלא לקבל ואף לפסול פרסום מאמר דעה בגלל נושאו או בגלל איכות הטיעון וסגנון הכתיבה. ועדיין כל החלטה כזו צריכה לעמוד במבחן הסבירות. למשפט "כי כך החלטתי" אסור שיהיה מקום בעיתונות חופשית ופתוחה כתשובה מוֹנעת דיון. הוא יכול לבוא בחשבון רק כמחולל דיון. החלטות עורך יכולות להיות פסקניות, אך אל להן להיות שרירותיות – ובכל מקרה טוב שיהיו חשופות לביקורת, לא רק על-פי התוצר המוגמר, אלא גם על-פי תהליך העריכה.

קול אדוניו

כאשר בראש מערכת עיתון עומד עורך ריכוזי, הפועל ללא סגנים בעלי סמכויות ובלי שכבה משמעותית של עורכי משנה, גדל החשש להטיה. ריכוזיות העורך הופכת את עיתונו לכוח ממוקד שעלול, בהעדר גורמים מאזנים, להיות כוח להשחית. עורך טוטאלי, שמבלה את חייו באולמות הייצור, יכול להבטיח קו אחיד, ממושמע, אבל בה במידה עלול להמית בכך את נשמת עיתונו. עיתון טוב נבנה על תסיסה יצירתית מתמדת, על דיון פנימי ביקורתי ועל ויכוח רעיוני חשוף בתוך המערכת – וחשוב מזה, על הנעת שיח ביקורתי בקרב ציבור הקוראים.

עורך ריכוזי המחויב לארגון המעסיק אותו, למו"ל, ורואה את הציבור דרך טורי המספרים, הוא עורך בעייתי. עורך המגייס את כשרונו ומרצו לקידום עסקי הבעלים מחליש את מעמד עיתונו בציבור. עורך שכזה נמצא בעמדה מוסרית חלשה כשהוא תובע שקיפות ואחריות ציבורית מאחרים.

עורך עיתון (מודפס, משודר או דיגיטלי) זה לא מקצוע. היותו של אדם עורך טקסטים מיומן, משכתב מנוסה, מנסח חד של כותרות ויצרן מוכשר של תבניות הייררכיות אינה עושה אותו בהכרח לעורך עיתון ראוי. גם היותו של אדם צייד כשרונות חד עין ובעל יכולת להישיר מבט ולפטר עיתונאים אינה עושה אותו לעורך ראוי של עיתון.

עורך עיתון הוא זה שבא עם חבילת ערכים ותחושת שליחות ציבורית ויודע להנחיל אותה לעובדים איתו, אנשי מערכת ומינהלה, ולקהלו (קוראיו, צופיו, צרכניו). עורך עיתון ראוי לשמו מעמיד ברגע האמת את טובת הציבור לפני האינטרס המו"לי המיידי. עורך ראוי יעמוד מול המו"ל שלו ויגונן על חירות עיתונאיו, תוך שהוא תובע מהם עצמם סטנדרטים גבוהים של יושרה והגינות. מי שמפעיל מניפולציות בהצגת חלקי אמת, בהעלמת חלקי אמת ובקידום אינטרסים זרים, אינו ראוי לתואר עורך עיתון.

מלחמת חפירות

"ידיעות אחרונות", כמו "ישראל היום" הם "עיתונים של עורכים", שעורכיהם מעורבים עד לפרטי פרטים בחומר המתפרסם בהם. שני העורכים הראשיים של שני העיתונים צמחו בחדר החדשות של אותו בית. שניהם נמנעים מחשיפה לעיני הציבור, שניהם משרתים מו"לים ריכוזיים, בעלי אינטרסים מנוגדים. שני העורכים הללו הם גנרלים במלחמת החפירות האכזרית, מלחמה שנחצו בה כל הגבולות ונותצו כל ערכי העיתונות. מלחמה שקורבנה העיקרי הוא הציבור.

היריבות בין שני העיתונים חרגה מזמן מגדר התחרות המסחרית המקובלת. "ישראל היום" פתח במערכה לא קונבנציונליות ו"ידיעות אחרונות" נוקט בתגובה באסטרטגיה הערבית שהביאה אותו עד הלום – ניהול קרב בלימה ברוטלי נגד כל גורם המאיים על ההגמוניה שלו, תוך שימוש ברעיונותיו, בשיטותיו ובאמצעיו של מסיג הגבול. אלא שהדור הזה של העורכים הראשיים, הוא טוטאלי וחסר עכבות, בהשוואה לדור המייסדים על ברכיהם התחנך.

אור הזרקורים הופנה השבוע ל"ישראל היום" בגלל תחקירו של רביב דרוקר ב"המקור". אין בכך כדי לפטור את "ידיעות אחרונות" מאחריות. "ידיעות" יכול היה לבחור להתנהל מול "ישראל היום" בדרכים שונות. אחת מהן היא לשמור על סטנדרטים גבוהים של עיתונות מידע, תחקיר והגות, ובכך לבודד את מתחרהו כ"ביטאון" ואת עורכו כ"שופר", וזאת מבלי להיגרר לשיטותיו.

"שופר", כך כינו בילדותי במידה לא מאופקת של בוז את מוחמד חסנין הייכל, הוגה דעות פורה, עורך היומון אל אהראם ומקורבו של גמאל עבד אל נאצר. נאצר, אגב, זכה לכינוי משל עצמו, "הרודן המצרי". אפילו בימים ההם, כשהעיתונות העברית שירתה בהתלהבות את אדוניה, המילה "שופר" היתה מילת גנאי. עיתונות השופר, כדאי  לזכור, היא שהביאה עלינו את יום כיפור.