לא רק הדרום בוער

סבלם של תושבי הדרום כתוצאה מהטרור הפלסטיני עולה מדי פעם לכותרות, אך היום הוא מגיע רק לשערי "הפלס" ו"גלובס", ולהפניה קטנה בשער "מעריב" לטור של נדב העצני, שקורא לכבוש מחדש את עזה. מצבם של תושבי עזה עצמם כמובן שאינו מגיע לשער של אף עיתון, גם לא לעמודים הפנימיים או האחוריים. עזה היא חור שחור עבור העיתונות הישראלית, שמפחדת לסקרו משחור עד לבן מחשש מתגובות הקוראים.

ב"גלובס" מחברים את האיום הבטחוני לכלכלי בכותרת השער ("כשטרור הבלונים פוגש את הקורונה הכלכלית"), המפנה לכתבה של שני אשכנזי. אשכנזי משוחחת עם בעלי עסקים בדרום כחלק מהאג'נדה של העיתון, ששם לו למטרה במהלך סיקור משבר הקורונה לדובב בעלי עסקים ולהביא את סיפוריהם. יש לסיקור כזה לפעמים תועלת וחשיבות עיתונאית, והוא נראה ומצטלם היטב גם כשאין. כך או כך, הוא אינו אינו מצדיק את החלשת הסיקור הסביבתי, שאשכנזי היתה האמונה עליו בעיתון.

השירות שהעניק "גלובס" לקוראיו ולחברה הישראלית בהרמת נושא הסביבה לראש סדר היום שלו היה חשוב לאין ערוך מעוד תיאור של עסק קטן בקשיים. הרי מגפת הקורונה עצמה היא חלק ממשבר האקלים, ומשמשת קדימון קטן למשבר כשיכה במלוא עוזו, אם העיתונות לא תירתם לכך שהעולם יתפכח משאננותו, יפסיק להתכחש למציאות ויתחיל להתכונן ברצינות. אם זה לא יקרה, לא יספיקו גם כל הכתבים שבמערכת כדי לראיין את כל בעלי העסק שיקרסו.

ב"הפלס" הכותרת הראשית היא "עשרות שריפות בעוטף עזה כתוצאה מבלוני תבערה". "בחמאס ממשיכים לאיים על ישראל: 'הימים הקרובים יהיו חמים'", מוסיפה כותרת המשנה. הימים הקרובים אכן יהיו חמים.

העיתונים יודעים לדווח בהבלטה על "עומס חום כבד עד קיצוני משבת ועד יום שני" (שער "הפלס") ו"חם, מתחמם, לוהט: החל ממחר עומס חום כבד בכל רחבי הארץ" (שער "ישראל היום") ו"שב השרב הגדול" ("ידיעות אחרונות", שער אחורי), אבל כרגיל נמנעים מלספק את ההקשר, ולהסביר לקוראים שמדובר במסלול בכיוון אחד ולא בעוד כותרת שגרתית של אוגוסט, ושלא רק הימים הקרובים יהיו חמים אלא גם אלו שלאחריהם, עד לרמה שהאקלים יהיה בלתי נסבל, אלא אם כן נתעורר לפעולה. אחרת, לא יהיה צריך בלונים כדי שהמדינה תבער.

פרויקט קורונה

משבר הקורונה על גווניו תופס את חלק הארי של הכותרות הראשיות בעיתוני שישי. הצבעונית והמתעתעת מביניהן היא זו של "יתד נאמן", הטבלואיד החרדי המרכזי, שמכריזה ללא סימני פיסוק כי "לא מאמינים להפחדות הציבור ממשיך להדביק".

כותרת המשנה, המסתיימת באזהרה "ונשמרתם לנפשותיכם", מלמדת שב"יתד נאמן" מתייחסים במלוא הרצינות למגפה ("הסכנה החמורה שבאי-ציות להוראות הבריאות"), אך הבחירה במלה "הפחדות" מעידה על היחס הבכל זאת דואלי להערכות ולתכתיבים הרשמיים ביחס לקורונה. כותרת המשנה אף מצטטת "בכירים" עלומים מהיכנשהו, הטוענים כי "הפער בין האזהרות של גמזו מפני עלייה בתחלואה לעומת היציבות היחסית במספר החולים הקשים גורם לציבור להישמע פחות" (להוראות).

האמביוולנטיות מטפטפת גם מהכותרת הראשית של "המבשר", יומון חרדי נוסף, שלפיה "פחות מ-300 חולים חדשים אותרו בערים המוגדרות 'אדומות'; 1,655 בשאר האזורים". "המשמעות", ממשיכה כותרת המשנה, "בזמן שהפרויקטור גמזו מבקש להחיל את 'מדיניות הרמזור' הצפויה לפגוע פגיעה קשה במגזר החרדי, הנתונים מראים שמדובר בפתרון שאינו יעיל".

המגזר החרדי נפגע באופן יחסי יותר ממגזרים אחרים, הן מהמגפה והן מצעדי המנע נגדה, שפוגעים בחלקים חשובים מאורחות חייו. אך המגזר מככב היום גם בכותרות הראשיות של שני עיתונים כלליים, "ישראל היום" ו"מעריב". כפי שניתן לנחש, היחס מתהפך והתרעומת מופנית לא אל הרשויות המחמירות לכאורה לחינם בהגבלות על הציבור החרדי, אלא אל הציבור החרדי עצמו שלכאורה אינו מסכים להתגמש ולשמור על האינטרס הציבורי הרחב.

"בלי התגייסות של כולם לא נוכל לנצח את הקורונה", נכתב – כרגיל, תחת מרכאות בציטוט שלא ברור מי אמר אותו – בכותרת הראשית של "ישראל היום", לצד תמונה של חרדים בנמל התעופה בן-גוריון. "הקרב על הטיסות לאומן מגיע לנקודת רתיחה", נכתב בכותרת המשנה. המסגור כולו מנסה להיות מאוזן, לפי רוח ההפניה על שער לאחד המאמרים: "מותר למתוח ביקורת, צריך לגלות אמפתיה".

הכותרת הראשית של "מעריב" לא מנסה לשמור על איזון מלאכותי, אלא פשוט מוסרת את האינפורמציה: "הקרב על אומן – מאות מאמינים המבקשים להגיע לקברו של הרבי נחמן לפני כניסת מגבלות הקורונה לתוקף עוכבו בשדות התעופה באוקראינה. מאמצים למציאת מתווה עד יום ראשון. חסידי ברסלב נגד נתניהו: הפקיר אותנו".

"פרשת אומן הפכה למבחן עליון לסולם הפחדים ששולט בממשלה", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "מצד אחד, הפחד מהבוחרים החרדים; מצד שני, הפחד מהמגפה. ובתווך, פרויקטור אחד שמואשם באנטישמיות".

בעמודי החדשות מפרט אדיר ינקו: "כבר שלוש פעמים ניסה הפרויקטור רוני גמזו להעביר בקבינט הקורונה את תוכנית הדגל שלו לטיפול במגפה, ונכשל. רק לאחר שהושגה פשרה בנושא התקהלות בבתי-כנסת, תוכנית הרמזור צפויה לעבור בקבינט בראשון הקרוב". "בקושי חודש אחרי כניסתו לתפקיד, ורוני גמזו כבר מוצא את עצמו לבד", מוסרת כותרת טורו של עמוס הראל ב"הארץ".

"המצב חמור – תנו לגמזו לנהל את המשבר", פונה ל"פוליטיקאים" כותרת מאמר של פרופ' רונית קלדרון-מרגליות בעמוד הפותח של "ישראל היום". אילו פוליטיקאים בדיוק? בשער "ישראל השבוע" קובעת ההפניה לטורו של מתי טוכפלד ש"הנסיונות למצוא פתרון על בסיס רפואי וכלכלי בלבד נתקלים בחומת המאבקים הפוליטיים".

בטור עצמו טוכפלד מסביר שבנימין נתניהו אינו שבע רצון מגמזו, ש"מתנהל במערכת כבעל הבית", ובכלל לא רצה בו מלכתחילה כי חשב שהוא, יולי אדלשטיין ומנכ"ל משרד הבריאות יכולים לנהל את המשבר מצוין בעצמם. אלא מה, העם רצה והתקשורת לחצה ("הציבור דרש, בתקשורת דחפו"), אז נתניהו נעתר. הוא רצה "פרזנטור" וקיבל "פרויקטור", חורז טוכפלד.

רגע, אז נתניהו כשל בטיפול במשבר הקורונה? אין לדעת. לדיון במסקנה מסוג זה לא נמצא מקום בגליון "ישראל היום" השבוע. אולי בשבוע הבא.

חינוך רע

ב"ידיעות אחרונות" הקורונה מגיעה לשער בעיקר באספקט הכלכלי, בדמות הפניה לראיון עם "הישראלים שהוצאו לחל"ת ורוצים לחזור לעבודתם – אבל בינתיים מעדיפים לקבל דמי אבטלה מאשר לחפש עבודה שבה ככל הנראה ירוויחו פחות". וישנה גם הזווית של מערכת החינוך, שם ניתן לערוך השוואה מאלפת בין "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", המקדישים שניהם משבצת בשער העיתון לפתיחתה הצפויה של שנת הלימודים בצל המגפה.

בעוד שב"ישראל היום" מדווחים לקוראים שאין להם בעצם מה לדווח ("התרגשות ואי-ודאות", "ההחלטה: ביום א'"; נועם דבול דביר), ב"ידיעות אחרונות" מפנים את הקוראים ל"מדריך לפתיחת שנת הלימודים" ול"כל מה שצריך לדעת על 1 בספטמבר" (תמר טרבלסי-חדד). לא מדובר במידע סודי כמובן. ב"ישראל היום" פשוט לא יודעים לעשות עיתונות במובן הכי פשוט ומיידי שלה, עובדה שהפמפלטיות המגויסת של החינמון לטובת נתניהו משכיחה לפעמים.

ב"דה-מרקר" מנצלים את המפגש בין משבר הקורונה למשבר התמידי במערכת החינוך לכתבת שער המציעה מבט עמוק יותר על המצב. "תלמידים קשובים למורה רק ב-7 הדקות הראשונות של השיעור. אחרי זה הוא מאבד את רובם", מצטטת הכותרת הראשית את פרופ' שמעון עמר, ש"בטוח שמשבר הקורונה הוא הזדמנות מצוינת לשבור את מבנה הכיתות ולשנות את מערכת החינוך מהיסוד".

"שינוי שיטת ההוראה ולימודים בקבוצות קטנות הם דברים שאנחנו צריכים לעשות בכל מקרה. אנחנו צריכים ללמד כך בכל יום, ולא דווקא במצבי חירום", אומר פרופ' עמר לליאור דטל. "במערכת החינוך בישראל מדברים כבר שנים על הצורך בהתאמת הלימודים בבתי-הספר למאה ה-21, ובהתמקדות בכישורים הדרושים לתלמידים, כמו חשיבה ביקורתית, יצירתיות ועבודה בצוות, על פני העברת חומר, בין היתר על-ידי שינוי שיטות ההוראה בבתי-הספר. אבל פרט ליוזמות מקומיות, נראה כי המערכת עצמה תקועה", כותב דטל.

לא רק המערכת תקועה. גם המערכת שמסקרת אותה. ולא רק מערכת החינוך. הקורונה סיפקה נייר לקמוס חסר תקדים לבעיות הכרוניות שבכל אחת מממערכות חיינו, מהחינוך והבריאות ועד המערכת הפוליטית והבינאישית. ההחלטה יוצאת הדופן להשבית את מערכות החברה לתקופה של שבועות וחודשים חשפה את חוסר התוחלת שבקונבנציות הבסיסיות ביותר שלנו בנוגע לחינוך, עבודה ומשפחה.

בעיצומו של הטיפול הקיצוני שהשלטונות ברחבי העולם החליטו עליו כתרופת נגד למגפה ניתן היה לקרוא בעיתונים הרהורי כפירה במוסכמות והגיגים על הצורך בשינוי, אך אלו התחלפו מהר מאוד במדריכים (בטבלואידים) וטורים לעגניים (ב"הארץ"). כתבות כמו זו של "דה-מרקר" מזכירות שיש טווח שנמצא בין היסטריה (שניתן היה למצוא בשפע בעיתונות של החודשים הראשונים של המגפה) לחזרה כנועה לשגרה (שמאפיינת את החודשים האחרונים).

גם ב"ישראל השבוע" מתפרסמת כתבת שער ראויה לציון, של מיכל יעקב-יצחקי, בשבח החינוך הביתי. כל הכבוד ל"ישראל היום", אבל זו בדיוק הדוגמה לבריחה ל"יוזמות מקומיות" במקום חיפוש אחר פתרון מערכתי, ועם ישראל זקוק לפתרונות מערכתיים, לא לקריאה למהפכה.

עמר, לדוגמה, הוא נשיא המרכז האקדמי ויצ"ו חיפה, ולפני כן אחראי על "פיתוח העובדים והמנהלים" באינטל העולמית, לא היפי מפרדס-חנה. אבל העיתונאים ברובם רוצים רק לעבור את החודש בשלום, לשמור את המקורות מרוצים ואת הכל כרגיל. את הצורך ברענון, עדכון ושיפור של המערכת מכבים באמצעות יורם לסים למיניהם, שכבר יוציאו לכל אדם סביר את החשק לדרוש שינוי.

חוסר תרבות

היכולת המדהימה והמאכזבת כל-כך של העיתונות לחזור לשגרה, להתעלם מכל חבלי ההצלה שזורקת לה המציאות ולתקוע בחזרה את הראש בביצה גם כשזו הוכחה כרדיואקטיבית מתגלה במלוא עוזה באופן שבו מסוקר עולם התרבות. חוץ אולי מעובדי חברות תעופה ובעלי אולמות אירועים, אנשי התרבות – אמנים, יוצרים ומציגים – הם מהנפגעים הישירים והעיקריים של המשבר הכלכלי שיצר הטיפול השלטוני החריג במגפת הקורונה. הם גם מי שהעיתונאים מזניחים באופן הכי בוטה.

העידן הדיגיטלי, שהעיתונות חשה היטב על בשרה את השפעתו ממוטטת המודלים העסקיים, פגע באותה צורה בדיוק גם בתחומי התרבות שנשענו כלכלית, כמו העיתונות, על היכולת למסחר "קניין רוחני". יכולת שכמעט ונעלמה מרגע שהאינטרנט אּפשר להפיץ קניין כזה בקלות ובאופן פיראטי. כעת הקורונה מחסלת גם את היכולת להתפרנס מהופעות ומופעים.

מבין מוספי סוף השבוע, "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" הוא היחיד שמתייחס באופן עקבי למצוקת אנשי התרבות. "בזמן שהקניונים והטיסות נפתחו מחדש, עולם התרבות סובל מפתרונות מאולצים ונמצא בתחתית סדר העדיפויות", נכתב בכותרת לטור הפותח את המוסף, של רענן שקד. מה עם שאר חלקי העיתון, ומה עם שאר העיתונים? כיצד העיתונות עוברת לסדר היום בכזו קלות על מחיקה של תחומי חיים שלמים, של שאר רוח ושאר נפש וכל מה שמעבר לפרנסה או לבידור ונופש? הרי להגדרה הזו בדיוק נופלת גם העיתונות עצמה.

העיתונות היא במידה רבה חלק מעולם התרבות, ובכל מקרה היא חבה לו חוב גדול גם כספק חומרים, הגנה ורפלקסיה. למרות זאת, היא נוטה להזניח כמעט כליל את האסון שפקד אותו. בלי פילוסופים, אקדמאים, משוררים, סופרים, מוזיקאים, אמנים, תסריטאים, במאים ושאר אמנים ואומנים, לא ניתן היה לשכנע את הציבור בהכרחיותה וחשיבותה של העיתונות, למרות פגמיה הזועקים. אך כעת העיתונות מפקירה אותם.

עיתונאי ישראל צריכים לעבור סדנת חינוך אצל העיתונים החרדיים, שנרתמים יום-יום להגנה על הפגיעה בתרבותם בשם המלחמה בקורונה וקוראים למציאת פתרונות שיאפשרו שמירה על הבריאות לצד שמירה על התרבות. הנה למשל כותרת שנדפסת היום ב"המבשר": "העובדה שהרשויות מאפשרות מתווה לכל דבר ציבורי החל מהפגנות פוליטיות ועד לפתיחת השמיים לטיולים בחו"ל מוכיח שהדבר אינו תלוי כלל במתווה כזה או אחר, אלא בזלזול והתרסה כנגד יהודים מאמינים, מתוך התנשאות וכוונה לקבוע לאזרח מה חשוב בעבורו ומה לא".

לתרבות החרדית יש עיתונאים. לחילונית יש רק את אסף אמדורסקי, שסופר בפייסבוק עוד יום בלי הופעות.

מחאת 2020

השבוע בעיתונים נפתח בדיווחים על הכוח החריג שהפעילה המשטרה כלפי המפגינים נגד נתניהו בירושלים במוצאי שבת. כך למשל ביום ראשון דיווחה כותרת בשער "ידיעות אחרונות" על "אלימות משטרתית קשה נגד המפגינים בבלפור". ב"הארץ" עוד המשיכו לעקוב גם למחרת ("מפגין מעיד: 'שוטרים הרביצו לי בזמן שהייתי אזוק בניידת'", כותרת שער) אך בהמשך השבוע פנו העיתונים לעסוק בנושאים אחרים.

היום מגיעות ההפגנות רק לשעריהם של שני עיתונים: "הפלס" החרדי ו"ישראל היום" האדלסוני. ב"הפלס", עיתון הקנאים החרדי, יש יחס מובנה חיובי כלפי הזכות להפגין. "הנחיות חדשות", נכתב בכותרת לצד הכותרת הראשית, "הפרקליטות מגבילה בצורה משמעותית הגשת כתבי אישום נגד המפגינים". כותרת המשנה טוענת כי "גורמים משפטיים מעריכים: הפרקליטות נאלצה לגבש כלים למדיניות אכיפה אחידה בעקבות ההחלטה התקדימית של ביהמ"ש שהביאה לביטול כתבי אישום נגד משתתפי המחאות נגד גזירת הגיוס".

ב"ישראל היום" יש יחס מובנה שלילי כלפי הזכות להפגין, ככל שההפגנה היא נגד נתניהו. אבישי בן-חיים, כתב חדשות 13 וספק החיזוק המזרחי לתחושת הקורבנות העמוקה שנתניהו מפיץ סביבו כנשק טקטי וכנראה גם כהרגשה אותנטית, כותב בגנות ההפגנות ומקבל הפניית שער ("האליטות נגד בגין, גרסת 2020"). אלא שכשבן-חיים משווה את נתניהו לבגין ואת ההפגנות נגד ההסתבכות הפלילית של נתניהו להפגנות נגד ההסתבכות בלבנון של בגין, לא בטוח שהוא עושה שירות טוב כל-כך לקליינט שלו (בין אם מדובר בנתניהו, בגין, המזרחים או מה שנותר מתדמיתו של בן-חיים עצמו).

בכל מקרה, בן-חיים כותב שהסיבה להתפטרותו של בגין, ה"איני יכול עוד" המפורסם, היתה ש"האליטה" – גוף שטני אך באופן נוח בלתי מוגדר – שברה את רוחו בהפגנות שערכה. האמת היא שאף אחד לא יודע למה התפטר בגין. בכתבה שפִרסמה טל בשן ב"מעריב", לשעבר עיתונו של בן-חיים, העלו האנשים המקורבים לו ביותר כמה השערות, אך הרוח הכללית היתה אחת: בגין היה תשוש, פיזית ונפשית. עוד לפני שהמפגין הראשון יצא לרחוב.

נתן זהבי, עמיתו לשעבר של בן-חיים ב"מעריב", הגיב לאותה כתבה והזכיר כי עוד בזמן אמת פִרסם, על סמך מה שהוא מתאר כעדות ממקור ראשון, כי הסיבה הישירה להתפטרות היתה שברון הלב של בגין בעקבות מותה של רעייתו, והאשמה שחש כי לא היה לצדה. העיתונאי שלמה נקדימון, שהיה יועץ התקשורת של בגין, כתב בטור במרכז מורשת בגין: "גופו נחלש וכחש וממילא גם פחתה סמכותו. הוא היה בודד במשכן מגוריו. עליזה, עלה כפי שכינה אותה, הרעיה ששימשה לו משענת נפשית וחברתית אמיתית, נפטרה בשנה הקודמת והסתלקותה הותירה צלקת בנפשו. צערו נמסך לתוך כל מה שהתרחש בהמשך".

אבל מה זה חשוב, הרי ברור שהאליטה חיסלה את עליזה.

אונס בים האדום

העיתונים ממשיכים לעסוק גם בפרשת החשד לאונס באילת, שמגיעה רק לשער "הארץ": "המשטרה: אותרו כל 17 החשודים במעורבות באונס הקבוצתי באילת". "המשטרה: האונס פוענח, הנערה אמינה", נכתב בכותרת הדיווח ב"ידיעות אחרונות".

נתניהו נגד העולם

מעולם לא נתן עיתון פרומו גדול כל-כך לאייטם של עיתון מתחרה כמו שנתן "ישראל היום" לראיון של המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך ב"ידיעות אחרונות". כותרת בראש שער גליון אתמול של "ישראל היום", ועוד שלושה עמודים, קיבל שם הראיון של "ידיעות אחרונות", המתפרסם היום במוסף "7 ימים" (נבו זיו). "ראיון בחסות נאשם בפלילים", האשימה הכותרת ב"ישראל היום", בצדק, את "ידיעות אחרונות". אחרי הכל, "ידיעות אחרונות" אכן נמצא בחסות נאשם בפלילים, נוני מוזס, שמשמש כמו"ל וכעורך האחראי של העיתון.

בצדק, אבל כרגיל גם עם חמאה רותחת על הראש. הרי גם "ישראל היום" נמצא בחסות נאשם בפלילים, זה שהיה שותף לדיל המושחת עם מוזס. חנן עמיאור כתב אתמול בחינמון, במסגרת המתקפה המאורגנת על, "המהפך של אלשיך". לפי התיאוריה של עמיאור, אלשיך נקלע לעימות עם התקשורת בשל מדיניותו הנוקשה בנוגע לקשר של קציני משטרה עם עיתונאים, ולכן שינה את טעמו בנוגע לנתניהו כדי לזכות שוב באהדת התקשורת.

עמיאור מתעלם ממהפך תקשורתי ברור ובולט הרבה יותר: היחס המלטף והאוהד שזכה לו אלשיך ב"ישראל היום" מרגע כניסתו לתפקיד כמינוי של נתניהו (מינויו "זוכה לתמיכה מקיר לקיר", החמיא לו אז כתב המשטרה איציק סבן; ב"ישראל היום" ידעו לספר על "נאומיו הרהוטים שהמחישו עד כמה מי שצמח בשורות השב"כ הוא אדם אינטליגנטי ובעל חוש הומור"; ואילו חיים שיין הזהיר מ"חוגי השמאל" שיטרפדו את המינוי של מי שהוא חלק מ"נבחרת ערכית, חזונית, מעורבת וכשרונית"), ועד שהתברר שהוא לא מתכוון לעשות הנחות לאיש שמינה אותו ומגן על החוקרים שחוקרים אותו, ובן רגע הפך לדמות מוכפשת ומוקצית.

המתקפה שאירגן "ישראל היום" על הראיון מקבלת נכשל גם ברמה העיתונאית הפשוטה ביותר: היא נשענת על שקר. האייטם המרכזי של החינמון אתמול היה האשמה (שיוחסה לעו"ד פיני פישלר) שלפיה האוטוביוגרפיה של אלשיך שהראיון נועד לקדם עתידה להתפרסם בהוצאת "ידיעות אחרונות". מעבר לשאלה הפשוטה (אז מה?), זה פשוט לא נכון: הספר יוצא בהוצאת סטימצקי. ב"ישראל היום" ידעו זאת (הפרט הזה מובא כתגובה של אלשיך), ובכל זאת פרסמו את השקר.

הראיון עצמו מעניין ומוסיף פרטים על מה שידוע לנו כבר על הבחישה המתמדת של נתניהו במינויים של שומרי סף. אלשיך מספר בין השאר כי לאחר שמונה הודיע לנתניהו כי הוא מוותר על המינוי לראשות השב"כ, שהובטחה לו לאחר תום הקדנציה כמפכ"ל, כדי לא להיות תלוי בנתניהו. "הוא היה מופתע אבל לא נלחם בי".

פרסום אחר של "ידיעות אחרונות", שגם מקבל את הכותרת הראשית ("בן-שבת יסדר"), מציע שהיו מינויים אחרים שנתניהו היה יכול לשבוע מהם נחת. איתמר אייכנר ואתי אברמוב כותבים על ראש המל"ל מאיר בן-שבת ב"מוסף לשבת": "מכנים אותו הכלבויניק של נתניהו, טוענים שהוא ממלא שליחויות פוליטיות עבור הבוס כדי לקדם את מועמדותו לראש השירות".

ובחזרה לאלשיך, שמתייחס לטענה שהעלה בראיון ב"עובדה", שלפיה גורמים עלומים יזמו מעקבים אחר קציני המשטרה שחקרו את נתניהו. לאחר הראיון אמר רביב דרוקר בגלי-צה"ל כי המשטרה מתדרכת שמדובר בוולטר סוריאנו, בעל חברת ריגול פרטית ומקורבו של נתניהו. דרוקר הוסיף כי הוא עצמו סבור שהתדרוך אינו צודק, אולם חטף תביעת דיבה מסוריאנו. שנה אחר-כך דיווחנו אנחנו באתר "העין השביעית" על כתב ההגנה שהגיש דרוקר, וחטפנו גם תביעה מסוריאנו (שאליה הצטרף עורך-דינו אילן בומבך, שגם תבע אותי אישית).

"בסופו של דבר היו עובדות", אומר כעת אלשיך, "הטרידו חוקרים שעסקו בתיקים האלה, את סביבתם, שכניהם, משפחתם". כמה חוקרים הטרידו? "שלושה. אנשים בכירים יחסית. אנשים שחוקרים את ראש הממשלה בין השאר, וגם אנשים שמקבלים החלטות. נניח נוברים אצל השכנים, אם יש איתם בעיות וכאלה, 'האם הזה שלו, האם קיבל אישור'. ידענו מי הם, זאת העבודה שלהם. באים כדי שיידעו שהם באו". אלשיך מסביר כי חשיפת המעקבים בתקשורת לא היתה שחרור קיטור אלא מהלך מכוון, שנועד לעצור את ההטרדות.

"ידעתי יותר ממה שאמרתי", מוסיף אלשיך, "בעקבות האאוטינג הזה גורם בכיר התקשר אלי מיד מלשכת ראש הממשלה ואמר שראש הממשלה רוצה לגנות את זה. אמרתי בשמחה, ואכן יצאה הודעת גינוי מלשכת ראש הממשלה על הדבר הזה. וזה נפסק. וכולנו היינו מרוצים, והמשכנו לעבוד, בלי הפרעות". אתה יודע מי עמד מאחורי החוקרים שנשלחו, נשאל עוד אלשיך. "ידענו ואני עדיין יודע. והיות ומדובר במשהו שאני לא יודע מה המשטרה עושה איתו היום, אז אני כמובן לא רוצה לומר".

זיו גם שואל על הפיל שבחדר, "תיק 2000". "העובדות נורא ברורות ומה שנשאר זה להחליט משפטית איך קוראים אותן", עונה אלשיך, "תעזוב את השאלה הציבורית, זה שמישהו נפגש עם עיתונאים, ומציג מצגת לעיתונאים – כל זה לגיטימי. אם היה מדובר על 'אני אתן לך מידע ותכתוב עלי ככה', בסדר. אבל ברגע שמדובר באינטרסים עסקיים, ברגולציה, בחקיקה, זה קצת יותר רגיש, אפשר להגיד מסריח, אולי לא כדאי לעסוק בזה מבחינה משפטית".

זיו כנראה לא הבין את התשובה, ולכן שאל שאלת המשך לא קשורה ("למה בזה כן עוסקים פתאום"), ונענה: "זו לא הדלפה. זו סוגיה של כסף, אינטרסים עסקיים, מניעים עסקיים, שינוי רגולציה שבסוף משפיע בצורה דרמטית על עסקים של מישהו". היה מעניין לשמוע עוד מעמדותיו של אלשיך על התיק של מו"ל "ידיעות אחרונות", אולם נראה שניאלץ לחכות לראיון ב"ישראל היום". אה, בעצם...

ואם כבר "ישראל היום": שם ממשיכים לשרת את מסע התעמולה של הליכוד באופן מסור. לצד אבי ניסנקורן סימן נתניהו בשבועות האחרונים את גבי אשכנזי כאיום. הפרשן הפוליטי טוכפלד הידהד אז ספין הפרד ומשול פתטי למדי שלפיו אשכנזי חותר לבחירות כדי לרשת את מקומו של בני גנץ, כאילו לא ברור לכל העולם ואשתו, כולל צרכני הסקרים של "ישראל היום", שבחירות ישלחו את כחול-לבן לירכתי ספינת המנדטים. היום מגויס יהודה שלזינגר, שחתום יחד עם אלדד בק על הכותרת הפחדנית "הליכוד נגד אשכנזי: 'הוא לא רלבנטי'". ב"ישראל היום" הרי קיבלו כבר מזמן את המשוואה של נתניהו, שלפיה "הליכוד זה אני".

במוסף "ישראל השבוע" מתייחס טוכפלד למתקפה של הליכוד על ניסנקורן. בליכוד העלו מן האוב שתי בדיקות שנערכו במשטרה סביב הבחירות להסתדרות, שבהן התמודד ניסנקורן מול שלי יחימוביץ'. בדיקות שנסגרו בלא כלום, אבל ציוץ של אראל סג"ל ופרסומים באתר הפח "0404" החזירו לחיים בדמות קונספירציות על יחסי תן וקח בין ניסנקורן למנדלבליט.

טוכפלד מעדיף לעקוף את העיסוק בפרטים עצמם, שאינם נוחים בעליל למי שסבור שנתניהו אינו דמות פוליטית שמוכנה להחריב את המדינה ולהשתמש בכל טריק מלוכלך כדי להימלט מאימת הדין, ומתרכז בסניף שולי של הפרשיונת: הטענה שהציוץ של סג"ל נשען על שאילתא שנשלחה לפרקליטות על-ידי ראש מערכת החדשות של גלי-צה"ל אמיר איבגי, שהתבטא בעבר ש"אם היו עוד אמיר איבגי בתקשורת, נתניהו לא היה מגיע לחקירות".

טוכפלד קובע שאיבגי "כלל לא העביר את הסיפור לסג"ל. הוא לא התכוון, לא רצה ולא ידע שהועבר לו. אבל העובדות מעניינות הרבה פחות כשראש מערכת חדשות נחשב למזוהה עם הימין. יש כאלה שעצם הנוכחות של רצועה יומית (איבגי מגיש במהלך השבוע גם את יומן הצהריים בגל"צ) או מנהל תחנה כמו שמעון אלקבץ ומו"לית עיתון כמו אלונה בר-און – פלורליסטים אמיתיים שמעוניינים בגיוון דעות וזרמים – דוקרת אותם היישר בלִבם המרגיש והמכיל, עד כדי איבוד עשתונות ממש".

האמת היא שהעובדות דווקא כן מעניינות. טוכפלד פשוט בוחר לא להתייחס אליהן. מי שכן מרים את הכפפה הוא אבישי גרינצייג, כתב המשפט שבין השאר בגלל מינויו זוכה המו"לית בר-און לשבחים מעטו של טוכפלד.

גרינצייג קובע שמדובר בקשקוש: "הקונספירציה של הליכוד ונתניהו בעניין זה לא נכונה, והעובדות מפריכות אותה. כזכור, מי שמנע את הארכת כהונת דן אלדד היה שופט בג"ץ מני מזוז, עוד טרם הקמת הממשלה וטרם מינויו של ניסנקורן לתפקיד. כאמור, שי ניצן סגר מבחינתו את התיק עוד לפני כניסתו של ניסנקורן לחיים הפוליטיים. עצם קיומו של התיק לא הובא לידיעת מנדלבליט כיוון שבמועד הרלבנטי ניסנקורן לא היה ח"כ או שר".

נראה בכל אופן שכולם מסכימים על דבר אחד: נתניהו ברח מבחירות כי פחד מהזינוק בסקרים של בנט. כך כותב טוכפלד ב"ישראל היום", וכך כותבת שירית אביטן-כהן ב"מקור ראשון", וכך כותב עמית סגל ב"ידיעות אחרונות" (וגם חוזר על הציוץ של דפנה ליאל מתחילת השבוע: "תהיתם מה נתניהו יעשה ב-120 היום שקיבל? ינסה להחליש את בנט על-ידי חיבור בינו לבין לפיד").

ומה עם בנט? ב"מקור ראשון" מפרסמים פרק מספרו על הטיפול במשבר הקורונה. "בקריאה מהירה בספרו של בנט לא ניתן לאתר את שמו של נתניהו, לפחות לא כשחקן בעל משמעות במערכה מול הנגיף", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". ב"גלובס", טל שניידר קראה את הספר קריאה איטית: "הספרון החדש של ח"כ נפתלי בנט הוא כתב אישום ציבורי-חברתי נגד נתניהו ונגד צמרת משרד הבריאות", היא כותבת.

מאחז בג"ץ

"בג"ץ הורה לעקור את רוב מאחז מצפה כרמים" היא הכותרת הראשית של "מקור ראשון". כותרת המשנה מדגישה כי מדובר ב"מאחז שעלה על הקרקע בהרשאת ממשלת ברק", וכי שר המשפטים ניסנקורן אמר: "מדובר בהכרעה קשה, נשקול בקשה לדיון נוסף". הפסיקה מגיעה גם לכותרת הראשית של "הארץ": "בג"ץ הורה לפנות מאחז ודחה את טענת המדינה כי הוקם בתום לב". ב"ישראל היום" הפסיקה מקבלת התייחסות רק בעמוד 7, תחת הכותרת הניטרלית "לעצור את הרדיפה של בג"ץ נגד ההתיישבות".

בחצר

בשער "מקור ראשון" יוצא רן ברץ להגנת הקיבוצניקים מניר-דוד וטוען כי הדרישה לפתוח לכלל הציבור את הרחצה בנחל האסי הזורם בקיבוץ "מושתתת על הנחות יסוד מזיקות ורעות" ומקורה ב"אידיאולוגיה מבית היוצר של השמאל הקיצוני" ש"הימין" יפסיד אם תאומץ. "זו החצר שלהם", קובע ברץ, "ביישוב שהוקם עוד לפני המדינה". מעניין מה זה אומר על הפלסטינים, שדורשים את החצר שלהם, שגם היא הוקמה לפני המדינה.

ענייני תקשורת

אין תחקירים בתאגיד. "הדרמות האיכותיות בתאגיד השידור הציבורי רק מבליטות את הכישלון בתחום תוכניות התחקירים", כותב עינב שיף ב"7 לילות". "עמוק לתוך שנתו הרביעית, הערוץ היחיד שהוקם כדי לשרת קודם כל את האינטרס האזרחי לא מחזיק רצועת תחקירים שמנסה (וכל שכן מצליחה) להשפיע על סדר היום", כותב שיף ומזכיר את הכשלונות בדמות "זמן אמת", "העונה" ו"שטח הפקר". "עם תקציב ציבורי של מאות מיליוני שקלים בשנה, יש גבול לכמה אפשר להסתתר מאחורי התירוץ 'לפחות זה לא ריאליטי'", הוא מסכם.

חמק ב"צוק איתן". "כולם מדברים על אבו-דאבי, אף אחד לא מדבר על הר הבית", כתבה כאן, באתר "עין השביעית", ציפה קמפינסקי עם ההודעה על ההסכם עם איחוד האמירויות הערביות, והסבה את תשומת הלב להתעלמות התקשורתית מהמשמעות הדתית של ההסכם. היום כותב נדב העצני ב"ישראל השבוע" על כך ש"מתחת לרדאר התקשורתי ובחסות המולת הנורמליזציה עם איחוד האמירויות חמקה מהעין התוכנית להביא להר הבית 2 מיליון תיירים מוסלמים מדי שנה". הכתבה זוכה גם להפניית שער, שלשונה "התיירים המוסלמים שבדרך לירושלים מביכים את אבו-מאזן". כנראה לא נותר מקום למלה "ונתניהו".

פיקס פוקס. "בעיתונות הכלכלית עמדו ביממה האחרונה על הפער בין זעקות הגעוואלד של [הראל] ויזל באולפנים לבין התוצאות החריגות לטובה שהציגה קבוצת פוקס, אם כי תוך מתן דגשים שונים", איבחן כאן השבוע אורן פרסיקו. "'דה-מרקר' נזעק על בזבוז כספי ציבור לריק, ב'כלכליסט' ביכו את ההפסדים של בעלי הקניונים, ואילו ב'גלובס' העדיפו להצניע את האבסורד במתן תמיכה והקלות לחברות שהגיעו לרווחי שיא. בעיתון הוורדרד לא יצאו בקול זעקה. לא בשמו של הציבור שכספו הופקר ולא בשמם של בעלי הקניונים שהעניקו הנחות לחינם".

היום מנסים ב"גלובס" לתקן, ומקדישים עמוד שלם לפוקס ולוויזל. הבעיה היא שב"גלובס" מנסים כל-כך חזק להיות מאוזנים, שלא ברור מה הם רוצים בסוף להגיד. השאיפה לא להגיד משהו קיצוני או חד-צדדי עלולה להוביל לכך שלא אומרים בסוף כלום. ככה צומחים ניסוחים כמו "ההטבות שדרש ויזל היו מוגזמות? התוצאות של השבוע הוכיחו שכן. ויש גם אבל", או "הבוטות והאגרסיביות של בעלי פוקס הראל ויזל מעוררות אנטגוניזם, אבל אסור לשכוח גם את תפקידו של ראש הממשלה", "ומעל הכל, כמו כל דבר בחיים, יש גם אמת לשעתה".

נכון חברים, אנחנו יודעים שהמציאות מורכבת, אבל בשביל מה שילמנו לכם אם לא בשביל לאסוף את העובדות ולהגיד לנו מה אתם חושבים עליהן? בשביל לשמוע שאתה צודק וגם את צודקת אפשר היה ללכת לרבי. "גלובס" תחת המו"לית אלונה בר-און התנקה מהשחיתות העיתונאית שאִפיינה אותו בתקופת פישמן, אבל נראה שהוא מאמץ ספחת חדשה, בדמות מחלת האזנת.

"לאזן" את מדור הדעות זה בסדר גמור, אפילו מבורך. "לאזן" כתבי תחום – כמו שעשו לכתב המשפט חן מענית וממש לאחרונה גם לכתבת הפוליטית טל שניידר – זו כבר ירייה ברגל (של העיתון) ויריקה בפרצוף (של הכתבים), ומעיד על תפיסה שטחית וילדותית של עיתונות. עיתונות טובה היא לא עיתונות מאוזנת אלא כזו שחותרת לאמת, ולאמת לא אכפת מאיזון. אכפת לה רק מהאמת.

והאמת העצובה היא גם שהחתירה לאיזון לא מועילה אפילו מבחינה טקטית. משום שמי שמונע מאג'נדה ואינטרס ולא מהרצון להבין את המציאות, לברר את העובדות ולדעת ככל האפשר את האמת, ישנא אתכם גם תתיישרו לשמאל, לימין או למרכז, לפי האופנות המשתנות. אל תשאלו אותי, תשאלו את אלי ציפורי, עד לא מזמן סגן עורך העיתון שלכם וכיום טרול ראשי בעיתון של מארק צוקרברג. ציפורי הוא היישום המושלם והסופי של דוקטרינת האיזון: העט המטונף שלו מכסה בזוהמה את כל מי שלא בא לציפורי טוב בעינו העצלה – מימין, משמאל, מלמעלה או מלמטה. באיזון מושלם.

ביקורת. "מנקודת מבט אישית, אני מסקר את עולם הקולנוע בישראל כבר 30 שנה. הטייטל הרשמי שלי הוא אמנם 'מבקר קולנוע', אבל מאז ומתמיד הצד העסקי של התחום, כמו גם חוויית הקצה של רוכש הכרטיסים הישראלי והשירות שהוא מקבל מבעלי בתי-הקולנוע, עניינו אותי לא פחות מהצד התוכני, בעיקר כי אני רואה קשר ברור בין שני הצדדים", כותב יאיר רוה ב"מוסף כלכליסט".

"מיד אחרי פרסום הביקורת הראשונה שלי, במקומון של ראשון-לציון בתחילת 1990, שיגר אלי [מוקי] גרידינגר את איש יחסי-הציבור שלו, אריה ברק, עם מסר ברור: ברוך הבא לעסק, אבל דע שאם לא תיישר קו עם מועדי הפרסום שאנחנו קובעים לא תוזמן יותר להקרנות העיתונאים שלנו.

"בהמשך המסרים מהם הלכו והתרבו: 'אם אתה מבקר קולנוע, למה אתה כותב על תרגומי השמות של הסרטים, על איכות ההקרנה, על מצב בית-הקולנוע ועל ההחלטות שלנו מה להפיץ ומה לא? כתוב אך ורק על הסרטים, אחרת נפסיק להזמין אותך להקרנות העיתונאים שלנו'. וכך אכן קרה ב-2005.

"בתחילה, בעקבות ביקורת אחת, קיבלתי את המסר ש'המפיץ כועס', ואז הודיעו לי ש'המפיץ החליט שלא להזמין אותך יותר להקרנות שלו'. 'המפיץ', כך הוא נקרא שלא בשמו, הוא מוקי גרידינגר. ומאז נמחקתי מרשימת התפוצה של משרד יחסי-הציבור של פורום-פילם, ולא שמעתי מהם שוב. לא הייתי היחיד. זמן מה אחר-כך החליט גרידינגר לנקוט יד תקיפה יותר כלפי מבקרי הקולנוע בארץ, וגייס לצדו את עמיתיו המפיצים, שהטילו חרם כללי על הזמנת עיתונאים להקרנות מוקדמות". בזמן אמת כתב על כך כאן ישי קיצ'לס.

האשם תמיד. אבי בניהו כותב ב"מעריב" שנתניהו אשם בהקצנה שלו: "בגילוי נאות אודה שאני חש כי הקצנתי בתקופה האחרונה בהתבטאויותי בטורי כאן, בטלוויזיה ובחשבונות הפייסבוק והטוויטר שלי. אתקשה מאוד לסלוח לנתניהו על שגרם לי בדבריו ובפועלו להקצנה כזו, שכן גדלתי על איפוק, ממלכתיות ומתינות".

כמה נוח להאשים את נתניהו בכתיבה גרועה, אבל האמת היא שמי שאשמים באיצטלה העיתונאית שבניהו לובש הם העורכים והבעלים של "מעריב", שמעניקים מדי שבוע בימה ליחצן מסועף אינטרסים, שהיה אמור לראות את העיתון רק בקיוסק.

הפוסל במומו. ב"ישראל היום" לא מסתפקים בשלושת העמודים שהקדישו למטווח על אלשיך אתמול, ומפרסמים היום גם טור של יעקב ברדוגו נגד המפכ"ל לשעבר. באופן אירוני ומופלא מכנה הפרשן הצווחן וסותם הפיות את אלשיך בתארים "ראש לשועלים" ו"איש קטן, הסבור שכל האמת נמצאת באמתחתו". כותבים מקצועיים לא צריכים להסתכל במקלדת כשהם כותבים. ברדוגו נמצא בליגה אחרת: הוא לא צריך להסתכל גם על המסך בזמן שהוא מקליד, ויכול להתפנות למבט במראה.

פורנו. אברי גלעד מקדיש את פתיחת טורו ב"ישראל היום" לציווי נרגש לבנו שלא לצפות בפורנוגרפיה. הקטע מסתיים בכוכבית: לכותב אין בן. אם לגלעד אין בן, למה לכתוב טור שממוען לבנו? מה קשה כל-כך לכתוב ישר ולעניין (כמצוות הסלוגן של החינמון) מבלי להזדקק לכוכביות? זה רק פרט קטן ולא חשוב, אבל מאפיין את כתיבתו של גלעד, הסובלת מהיעדר אחריות גרוטסקי כמעט של הכותב.

את היציאות הגזעניות של גלעד כולם כבר מכירים, אבל אלו רק תסמינים לתופעה: כותב שלא חושב לפני שהוא כותב, מין שלמה ארצי על סטרואידים של צדקנות וצקצקנות. רק בשבוע שעבר קבע גלעד בטורו שהמועמד לנשיאות ארצות-הברית ג'ו ביידן הוא דמנטי, לא פחות.

ביידן אינו דמנטי. זה שקר, ושקר מכוער מהסוג שפולש לחייו הפרטיים של אדם וטופל עליו כזב נוראי במקום האינטימי ביותר. אבל גלעד קרא את זה איפשהו באחד מערוצי התעמולה של טראמפ בטלוויזיה, או בטוויטר או בטוקבק, ופשוט חזר על זה בלי לבדוק, בלי לחשוב, בלי לקחת אחריות. אם כן, הנה עצה לבן וגם לבת: אל תקראו את הטורים של אברי גלעד, הם מופקרים הרבה יותר מפורנוגרפיה.