יערה שפירא היא כתבת "כאן חדשות" בכנסת. בעבר כתבת אזור ירושלים וכתבת בריאות ב"כאן חדשות" וכתבת הבריאות של גלי-צה"ל

הרבה אירועים חריגים ומשונים היו בכנסת בשבועות האחרונים. איזה מהם היית מכתירה כמשונה והמוזר ביותר?

לא יודעת אם המשונה ביותר, אבל המעניין ביותר בעיניי ברמת המאקרו הוא הזזת הפוקוס של הוויכוח שהתרגלנו שסובב את המערכת הפוליטית. את הוויכוח על גבולות הסמכות וההפרדה בין הרשות המבצעת לרשות השופטת, החליף הוויכוח המתעורר על הגבול בין הרשות המחוקקת למבצעת. נכון שתמיד "ויכוחי-העל" האלה מסתירים אינטריגות של פוליטיקאים ספציפיים וזמניים, אבל כשכבר מתווכחים אותם יש להם לפעמים השלכות רחבות יותר.

השבוע הזה, נדמה לי, מסתיים ב-1-0 לטובת הכנסת והפיקוח הפרלמנטרי על הממשלה – אחרי שוועדת הקורונה ביטלה ושינתה את ההגבלות שהממשלה החליטה עליהן, ויושבת הראש שלה כנראה (ט.ל.ח) לא תודח. ואגב – לא רק ועדת הקורונה: גם ועדת חוקה הצליחה, אמנם בפחות רעש, להכניס שינויים בתקנות הממשלתיות.

אבל אולי הניצחונות הקטנים האלה הם מקריים וסתמיים בסופו של דבר ובעיקר מעידים על בעיה בממשלה ולא על פיקוח פרלמנטרי איכותי?

טוב אבל פיקוח פרלמנטרי, כשמו, נועד לעלות על בעיות בממשלה. בשביל זה יש אותו. חוץ מזה, נדמה לי שרוב הניצחונות וההפסדים במערכת הפוליטית הם מקרים וסתמיים בדרך ההתהוות שלהם. השאלה היא על מה הם משפיעים אחר כך.

הזכרת אינטריגות, מאבקים אישיים ואינטרסים. בהיבט הזה אפשר לבוא בטענות גם לכתבים שמכסים את התחומים האלה שאולי מעדיפים להבליט את האישי והרכילותי ופחות את העקרוני והמהותי.

אני חושבת שחל שינוי ביחס של כתבים למושאי סיקור בכל התחומים, לא רק בתחום שלנו – אבל התחומים הפוליטיים הם כאלה שמנוהלים בידי בעלי אינטרסים ולכן אצלנו השינוי בולט יותר. זה שינוי, נדמה לי, שלא נובע מפיחות בכבוד שניתן לעניינים העקרוניים אלא משאיפה לדבר בגובה העיניים עם הצרכנים שלנו.

התשובה לדעתי היא שאנחנו לא אמורים לחנך את ציבור הצופים שלנו, אבל הם הרבה יותר מעמיקים ממה שנדמה במבט ראשון. יש מינון נכון, וגם הקהל מכתיב אותו - יותר מדי התעמקות בהיבטים האישיים ובמשחק הפוליטי מביאה בשלב כלשהו לאובדן עניין. יש ביקוש גם לניתוח ענייני.

היבט אישי הוא לא בלתי חשוב כמובן. ההיסטוריונים הקדישו מאות שנות מחקר לשאלה עד כמה השאלות האישיות השפיעו בפועל על מהלך הדברים. אנחנו צריכים לחשוף את הציבור גם למידע הזה, בלי להניח הנחות תיאורטיות, וימים יגידו עד כמה השאלות האישיות קבעו.

יש הבדל בין מתן חשיפה להיבטים אישיים לבין מצב בו טורי פרשנות פוליטיים מתחרים במדורי רכילות שבהם הכל אישי.

לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר. אני לא רואה בעצמי מתחרה של מדורי הרכילות (רק צרכנית שלהם), ונכון גם לומר שיש סגנונות סיקור שונים בתחום שלנו. אבל אני חושבת שאתה מתאר תמונת מצב עובדתית אפורה מדי.

המשבר הנוכחי חידד פערים בתפיסה. רבים הופתעו ממצב מערכת הבריאות הישראלית. בתור מי שסיקרה את התחום גם בתאגיד ועוד לפני כן בגל"צ, הופתעת מההפתעה, שלא לומר מהניתוק? מה זה אומר על סיקור המערכת בימי שגרה?

הברבור השחור הופיע במציאות, לא בסיקור שלה. נטייתם של כל המחדלים היא להתגלות בדיעבד, ובוודאי בלתי אפשרי להאשים מי מכתבי הבריאות בדיווח חסר על המחסור שמערכת הבריאות מצויה בו. אולי להפך: האוזן התרגלה לדיווחים על מחסור במיטות, בתקני אחיות ובתורים ל-MRI, עד שעוד ועוד כתבות לא שינו. השאלה המפחידה יותר, אולי, היא באיזה עוד תחומים דעת הקהל נקלעת לאותה קהות מחשבה שלא מאפשרת להבנת המצב לחלחל לתודעה.

אבל צריך אולי לעשות כאן גם דיסקליימר קל: אמנם מערכת הבריאות, בארץ ובעולם, הופתעה, והלקחים ארוכי הטווח עוד יופקו בעתיד; מהצד השני, לא לכל האסונות אפשר להיערך מראש, במסגרת ניהול סיכונים הגיוני. מה גם שמערכת הבריאות היא כזו שאין בה גבול לביקוש – מחקרים בארץ ובעולם, את חלקם סיקרתי בעבר, מראים שככל שמתווספות מיטות אשפוז הן מתמלאות מיד, וככל שיש עוד תורים לרופאים – הם נתפסים.

איך המשבר הבריאותי הזה משתקף בדיוני הכנסת? ומה מרכיב את שיח המסדרונות המעניין לא פחות?

הכנסת, בת כארבעה חודשים, אישרה כבר כמה עשרות הצעות חוק (לא ספרתי, מוכנה להמר בלי להתחייב על בערך 40). הסיבה לזה היא הקורונה: זה רוב מה שהכנסת עוסקת בו עכשיו, מכיוון שזה רוב מה שהציבור עוסק בו עכשיו.

והשיח הענייני מתערבב, כמו תמיד בשיח הפוליטי. זה טיבו ההכרחי של בית מחוקקים, זאת לא ועדה של מומחים. חברי הכנסת מודאגים ומנסים בכנות לפתור את הבעיות שהם נתקלים בהן, אבל - כמו תמיד - המניעים הם מעורבים. ומניעים פוליטיים, חייבים לזכור, הם לא מגונים. פוליטיקאים מאמינים שהעמדות שלהם, והנצחון של המחנה שלהם, מביאים באמת תועלת ציבורית.

התכוונתי שתתני לנו הצצה לא רשמית, חרך לשיחת מסדרון שמייצגת את התקופה באופן מוצלח לטעמך. 

אה, זה קל: אסור לשבת במזנון. קשה לתאר את גודל הפגיעה באופי העבודה במשכן, ואני כמעט לא צוחקת. גם הנהי של הח"כים נשמע למרחקים.

בכלל, אופי העבודה בכנסת השתנה מאוד בעקבות המצב. היתה תקופה ארוכה שבה לא הרשו לאורחים להיכנס והמסדרונות התרוקנו. הרשו רק ליועץ אחד של כל חבר כנסת להיכנס למשכן, ורק לכתבים הפרלמנטריים. היית הולך בכנסת ומוצא ח"כים, בלי שום קשר לשיוך פרלמנטרי אגב, יושבים בסתר בלשכה של אחד מאלה שנוהגים להביא אוכל טעים מהבית ומנסים לעשות חיקוי של האווירה במזנון.

אז מי הם מנשנשי הסתר המעניינים ביותר? הם מזמינים גם את הכתבים להצטרף?

לא חושפת מקורות.

נדמה לי שחשפנו פה יחסי תן וקח בין העיתונות לשלטונות. פריקסה תמורת סיקור אוהד. או שאולי זה בכלל סושי?

מי יתן ובעקבות הראיון כל מקורותיי הפוטנציאליים ילמדו את התורה הזאת.

תארי לי את שגרת יומה של כתבת פרלמנטרית בעידן של קפסולות וישיבות כנסת בשיטת הזום? אפשר להביא ככה סיפורים בכלל?

זה מקשה. אני, גם מפני שאני מאוד חדשה, מאלה שלא מוותרים על שהות בכנסת גם כשאי אפשר להיכנס פיזית לישיבות המליאה או הוועדות (מקסימום, ח"כים נחמדים מאכילים אותי בלשכות שלהם). התכונה הזאת גם הביאה אותי פעם (וחצי) לבידוד. עדיין, חלק גדול מהשיחות עם מקורות הפכו להיות שיחות טלפוניות, וזה לא תמיד קל.

הגענו לשאלת השאלות שרבים אוהבים לענות עליה וכה מעטים הצליחו לתת תשובה נכונה: יהיו בחירות? ומתי?

יהיו - בטח. זה החוק. לגבי המועד - אתן לך מגוון תשובות כדי להגדיל את הסיכוי שנוכל לומר בדיעבד שנתתי את הנכונה. הקרב על התקציב בין כחול-לבן לליכוד עשוי להתגלות כמהותי לשאלת הבחירות, ולא רק כעוד עימות. המתיחות בתוך הקואליציה מעודדת את הקולות בכחול-לבן שקוראים להתעקש על תקציב דו-שנתי, בנימוק שאחרת נתניהו יצא לבחירות לפני מועד הרוטציה עם גנץ. מנגד בליכוד ההתעקשות הפוכה, מהטעמים ההפוכים, ובוודאי כעת, כאשר ראש הממשלה שמגיע ממחוזות השוק החפשי מציג מדיניות קיינסיאנית מתוגברת.

נותר כחודש להעביר תקציב אחרת הכנסת תתפזר אוטומטית. ולכן להלן תשובותיי לשאלתך: או שהכנסת תתפזר אוטומטית בעוד חודש בהיעדר תקציב, או שיהיה תקציב שנתי ומועד הבחירות הפוטנציאלי הבא הוא עם פקיעתו, ואם מעבירים תקציב דו-שנתי, לא מן הנמנע שאנחנו בפתחה של תקופה יותר יציבה בחיי הקואליציה.

אגב, ההימורים שאני שומעת בכנסת, בשביל מה שזה שווה, הם בדרך כלל קוטביים: יש את אלה שחושבים שהממשלה תתפרק בכל רגע, ואחרים שחושבים שתחזיק ארבע שנים מלאות. אני מכירה יחסית מעט הימורי אמצע.

הייתי אומר שזה הזמן לנסות להשיג פגישת מזנון מאולתר עם נתניהו.

אם תסדר לי אתייצב.

כמה הוא נגיש לעיתונאים? כולם אומרים שהוא לא עונה על שאלות, אבל נדמה לי שהמצב בשטח מעט אחר במישור הלא פורמאלי. 

טוב, עיתונאים דווקא כמובן מרוויחים ממצב של פער בין המישור הפורמאלי והלא-פורמאלי. בכל מקרה, בוודאי לא הייתי מתארת את נתניהו כ"נגיש לעיתונאים". אולי אני מעט מדי זמן בתחום. זה גם די הגיוני. מדובר בראש מדינה עסוק. בדרך כלל, אי אפשר לתפוס אותו על הדרך במזנון הכנסת.

אולי זה כמו במשפט הידוע: כשהוא רוצה לדבר עם מישהו או להעביר לו מידע, הוא כבר ידע איך ואיפה למצוא אותו.

בטוח.

במובן הזה יש תסכול מסוים מול כתבי הכנסת והתחום הפוליטי של הערוצים המסחריים? יותר קשה לקבל מידע איכותי ממקורות הזהב?

אני בסך הכל נתקלת, רוב הזמן, בהרבה כבוד כלפי התאגיד ככלי תקשורת. כמובן שעבור פוליטיקאים שיקולי רייטינג לפעמים משחקים תפקיד מרכזי, אבל אני חושבת שדווקא מכיוון שעבורנו זה לא השיקול המרכזי – אנחנו יודעים להציע למקורות ומרואיינים ייתרונות אחרים, גם בעומק השיחה ובסוג המסרים שאפשר להעביר במסגרת הפלטפורמה הטלוויזיונית. 

מרגישים עוינות מיוחדת של גורמים מסוימים לתאגיד? שמענו למשל ששר הבריאות סירב להתראיין למהדורת שישי של התאגיד אחרי חשיפת רועי ינובסקי על מסיבת יום ההולדת של אשתו. 

כעס חולף על רקע אישי תמיד יכול להיות, אם כי רועי ינובסקי הוא האחרון שניתן לכעוס עליו. אבל בהחלט אין עוינות כללית כלפי התאגיד.

אפילו לא מאלה שהציעו בזמן האחרון לחדש את היוזמות לביטול התאגיד או לקיצוץ בתפקידו?

אני מקווה שלא אזיק להם אלקטורלית בתשובה הזאת, אבל ממש לא. כמה מהם בקשר מצויין איתנו, שניכר בראיונות לא מעטים. חלק מן ההצעות האלה נבעו מחשש להטיה, שלדעתי התבדה במידה רבה.

לכולנו יש דעות, גם לאלה שנמצאים מהצד המסקר, ובתחומים מסוימים אפילו דעות נחרצות. טוב מאוד שאנחנו משמשים פלטפורמה גם לשיח ענייני עם פוליטיקאים שדעתם הנחרצת היא שיש לסגור את התאגיד.

בכלל, אגב, הציבור מתעניין לדעתי לא רק בהשתייכות המחנאית, גם הפוליטית הכללית וגם הפנים-ברנז'אית. כשאני מדווחת על פעילות של חברי כנסת או של מפלגה אני מנסה לגבש דעה גם בשאלות של מיומנות מקצועית-פוליטית, חריצות, עקביות לערכים, קביעת יעדים ויעילות. השאלות האלה הן אינסטרומנטליות, לא אידיאולוגיות, אבל הן חשובות מאד.

ישנם חברי כנסת מכל המחנות הפוליטיים שמצטיינים בממדים האלה, וישנם שהרבה פחות. פוליטיקה זה יותר מאשר שירי עידוד לאחת הקבוצות שמתחרות בזירה, ולפעמים מותר למחוא כפיים למשחק יפה של השחקנים בקבוצה היריבה ולצקצק כשהשחקנים בקבוצה שלך לא עשו עבודה טובה.

לסיום אולי נבחר חניך מצטיין: מי הח"כ המוביל מבחינת עבודה פרלמנטרית עד כה בכנסת הנוכחית? את כותבת 120 חלופות?

חניך מצטיין בוחרים בסוף הקורס.

לפעמים לא כל החניכים מגיעים לקו הסיום, שלא לדבר על המחזור הבא שלו.

המלצות מדיה

"הערעור האחרון", רומן המתח הכייפי של יובל אלבשן וליעד שוהם. זה לא ספר על "התככים האפלים שמסתתרים בלשכות השופטים", כמו שראיתי באיזשהו מקום, זאת רק זירת ההתרחשות. זה רומן על תפקידם של זכרון, של סודות ושל שכחה בכינון הזהות, הנאמנות והיחסים הבין-דוריים. כשימחיזו את זה, ליאור אשכנזי יגלם את גילון, נשיא בית המשפט העליון שחולה בדמנציה.

כדי לקלקל את מצב הרוח, אני ממליצה על "מצעד האיוולת היהודי" של אמוץ עשהאל. משנה שעברה, אבל עדיין מומלץ למי שלא הספיק. זה לא מחקר היסטורי, אלא אירגון מחדש של מידע היסטורי זמין בפריסה דיאכרונית רחבה, שנועד להציג טיעון ביקורתי. אחרי שיובל נח הררי שכנע אותנו שאנחנו בני מין ביולוגי רצחני באופן ייחודי, עם נטייה להשמדה המונית של מינים אחרים, של קבוצות אחרות של בני מיננו ושל סביבת החיים שלנו, עמוס עשהאל מבצע מהלך דומה בהיסטוריה של עם ישראל. לא ערבים זה בזה, לא ביישנים, לא רחמנים ולא גומלי חסדים. בני ישראל נוטים, משחר ההיסטוריה הלאומית שלהם, למלחמות אחים עקובות מדם, לפוליטיקה התאבדותית ולהליכה בעקבות מנהיגים חסרי אחריות.

כדי להשלים את הלך הרוח המיזנטרופי, אני ממליצה על ג'ון מולייני בנטפליקס. נניח ההסבר שלו למה אישה בורחת ממנו בלילה במסדרון של הרכבת התחתית: "היא חושבת שאני כבר מבוגר, ומבוגרים אונסים זה את זה".

ולבסוף: "סיפורה של שפחה", עונה שלישית. לחובבי דיסטופיות.