יש לי תוכנית

"3 מיליון יקבלו מענק בלי סיבה" היא הכותרת הראשית של גליון "ידיעות אחרונות" מהבוקר. גד ליאור והדר גיל-עד מסבירים בכפולת העמודים הפותחת מדוע התוכנית הכלכלית האחרונה של ראש הממשלה נתניהו, לחלק לכל אזרח כסף ישירות לחשבון, תיטיב עם לא מעט אזרחים שאינם זקוקים לכסף – על חשבון אלה שזקוקים לו נואשות.

לפי דיווחם, ההכנסות בארבעת העשירונים העליונים גבוהות בהרבה מההוצאות שלהם, כך לפחות לפי נתונים משנת 2018, הרבה לפני הפיטורים ההמוניים שהביאה עמה מגפת הקורונה. ארבעת העשירונים העליונים, מחשבים ב"ידיעות אחרונות", כוללים יותר משלושה מיליון בני אדם שיקבלו כשני מיליארד שקל שניתן היה להעביר לעשירונים התחתונים. בנוסף, הם מציינים, ראוי היה להחריג את עובדי החברות הממשלתיות בעלי השכר הגבוה ואת עובדי המגזר הציבורי, שלא נפגעו כלל מהמשבר.

ליאור וגיל-עד מצטטים בתגובה את יועצו של בנימין נתניהו, פרופ' אבי שמחון, שטוען כי בממשלה אמנם רצו להעביר מענק רק לששת העשירונים התחתונים, אולם כיוון שאין חובת הגשת דו"ח שנתי למס הכנסה לא ניתן לזהות את האוכלוסיות האלה בבירור בביטוח לאומי. "רצינו שהמענקים יגיעו מהר", אומר שמחון, "וזאת השיטה היחידה שתאפשר תשלום מיידי לכולם".

את הטיעון הזה ממש מעלה בן כספית בפני שר האוצר לשעבר אברהם (בייגה) שוחט. "שטויות", משיב לו שוחט, "אלה שקרים. האמן לי. הביטוח הלאומי יכול בלחיצת כפתור לחלק את הכסף רק למי שצריך. יש בישראל 1.3 מיליון מקבלי קצבת זקנה. 300 אלף מהם מקבלים גם הבטחת הכנסה, כלומר אין להם שום הכנסה נוספת. תן להם 1,000 שקל במקום 500. זה יעשה שינוי". לפי שוחט, "ההחלטה לחלק 6 מיליארד שקל באופן עיוור מוכיחה שנתניהו יודע לא רק לקבל שוחד, אלא גם לחלק שוחד".

מנכ"ל הביטוח הלאומי, מאיר שפיגלר, חושב אחרת. בראיון למיכאל טוכפלד ב"מקור ראשון" אומר שפיגלר: "אובייקטיבית ומקצועית, אם המענק לא היה אוניברסלי התהליך היה נמשך חודשים רבים וצובר לא מעט טרוניות, טענות, תביעות ותסכול".

ב"הארץ" מדגישים את הדיון במניע לתוכנית המענקים של נתניהו. "מטרתו של נתניהו היא בסך הכל לשחד את הציבור; לזרוק לו כמה שקלים כדי להפחית את הזעם על מדיניותו", נכתב במאמר המערכת. "המחאה ומצבו המשפטי גרמו לו לאמץ גישה פופוליסטית רוויית שליפות מהמותן". הקריקטורה של עמוס בידרמן, שמלווה כמדי שבוע את טור הפרשנות הפוליטי של יוסי ורטר, מציגה את נתניהו נוהג ברכב לפיזור הפגנות החמוש בזרנוק, אלא שבמקום זרם מים הזרנוק יורה אל עבר קהל המפגינים שטרות כסף.

עמוס הראל, הפרשן הצבאי של העיתון שהפך לפרשן לענייני קורונה, טוען כי תוכנית המענקים של נתניהו מעידה על "הבהלה שעוררו אצל נתניהו ההפגנות האחרונות והרצון להרגיע במקצת את הזעם והחרדה בציבור, ערב ההחלטה המסתמנת על הטלת סגר נוסף עקב ההתפשטות המחודשת של נגיף הקורונה בישראל".

לביקורת על תוכנית המענקים של נתניהו אפשר למצוא הדים גם בעיתונים אחרים. "מדובר בחלטורה איומה, שבמרכזה שפיכת כסף", כותב יהודה שרוני ב"מעריב". בשער "יתד נאמן" מדווח כי ח"כ משה גפני מתנגד גם הוא לתוכנית נתניהו, אם כי מטעמים אחרים. "תוכנית המענקים של נתניהו מכוונת להפלות משפחות עם יותר משלושה ילדים", הוא מצוטט. "אתנגד לתוכנית".

הכותרת הראשית בשער "כלכליסט" אתמול היתה "נתניהו מרסס 6 מיליארד שקל כדי שלא יבחינו שנכשל בתפקידו". הבוקר, ב"דה-מרקר", כותב גיא רולניק כי "שפיכת הצ'קים של נתניהו משדרת לציבור בעיקר שני דברים: ראש הממשלה בפאניקה ואין לו תוכנית כלכלית רצינית, ובעיקר אין לו יכולת ורצון פוליטי להתעמת עם קבוצות האינטרס שחוסמות רפורמות שיכולות באמת להתניע את הכלכלה ולשפר את האיכות והיעילות של השירותים הציבוריים".

אפילו ב"ישראל היום" הדגישו את הביקורת על התוכנית. מדור הכלכלה המצומצם של העיתון אמנם מתעלם לחלוטין מהסוגיה, אולם בעמודי החדשות אפשר למצוא התייחסות אליה. בראש עמוד 7 פורסמה הבוקר ידיעה מאת היאלי יעקבי-הנדלסמן תחת הכותרת "המענקים לא משתווים להפסדים", ציטוט מפי בעל מסעדה מאוכזב.

בהמשך העיתון, חבוי בתוך כפולת עמודים שכולה מודעות, פורסם טור מאת יעקב ברדוגו שכולל גם הוא התייחסות למענקים, אך לא מהזווית הכלכלית. ברדוגו יוצא נגד "שלטון הפקידים", במקרה זה ראש אגף התקציבים שאול מרידור, שהתנגד לתוכנית נתניהו. ברדוגו קרא לפטרו יחד עם "כל פקיד בכיר אחר הפועל בניגוד לכללי האתיקה והמשמעת" (וכמה שעות אחרי הדפסת העיתון החרה החזיק אחריו נתניהו).

רק ב"גלובס" יוכל נתניהו למצוא עידוד מסוים. בפתח הגיליון מאמש פורסמו חמישה מאמרי דעה על הזרמת המזומנים של נתניהו. חלק התנגדו, חלק תמכו – בהם העורכת הראשית, נעמה סיקולר. לדבריה, גם אם שיקולים פוליטיים עמדו בבסיס ההחלטה לחלק מענקים לאזרחים, וגם אם רצוי היה לחלק כסף למי שהכי זקוק לו, בסיטואציה הכלכלית שנוצרה לא היתה ברירה אחרת. אמנם, גם בתמהיל הדעות שמציע "גלובס", העורכת הראשית ניצבת במיעוט: שלושה מתוך חמשת הכותבים סבורים כי התוכנית רעה ומופקרת.

עוד כותרות ראשיות

בעיתונים שבהם הכותרות אינן מוקדשות לתוכנית המענקים של נתניהו, הן מוקדשות להגבלות הצפויות בשל מגפת הקורונה. העיתונים מדווחים על הסגר הצפוי באופן יבש או ביקורתי, מלבד בעיתוני משפחת אדלסון ("ישראל היום" ו"מקור ראשון"), שם הכותרות מנוסחות כך שיעבירו מסר ברור: יש להישמע להוראות השלטון, הישועה בדרך.

כך למשל ב"מעריב" הכותרת היא "ההגבלות חוזרות", על רקע תצלום מהפגנה נוספת שהתקיימה אמש בירושלים מול בית ראש הממשלה. ב"ישראל היום" מתחלפת מילת התיאור הנייטרלית ("חוזרות") במילת חיווי פרשנית: "קיץ של סגר: 'ההגבלות הכרחיות'".

ב"הארץ" הכותרת הראשית היא "הממשלה דנה בהטלת סגר מצומצם ובהגבלה נוספת של התקהלויות", כשמתחת לה הפניה לשני טורים. באחד מהם כותבת נעה לנדאו: "בשלב זה של ההיכרות עם המגפה, מדינת ישראל היתה אמורה להציג גרף שיפור גם בתהליכי קבלת ההחלטות. במקום זאת, פלא מקומי: אנחנו במגמת הידרדרות אפילו בזה". לעומת זאת, ב"מקור ראשון" הכותרת היא "המירוץ לחיסון: בקהילה המדעית מסתמנת אופטימיות".

ריח של פוטש, שוב

"קולות של אנרכיה", נכתב אתמול בכותרת הראשית של השבועון החינמי "בשבע", על רקע תצלום מההפגנה הגדולה שנערכה השבוע מול בית ראש הממשלה בירושלים. הכתב שילה פריד תיאר "התפרעות המונית ברחבי ירושלים" שיצאה מכלל שליטה. לדבריו, "איש ממארגני המחאה, ממשתתפיה ומחברי-הכנסת שעודדו אותה לא התנער מהמראות האלימים, לא ניסה להרגיע את הרוחות או לגנות את המתפרעים, מלבד יושב ראש האופוזיציה יאיר לפיד". טעות עובדתית, כפי שעולה גם מדיווח שפורסם הבוקר ב"הארץ".

פריד שוחח עם הקומיקאי יקיר בר-זוהר, שהגיע כדי לצלם סרטונים משעשעים ומצא עצמו חוטף מכל עבר. "זו לא היתה מחאה של אנשי שמאל. זו בכלל לא היתה מחאה. זה היה אירוע אלים של קבוצה הזויה, מנותקת מכל פלג אידיאולוגי", הוא מצוטט.

"רשות הדיבור לאנרכיה", נכתב בכותרת טורו של אריה אלדד ב"מעריב". "עברנו מרציונליות לאנרכיה ממומנת ומכוונת", נכתב בכותרת המשנה לטור של מיכאל קליינר באותו עיתון. "הדגלים השחורים, דרכנו ויתר אנרכיסטים ואינטרסנטים חסרי מעצורים עושים עכשיו מאמץ דרמטי לתעל את האנרגיות הציבוריות למטרות שלהם", מזהיר נדב העצני בטורו שב"מעריב". עמיתו לעיתון שמואל רוזנר מקדיש את מדור הסקרים שלו לשלטון הכאוס, כלומר לאנרכיה. רוזנר מזהיר כי האנרכיה גרועה כמעט תמיד מדיקטטורה, והרי ישראל אינה דיקטטורית.

עורך "מקור ראשון" חגי סגל מקדיש את פתח טורו במוסף "יומן" של העיתון לסכנת האלימות משמאל. "אנרכיסט תל-אביבי ניפץ במוצאי שבת זגוגית של סניף בנק, ואף ח"כ באופוזיציה לא טרח להסתייג ממנו", הוא כותב. "רק אמיר השכל חש אי-נעימות קלה. 'הם יצאו למסע ונדליזם שאינו קשור אלינו כלל', התנער והיתמם. ועוד איך קשור. השכל, שותפיו, מעריציו, אהוד ברק ובכירי יש-עתיד הם המחוללים של הרוח האנרכיסטית אשר מנשבת עכשיו בעוז במרחבי האופוזיציה, ועלולה לגרור אותנו להתנגשות פנימית קשה פי כמה".

בהמשך מוסף "יומן" כותבת אילת כהנא כי במאהל המחאה הבהירו ביום שלישי השבוע חזור והבהר כי הם מתנגדים לאלימות, אבל כל ההצהרות שלהם לא הועילו מרגע שההפגנה יצאה מידם ועברה לרשות ההמון. כהנא מקדישה פרק בכתבתה לשאלת מימון המחאה, וכרגיל בתקשורת הימנית נסמכת על פרסומים של התקשורת ה"שמאלנית" (במקרה זה "הארץ" וחדשות 13).

מי שלא התעדכן בתיוג של המפגינים כאנרכיסטים הוא אמנון לורד. עבורו הם דווקא נציגיו של הפשיזם, וליתר דיוק – של הנאציזם.

"הדגלים הדומיננטיים היו אדומים בהפגנת הפשיזם השחור-אדום", כותב לורד בטורו שבמוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", ומגדיר חלק מהמפגינים כ"פנסיות תקציביות מהלכות". בטור דומה, שפרסם אתמול, כתב על המפגינים והעריך ש"הפעם לא ילכו על רצח, אלא על מהלך מהפכני שכולל שימוש בכוח". לורד הסתובב בירושלים בערב ההפגנה, הבחין ב"ריח של פוטש" וכבר עשה את החיבורים המתבקשים למשתפי הפעולה שבמסדרונות השלטון הרשמי והבלתי רשמי. "לפי כמות הלודנדורפים ברור שיש תכנון ויש אסטרטגיה", כתב (הנאצי אריך לודנדורף היה ממארגני הפוטש הכושל של היטלר ב-1923).

בטורו מהבוקר מקדיש לורד פסקה לרעש הבלתי פוסק של המפגינים. "אורי אליצור ז"ל קרא לזה שיטת הפטיש אוויר. רעש וטרטור אינסופי – ואתה לא יכול לברוח. בלאומילך כבר מולך ברחובות ירושלים".

עפרי אילני, התגלמות ההפך של אמנון לורד, נזכר גם הוא הבוקר ב"הארץ" בטרטור בלתי פוסק דוגמת זה של מקדחת האדון בלאומילך. "ביבי הוא אסקפיזם מנטפליקס", מכריז אילני, וטוען כי בניגוד לאמירה של עמוס עוז, שהמשיל את נתניהו לקומפרסור שמרעיש ללא הפסקה מתחת החלון, "הקומפרסור הוא לא נתניהו, אלא דווקא הטלוויזיה", שמתעקשת לדווח עליו ועל מעלליו.

סוף עידן (שוב)

הוויץ המוצלח ביותר של יוסי ורטר הבוקר הוא "סנתניהו קלאוס", על שום חלוקת המתנות של ראש הממשלה שלנו. יש עוד כמה אלפי מלים בטור הפרשנות של ורטר ב"הארץ", אבל אחרי שכבר קראתם את "סנתניהו קלאוס" מה הטעם. נתניהו "הוא מנהל גרוע", כותב ורטר, ממש כמו כספית הבוקר ב"מעריב". אם כי כספית גם כותב שראש הממשלה "נכנס לפאניקה במהירות, מסתחרר, מזגזג, נבהל, מחליט ומתחרט, מבצע את כל השגיאות האפשריות וכל זה תוך הזעת יתר מוגברת".

גם סימה קדמון, ב"מוסף לשבת" של ידיעות אחרונות", כותבת שנתניהו ב"פאניקה". כותרת מאמרו של נחמיה שטרסלר בראש מדור הדעות של "הארץ" היא "זהו. זה הסוף. ביבי גמר", והמלים הראשונות הן "בנימין נתניהו בפאניקה. הוא איבד את זה. הוא נכשל. הוא גמר. ביום רביעי בערב ראינו את פרפורי הגסיסה שלו. חבל".

עד כאן הכל רגיל. אבחנות ותחזיות שנכתבו ופורסמו כבר מאות פעמים בשנות שלטונו, לא פעם על-ידי אותם העיתונאים ממש. אבל השבוע מצטרף אליהם גם עמית סגל, שבמערכות הבחירות האחרונות ספג לא פעם ביקורת כמי שדיווחיו משרתים את נתניהו. "שני שרים, דווקא מגדולי מתומכיו, סבורים שמצבו המשפטי והאישי משפיע לראשונה על איכות קבלת ההחלטות", הוא כותב בטורו שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". סגל אמנם מביא בהמשך את ההכחשות של מקורבי נתניהו, אבל הם לא באמת משכנעים ("אי-מינויו של צאר קורונה נובע מהעובדה שאין צורך באחד כזה").

איתות מאפיוזי

כתבת השער של מוסף "7 ימים" היא תחקיר מאת עמיחי אתאלי על נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון. התחקיר מקבל לא רק את שער המוסף אלא גם את משבצת הקידום היוקרתית ביותר בשער גיליון "ידיעות אחרונות". "כך מתנהל בנק ישראל תחת פרופ' אמיר ירון, בעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול בתולדות המדינה: מינויים בכירים שלא אוישו, צרחות אימים על מנהלים, שביל שנבנה במיוחד עבורו, כביסת מגבות אישית ומכונות לצחצוח נעליים באלפי שקלים", נכתב בראש שער העיתון, לא רחוק מהמקום שבו מצוין כי העורך האחראי הוא עדיין הנאשם בפלילים ארנון מוזס.

עצם קיומו של תחקיר (או "תחקיר") בעיתון "ידיעות אחרונות" נגד מוקד כוח במשק הישראלי, ועוד יותר מכך הבלטתו וקידומו של תחקיר כזה באופן אגרסיבי, מדליקים שורה של נורות אזהרה בעיני כל קורא ביקורתי המכיר את ההיסטוריה של העיתון. על רקע זאת אפשר להבין מדוע כבר אתמול, כשהחל קידום הכתבה, היו מי שראו בה ניסיון לחיסול חשבונות עם הנגיד.

לינור דויטש, מנכ"לית לובי 99, כתבה בטוויטר: "לפני שבועיים וחצי חשיפה של דרוקר על דו"ח ביקורת מיוחד של בנק ישראל בנושא האשראי שנתן בנק הפועלים לנוני מוזס. מחר תחקיר פרסונלי שלילי על נגיד בנק ישראל במהדורת סופ"ש של 'ידיעות'. בין לבין דרישה שלנו מבנק ישראל לפתוח בחקירה מיידית על הקשר בין מוזס לפועלים. בטח רק צירוף מקרים".

דרוקר, למי שכח, דיווח כי בנק ישראל כתב בשנה שעבר "דו"ח ביקורת חריף" על הדרך שבה העמיד בנק הפועלים אשראי בסדר גודל עצום לרשות מוזס. בעקבות הממצאים שעלו מהדו"ח, הוסיף דרוקר, דרש בנק ישראל מבנק הפועלים לערוך ביקורת פנימית נרחבת על כל "לקוחות הפלטינום" שלו, וביקורת זו העלתה כי לא פעם, גם במקרה של מוזס, הבנק העמיד אשראי בניגוד לנהליו.

כמה ימים לפני החשיפה של דרוקר הוגשה תביעה מטעם דירקטור ב"ידיעות אחרונות" שטען כי מוזס הפסיד בשנים האחרונות קרוב למיליארד שקל מכספי הקבוצה בהימורים על מטבע חוץ, בעסקאות שביצע ככל הנראה באמצעות בנק הפועלים, וכי כיום הוא חייב באופן אישי מאות מיליוני שקלים לבנק.

בעקבות החשיפה של דרוקר פנו הארגונים לובי 99 וצדק-פיננסי בדרישה לבנק ישראל כי יפתח בחקירה שמטרתה "להפסיק לאלתר את מערכת היחסים הנמשכת והמורכבת בין בנק הפועלים לארנון מוזס", לחייב את בנק הפועלים לממש את מניותיו בעיתון ולבטל את תפקיד הדירקטור מטעם הבנק בוועד המנהל של "ידיעות אחרונות".

משבצת אחרונה שיש לשבץ ברקע פרסום התחקיר ב"ידיעות אחרונות" על נגיד בנק ישראל היא כניסתו לתפקיד במרץ האחרון של מפקח חדש על הבנקים, יאיר אבידן. עם ההכרזה על מינויו הצפוי, בחודש מרץ האחרון, הוגדר אבידן ב"דה-מרקר" כ"לא חבר של טייקונים ולא של בנקאים".

מחבר התחקיר על הנגיד, עמיחי אתאלי, הכחיש נמרצות את הטענות על קיומם של מניעים זרים. אין קשר בין התחקיר לבין ביקורת של נגיד בנק ישראל על קשרי בנק הפועלים עם המו"ל הנאשם בשוחד, קבע בטוויטר. מנין לך, נשאל, והשיב: "אני מציע סיפור. אני יודע מתי אני מציע אותו. אני יודע מנין הוא הגיע אלי. אני יודע לאיזו מערכת אצלי בעיתון הצעתי אותו. אני רואה את כל שרשרת המזון. האמן לי".

האם ראוי להאמין לאתאלי? התשובה הפרסונלית היא לא. מדובר בעיתונאי שפרסם בעבר, בעיתון "מעריב", דיווחים שקריים אשר הכפישו אשה וגרמו לה נכות נפשית, כך לפי פסק דין של בית-המשפט המחוזי. אתאלי, לפי השופטת שדנה בתיק, הופעל על-ידי גבר שהשתמש בו כדי לחולל קמפיין השחרה נגד גרושתו. הוא תיאר אותה בדיווחיו כעבריינית, יצאנית ומנהלת בית-בושת – אף שבמציאות לא היו דברים מעולם – ואפילו לא טרח לשמוע את גרסתה לפני הפרסום. אף שחלפה למעלה משנה מאז ניתן פסק הדין הזה, אתאלי ממשיך בעבודתו ב"ידיעות אחרונות" ובערוץ הכנסת. פסק דין שהיה יכול להיות מהדהד נבלע בקולגיאליות האנטי-עיתונאית של חבריו למקצוע, בלי שאפילו נשמעה מפי אתאלי אמירה רפה של נטילת אחריות והבטחה לתיקון.

התשובה העקרונית יותר לשאלה האם יש להאמין לגרסת אתאלי, שלפיה אין כל אינטרס זר בפרסום התחקיר שלו על נגיד בנק ישראל, היא שוב "לא". לעיתון "ידיעות אחרונות", שהמו"ל והעורך האחראי שלו מואשם בימים אלה בהצעת שוחד לראש הממשלה באמצעות כלי התקשורת שבשליטתו, היסטוריה ארוכה של שימוש בעבודה עיתונאית בכלל ובתחקירים בפרט לצורך מטרות אנטי-עיתונאיות. תחקירים על דמויות המקורבות למוזס מתקשים לראות אור, ופעמים רבות ירוככו, יאוזנו ויוצנעו עד כדי החבאה. תחקירים על דמויות שאינן חביבות על המו"ל הנאשם יובלטו וינופחו.

דוגמאות לא חסר. גידי וייץ ודורון גלעזר סיפרו בפורומים פומביים על האופן שבו תחקירים על אריאל שרון ודליה איציק נתקלו בהתנגדות מתוך המערכת, מצד המו"ל מוזס. אורון מאירי סיפר על חוויה דומה שעבר עם הכתבת מיכל גרייבסקי כשהכינו תחקיר על שר האוצר אברהם הירשזון. מנגד, לא קשה לזהות מתי הסיקור אגרסיבי במידה חריגה. החל מכתבה שהתמקדה בעיתונאי רביב דרוקר וכלה בסיקור החד-צדדי של העימות בין נגיד בנק ישראל סטנלי פישר לבין יו"ר בנק הפועלים לשעבר דני דנקנר.

ויש גם את עניין התחקיר עצמו. טקסט שאינו הולם את המסגור שניתן לו, ממצאים שאינם הולמים את הטון שבו הם נמסרים לקוראים, עשיית פיל מיתוש והפיכת טפל לעיקר. לפי אתאלי, בנק ישראל רכש לאחרונה שתי מכונות לצחצוח נעליים בעלות של 2,000 שקל כל אחת, והציב אותן בכניסה ללשכה של הנגיד בירושלים וליד משרדו בתל-אביב; בנוסף, עובדי מחלקת הלוגיסטיקה של בנק ישראל ריצפו לאחרונה את השביל המוביל למבנה הבנק בירושלים.

הנגיד ירון מתואר בכתבתו של אתאלי כמי שאינו מחובר למנטליות הישראלית, האשמה הזכורה מהתגייסות אחרת של "ידיעות אחרונות" נגד בנק ישראל. במסגרת הסנגוריה שהעניקה קבוצת "ידיעות אחרונות" לדני דנקנר בזמן המאבק שניהל מול הנגיד דאז פישר, אחת הטענות היתה שדנקנר זוכה ליחס מפלה לרעה מצד פישר דווקא משום שהוא מחובר מדי למנטליות הישראלית. או במלים של "ידיעות אחרונות": משום שהוא "מעדיף ג'ינסים על חליפות". לאחר הדחתו מראשות הבנק הורשע דנקנר בהפרת אמונים בתאגיד, קבלת דבר בתחבולה ופגיעה בניהול התקין. בהמשך הורשע, בפרשה אחרת, במתן שוחד והלבנת הון.

מעבר להקפדה על מנטליות שאינה ישראלית, עדויות שאסף אתאלי מציירות את הנגיד הנוכחי כמי שמתפרץ בצעקות על הכפופים לו, מתקשה לנהל את מאות העובדים בבנק, מתעכב באיוש עמדות מפתח ונעזר בעובדת שרכשה עבורו פירות וכיבסה לו מגבות.

"אחת הדוגמאות המדאיגות במיוחד לבלגן בבנק ישראל הוא מה שקורה בחטיבת הפיקוח על הבנקים", כותב אתאלי, בלי כל זכר לגילוי נאות או אחר על העניין המשמעותי שיש למו"ל ולעורך האחראי שלו בהחלטות המתקבלות בימים אלה בחטיבת הפיקוח על הבנקים. לפי אתאלי, בתחילת משבר הקורונה עבדו במחלקת הפיקוח על הבנקים ב-28% תפוקה בלבד, וזאת דווקא בשעה שעבודת המחלקה הפכה נצרכת ביותר. בתגובה מציין בנק ישראל כי הוא נאלץ בתחילת המשבר לפעול לפי תקנות לשעת חירום שהגבילו את מספר העובדים בכל ארגון ל-30%, ובהמשך קיבל אישור להעלות את שיעור העובדים.

גם לגבי צחצוח הנעליים, השביל, הפירות והמגבת יש הסברים מטעם דוברות בנק ישראל, למי שמעוניין. אבל קשה להאמין שרוב הקוראים יטרחו לקרוא את התגובות, או את כל התחקיר עצמו, למען האמת. המסגור הוא שנצרב בתודעה, לא הפרטים.

"לעתים קונספירציות מרנינות וזה קורה דווקא כאשר האמת ידועה לך", צייץ אתמול אתאלי בתגובה נוספת לטענות על חיסול חשבונות. "רק אז אתה מבין שהרדופים שמסתובבים חופשי, בעצם הוזים דבר יום ביומו, פשוט לרוב אינך מכיר את הפרטים: החומר בא ממני. איש לא יודע מי המקורות ואין לתאר עד כמה אלה הזיות מצחיקות. נשיקות לכולם ותרופות למי שזקוק!".

גם אם כל הטענות של אתאלי נכונות, גם אם הוא קיבל את המידע ישירות ממקור ולא מעורך שקיבל מהמו"ל (הנגיד עצמו התראיין ואמר כי מקור הכתבה בסכסוך עם ועד העובדים בבנק), גם אם הוא בחר את תזמון התחקיר, גם אם איש לא עודד אותו לנסח את הטקסט בשפה חריפה ככל הניתן – החשד במניעים של העיתון לפרסם כך את ממצאיו מוצדק. אתאלי, אם עדיין לא הבין זאת, הוא פיון במערכת תקשורת שבראשה עומד מואשם בשוחד שמשתמש בכלי התקשורת שברשותו בשיטות המזכירות דרכי פעולה של ראשי פשע מאורגן. על רקע ההתפתחויות האחרונות ביחסי בנק ישראל, בנק הפועלים ו"ידיעות אחרונות", אי-אפשר לקרוא את התחקיר של אתאלי אלא כאיתות מאפיוזי.

היסטוריוגרפיה

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" ממשיך דייוויד סלע לפרסם מדור על בסיס דיווחי העיתונים מלפני 70 שנה. כמו במקרים קודמים, גם השבוע המדור מתעלם מחורבן החברה הפלסטינית, שנמשך גם לאחר תום מלחמת הקוממיות. השבוע במדור של סלע הכותרת הראשית מוקדשת לשביתת אחיות, ויש גם ידיעות על צאת האנציקלופדיה המקראית, נגיף שאיים על מחנות הצופים, משטר הצנע ועוד שלל נושאים מרכזיים יותר ופחות.

ומה עוד קרה השבוע לפני 70 שנה? פרשת "מסתנני" אבו-גוש הגיעה לכנסת. פרשה שנמחקה מההיסטוריה הישראלית ואינה זוכה לעדנה גם במבט הנוסטלגי שמציע "ישראל היום" לקוראיו, אך בהחלט היתה נוכחת בעיתוני התקופה.

ב-9 ביולי דיווחו עיתוני ישראל על ערבים שנעצרו בפעולת סריקה בכפר אבו-גוש. המקום שכיום מקובל לראות ככפר "נאמן" שאפשר לעצור בו לחומוס תואר על-ידי מפקד משטרת ירושלים באותה תקופה כ"מרכז מסתננים ומבריחים". התיבה "מסתננים", יש לציין, נשאה אז משמעות שונה מהיום. לא היו אלה פליטים ומהגרי עבודה שביקשו למצוא מפלט במדינת ישראל, אלא תושבי השטחים שהפכו למדינת ישראל, שביקשו לשוב לביתם אחרי תום הקרבות.

בעיתון הקומוניסטי "קול העם" דיווחו כי כ"במבצע שופע סבל ודמע בכפר הערבי אבו-גוש, למעלה מ-100 זקנים, נשים וטף 'הועברו' לכיוון בלתי ידוע". קוראי "על המשמר" קיבלו דיווח מפורט יותר, שבו הוסבר כי בין 105 העצורים היו נשים, ילדים וזקנים, כמו גם חולים רבים, שעזבו את הכפר בימי ההפוגה הראשונה לפי עצת מוסדות היישוב "עד יעבור זעם", וחזרו לכפרם לפני שנה ויותר בידיעה מלאה של השלטונות הישראלים.

כמה ימים לאחר הסריקה והגירוש הגיעה משלחת של תושבי הכפר לכנסת כדי להביע מחאה ולהזכיר את הסיוע שהעניקו תושבי הכפר לתנועה הציונית במשך שנים רבות, אך כל הטענות נדחו. ראש הממשלה דוד בן-גוריון הבהיר כי הממשלה "לא תרשה הסתננות" בלי כל אפליה בין כפר לכפר. בקיצור, דרמה היסטורית של ממש שהתרחשה השבוע לפני 70 שנה וממשיכה להימחק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו גם בימים אלה.

סימנייה

כתבת השער של מוסף "G" של "גלובס", מאת דרור פויר, מתחקה אחר ההשלכות הכלכליות של סגירת עסק אחד על הספקים שנפגעים ממנו, והלאה על עסקים נוספים. "שלא כמו האבן שזרקת למים, אדוות הפגיעה הכלכלית בקורונה לא הולכות ונחלשות ככל שהגלים מתרחקים מנקודת האפס, רשת מלונות במקרה שלנו, אלא להפך", נכתב בפתח הכתבה.

אפרטהייד

בפתח מוסף "G" מקדיש יואב קרני את טורו לרוחות השינוי בארצות-הברית, ושב ומתריע מפני ההשלכות הצפויות למדינת ישראל. "לישראלים יש סיבה טובה להתעניין במה שמתרחש עכשיו בארצות-הברית לא רק למען הקוריוז", הוא כותב. "אין זה קוריוז כלל. זה מסר רב-משמעות על העתיד לבוא. הדמוקרטיות המערביות עומדות עכשיו בסימן ייסורי מצפון קולקטיביים חסרי תקדים. [...] אני חושב שכולנו צריכים להיות מוטרדים מדמיון הדינמיקות בין מעמדה הנוכחי של ישראל בעולם המערבי, או מעמדה המסתמן, למעמדה של דרום-אפריקה לפני 60 שנה. [...] זה הזמן להצטרף אל רוח השינוי מעמדה של כוח, באופן וולונטרי. רוח השינוי עומדת להתפתח להוריקן".

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מראיינת נעמה לנסקי את אריה אלדד, שמדבר בשבח הסיפוח. "אני לא מתעלם מזה שתיגרם פגיעה לערבים, שלא יוכלו להקים מדינה ממערב לירדן", מבהיר אלדד, "אבל יש להם מדינה. דה פקטו, ממזרח לירדן שוכנת מדינת לאום פלשתינית, ואם הם לא ירצו לראות בה את ביתם הלאומי, הם יהיו גֵר ותושב במדינת ישראל. הם יהיו תושבים, לא אזרחים. מדינה דו-לאומית או מדינה ערבית בלב ארץ ישראל הן מצבים בלתי אפשריים, מוסרית ופרקטית. אז כן, ייגרם עוול לערבים".

"יש המכנים את זה אפרטהייד", אומרת לנסקי, ועל כך משיב לה אלדד כי זה לא אפרטהייד כי ארץ ישראל היא כולה שלנו. או במילותיו: "הייחוס 'אפרטהייד' נולד במוחם של גזלנים מנוולים, שלא מאמינים בזכותו של עם ישראל להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. הארץ הזאת היא לא של הערבים". נקווה למען המדינה שיהיו לה טיעונים טובים יותר כשההוריקן יכה.

בשולי החדשות

א. גם השבוע מומלץ לקרוא את הטור של קלמן ליבסקינד, שמפרק לגורמים את ההחלטה של נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אורי שהם, לדחות תלונה נגד נשיאת בית-המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, על מקרים שבהם לכאורה פעלה בניגוד עניינים.

ב. תלונה נפוצה נגד המדור של ניר גונטז' ב"הארץ" היא שהוא עושה חיים קשים רק לצד אחד של המפה הפוליטית. הבוקר מתפרסם טור שבו גונטז' עושה חיים קשים מאוד לח"כ סמי אבו-שחאדה, שמתפתל כדי לא לתת תשובה קוהרנטית על עמדתו כלפי הקהילה הלהטב"קית בחברה הערבית. ב"הארץ", אגב, טרחו ותרגמו את המדור לערבית.

ג. אם יש יועץ תקשורת של השר הנגבי שאישר את השימוש בתצלום שנבחר לשער מוסף "מעריב", בראיון שאמור להראות את הצד האנושי של הנגבי, אולי כדאי שיחפש מקצוע אחר.

עושים לביתם

ב"מעריב" שוב מתפרסם עמוד שלם במימון בנק הפועלים.

ענייני תקשורת

חדשות 13. ב"גלובס" כותבת ענת ביין-לובוביץ' על המשבר בחדשות 13. לטענתה, אמנם חלו שינויים בחברת החדשות תחת ניהולו של המנכ"ל והעורך הראשי ישראל טויטו, אולם אין מקום למסקנה כי המניע לשינויים הוא פוליטי. "סביר להניח שיותר מסיבות כלכליות ופחות מסיבות אידיאולוגיות" החליטו ברשת ובחדשות 13 לפעול כפי שפעלו ולשנות את הטון בחברת החדשות, היא כותבת. מהלכים כמו הכנסת אדם כארז תדמור למהדורת החדשות, או העלאת תוכנית בהגשת שרון גל "לא היו פוליטיים", היא מוסיפה. "אלה היו בחירות ניהוליות, אבל התוצאות שלהן בעקיפין פוליטיות".

ביין-לובוביץ' מוסיפה וקובעת כי מנה"ל חדשות 13 הקודם, גולן יוכפז, "לא פוטר מתפקידו מטעמים פוליטיים בהגדרה". לדבריה, "היעדר הסבלנות והאמון של בעלי המניות ביכולתו להשתנות, לצד חוסר כימיה שבאה בין היתר כתוצאה מהדומיננטיות שלו, הם שגרמו לפיטוריו, ולא ידיים נעלמות שנשלחו מבלפור" (מי שמעוניין לקרוא גרסה שונה למהלכים שעברו על חדשות 13 בשנים האחרונות, מאז נכנס לתמונה האוליגרך לן בלווטניק, מוזמן לקרוא כתבה שפורסמה השבוע באתר זה וגוללה את כל הסימנים שמעוררים חשד כי המניע לשינוי הוא דווקא כן פוליטי).

העיתונאי ניר בכר, שפוטר בסבב הקיצוצים הנוכחי ופרסם כתב אישום שלפיו המניע הוא פוליטי במובהק, לא אהב את הטור של ביין-לובוביץ' ונכנס לעימות מקוון עם הכתבת. "כתבת התקשורת המגויסת של 'גלובס', שמדבררת את טויטו ולא טרחה לדבר איתי, מסבירה שפרשן העל של חדשות 13 ארז תדמור הוא בעצם תשובת הנגד לעמית סגל. אז בגלל זה בעטו בעקיבא נוביק? מהי אותה 'רוח בלפור' אם לא התבטלות בפני כל המאי גולנים והריקלינים שהפכו לליצני החצר שלנו? כלכלה ניאו-שמרנית?", שאל בכר.

ביין-לובוביץ' השיבה: "מציעה שתקרא את הכתבה שוב. לא טענתי בשום שלב שהצבתו של ארז תדמור ראויה. טענתי שזה נובע מניסיון להתחנף לקהל הימני מתוך מחשבה שהוא הרוב, ולכן זה יביא רייטינג שמשמעותו כסף. ולא מתוך זה שמישהו בבלפור הוריד הוראה. זה הבדל קטן אבל משמעותי. ובמבחן התוצאה זה לא עבד".

"מעניין עוד כמה 'טעויות ניהוליות' ייעשו בדרך כדי שתביני שהכל פוליטי: בלי מוסף 'אנליסט', בלי פינת התחקירים של 'המפצח', בלי הכתב המדיני הבועט בארץ, בלי כתב הכנסת העוקץ, בלי עורך מהדורה מרכזית בשבת ועם שלל ליצני החצר של בלפור. מוזיקת המקרה", כתב בהמשך בכר.

"בסוף לא יעזרו להטוטים והתחנפויות", השיבה ביין-לובוביץ'. "אפשר להביא כמה צדדים של התמונה, אבל בשכל. לא בלהתנחמד. מה מאבדים עכשיו זה ברור. השאלה מה יביאו במקום. אם יש תוכנית ומהי. רק לדברר את בלפור לא מחזיק ערוץ – עיין ערך ערוץ 20. ובחדשות 13 יש גם עכשיו למרות הכל עיתונאים מעולים".

דלת מסתובבת. במדור הרכילות של "מעריב" מדווחת ליאורה גולדנברג-שטרן כי סגן עורך "ידיעות ירושלים", ירון לופו, הפך לסגן דובר עיריית ירושלים.

מהנעשה ב"ניו-יורק טיימס". על פני עמוד שלם בקונטרס החדשות של "מקור ראשון" מודפס תרגום של מכתב ההתפטרות של בארי וייס, פובליציסטית ב"ניו-יורק טיימס". המכתב מובא כלשונו, ללא כל הקשר או מסגור. נראה שב"מקור ראשון" בטוחים שקוראיהם כבר שמעו על האירוע ורק המתינו לרגע שבו יוכלו לשבת בנחת ולקרוא את המכתב המלא בעברית.

יהדות. הרב אליעזר מלמד מקדיש את טורו ב"בשבע" לשאלה האם יש מקום לתקשורת עצמאית במדינת הלכה יהודית (אמל"ק: יש!).