עמוס הראל הוא הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ". זוכה פרס סוקולוב לעיתונות כתובה לשנת 2015. שימש ככתב הצבאי של העיתון בין השנים 1997-2007 וקודם לכן שימש במשך כחמש שנים כעורך חדשות וכראש דסק הלילה של העיתון.
אי אפשר היה שלא להבחין בשני סוגים מפתיעים של כתבים ופרשנים, שהפכו לכתבי קורונה. הסוג הראשון הוא כתבי החוץ. הסוג השני הוא כתבי הביטחון. למה בעצם?
הסיפור עם כתבי החוץ די ברור: הקורונה התחילה כאירוע מרוחק בסין, שבהדרגה התפתח למשבר עולמי. כתבי החוץ היו שם קודם – וכיוון שהם אנשים משכילים שרגילים לעסוק במגוון רחב של חדשות, היה טבעי שהם יובילו את הסיקור. לגבי כתבים צבאיים, אני לא בטוח שאתה צודק. המעורבות של רובם בסיקור נוגעת לפעילות ספציפית של צה"ל ופיקוד העורף (פתיחת מלוניות, סיוע בבני ברק, רכש הציוד ובהמשך גם הניסיון לייעל את הליכי הבדיקות). וישנו כמובן הסיקור שקשור בתפקידו של שר הביטחון, שהפך את עצמו לשחקן מרכזי במשבר, למורת רוחו של ראש הממשלה.
הסיפור שלי קצת שונה משל הקולגות שלי. עורך "הארץ", אלוף בן, התקשר בשבוע השני של המשבר בישראל והסביר לי שמשבר לאומי הוא משבר לאומי, מגיפה דומה למלחמה ומעכשיו אני מתבקש לנתח אותו על רקע יומי. הוא פחות או יותר זרק אותי למים, בהסכמה, ואני משתדל לשחות. אין לי יומרה להבנה יוצאת דופן בבריאות או במדע, אבל בסיקור משברים אני חושב שכבר צברתי קילומטרז' מסוים. זה מה שעשיתי לאורך האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה, המבצעים בעזה ועוד.
אז איך בכל זאת מתמודדים עם פערי הידע ובמה בוחרים להתמקד? אילו כלים עוזרים לך להשתלט על המידע הרב והידע הנחוץ ועם מי אתה מתייעץ? והכי חשוב – איך אתה יודע שלא "מרמים", "מורחים" או משתמשים בך?
לא תמצא אצלי תוכניות בעשרה שלבים לשיפור הטיפול בחולים או להצלת המשק. גם כפרשן צבאי אני משתדל להימנע מהפוזיציה של מגבש מדיניות אלטרנטיבית. אבל כדי להבין שהעלאת קצב הבדיקות לא עומדת ביעדים או שהטיפול בבדיקות מתארך, לא צריך תואר ברפואה או דוקטורט בבריאות הציבור. מספיק לדבר עם מקורות ולקרוא דו"חות. אותו דבר נכון לזיהוי המשבר בבתי האבות. אמא שלי מתגוררת ב"נופים" בירושלים, בית האבות הראשון שנפגע מקורונה ואפילו היתה בבידוד בשבועות הראשונים כי נחשפה לכמה חולות בנגיף. הספיקה הצצה לחוסר האונים המוחלט של המדינה בטיפול במצב ב"נופים" כדי לזהות שעומד להתפתח משבר חמור בבתי האבות.
החלק היותר מורכב של המינוי החדש הוא המדעי-רפואי. אני קורא המון מאמרים, גם בעיתונות הזרה וגם מחקרים מדעיים. ברור שלא הכל אני מבין. כהשלמה, אני מתייעץ עם רופאים ומדענים. למזלי, נולדתי ככבשה השחורה במשפחה של מדענים. אחי הבכור הוא פרופסור לביולוגיה. אני מדבר אתו מדי יום והוא חיבר אותי לשורה של מומחים בתחום. ואל תשכח שחלק גדול ממנהלי מערכת הבריאות הם בוגרי המערכת הצבאית, כך שאני מכיר אותם מתחום הסיקור המקורי שלי. ברור שצריך לקחת בחשבון שמורחים אותי או משתמשים בי. ההתמודדות עם זה היא חלק מהעבודה – ואכן בצבא יותר קל לי לזהות ולהדוף ספינים מאשר בסיקור הקורונה. במקרה הזה, נדרשת כאן יותר עבודה.
חוץ מזה, למדתי שני דברים: 1. שאנשים מתרגלים מהר מאוד לעיסוק החדש שלך. מרגע שהם קוראים אותך בעיתון, זה נראה להם טבעי והם יוצרים קשר אם יש להם מה להגיד. 2. שרופאים רגישים לסיקור לא פחות מגנרלים.
לעומת זאת, אחת הנקודות שהרשימו אותי היא עד כמה מדענים מצרפים הערות אזהרה: "זה מוקדם מדי לדעת, המאמר הזה עדיין לא עבר בקרת עמיתים, בתחום הספציפי ההוא אני לא ממש מבין. עדיף שתשאל את איקס". זו גישה מאוד שונה, והרבה יותר אמינה בעיניי, מהפסקנות וההחלטיות שאנחנו שומעים מצד חלק מהפרשנים והמומחים, כשמדובר בנגיף שמוכר לנו רק חודשים ספורים.
ומה זה עושה לתחומי הסיקור הרגיל? אתה מרגיש שאתה מזניח אותם? מה באמת קורה עם התר"ש החדשה? עם תכניות האימונים? עם הפנסיות הצבאיות? עם פרשת הצוללות?
הורדתי הילוך, כי פשוט אי אפשר לעשות הכל במקביל. יניב קובוביץ, הכתב הצבאי שלנו, ממשיך לעסוק בכל הסוגיות האלה. אני משתדל להתעדכן מדי פעם, ממשיך לקיים שיחות רקע בצבא וכשיש אירועים ברמה האסטרטגית יותר (הצרות של המשטר באיראן, החיכוכים האחרונים בגבול לבנון) גם כותב על כך. אבל ברור שהרוב המכריע של הפוקוס שלי הוא בקורונה. זה כרגע העניין המרכזי וכמעט אין בלתו.
מערך המשק לשעת חירום והביטחון הלאומי הופקד היסטורית בידי משרד הביטחון וצה"ל. מל"ח, רח"ל, פיקוד העורף. אבל המשבר הזה הוא אזרחי וגם המערך הזה עבר בשנים האחרונות תמורות וטלטלות שהעידו על מצבו הלא מיטבי. האם לא צריך להכות על חטא אי הסיקור של תחלואי העבר של המערך הזה, דווקא היום כשטוענים שהוא צריך לקחת את ההובלה על ניהול המשבר?
אישית, אני לא מרגיש שצריך להכות על חטא במקרה הזה. ליוויתי את סיפור העורף מקרוב וכתבתי עליו הרבה, עוד מהזנחתו בימי מלחמת לבנון השנייה. היה דו"ח קטלני של מבקר המדינה על העורף במלחמה, שהתפרסם ב-2007. לכן גם לא התפעלתי מהקריאות להעביר את האחריות המלאה לצה"ל כעת והסתייגתי מהן. הנקודה שלא הייתי מודע אליה מספיק נוגעת דווקא למערכת הבריאות. אם שולי הביטחון של בתי החולים כל כך צרים, כמו שראינו בפתיחת המשבר הנוכחי, זה מקרין גם על מוכנות העורף למלחמה שבה עלולות להיות מאות אם לא אלפי אבידות אזרחיות, כתוצאה מטילים ורקטות.
אני כיוונתי יותר להתפתחויות האחרונות בנוגע לפירוק מחוזות רח"ל והעברת הסמכויות לפיקוד העורף. המעורבות שלי בנושאים האלה כיועמ"ש הצלחה לימדה אותי שיש חששות כבדים וטענות לא פשוטות שהמהלך הארגוני הזה (שאמור היה להתבצע בחקיקה) יכול בהחלט לפגוע במוכנות. ראינו את זה כבר באירועי השטפונות בחורף האחרון והשאלה אם זה ניכר גם במשבר הקורונה.
רח"ל היתה גוף חבוט ומוכה עוד לפני ועדת מזרחי, שהעבירה סמכויות לידי פיקוד העורף. אני לא בטוח שהפתרון מונח שם. בנסיבות אחרות, כנראה שמוטב היה למנות אדם עם ניסיון בניהול משברים גדולים שיהיה מעין "צאר קורונה" שכפוף ישירות לראש הממשלה ואליו יוכפפו עבודת רח"ל והמל"ל. אני מניח שזה לא יקרה, בשל מאבקי יוקרה וסמכות. ככל שהמשבר מתארך, אנחנו רואים כיצד ההחלטות הנכונות שהתקבלו בתחילתו מתחלפות בכאוס ניהולי – והדוגמה הטרייה והטובה ביותר היא ישיבת הממשלה הלילית על ההקלות בסגר אמש.
אתה מסתכל על מי שגויס להיות מעורב בדברור המשבר הזה מצד גורמים שונים. ראינו את רונן מנליס ואבי בניהו, דוברי צה"ל לשעבר. זה מקרי שאנחנו רואים אותם מעורבים גם מהאזרחות?
לא. מרגע שעיריות חרדיות הזמינו קצינים בכירים במילואים לטפל אצלן בקורונה, היה ברור שהם יפנו לדוברי צה"ל ובכירי היחידה בעבר. אלה האנשים שהם מכירים ורגילים לעבוד איתם.
אז תרבות המועדון הסגור מוצאת כאן שוב ביטוי, בשעת האמת?
כן. לרגע חשבת שזה יהיה אחרת? אגב, לפחות חלק מהאנשים הללו גם עושים עבודה טובה.
כשאתה ניגש לסקר ולנתח את המשבר הזה, כמה ממנו נמצא במישור המהותי וכמה במישור האישי? אפשר לנחש שאם זהות שר הביטחון היתה אחרת הכל היה נראה שונה? איך אתה מבין את ההתנהלות התקשורתית של בנט ונתניהו בהיבט הזה?
כמו שלימד אותנו הסנדק, ברור שהכל אישי. בנט להוט מאוד להראות את ערכו ותרומתו בטיפול במשבר. בחלק חשוב מהסוגיות הקריטיות, הוא זיהה מהר בעיות ופתרונות אפשריים. מתחתי עליו הרבה ביקורת בסוגיות פוליטיות וביטחוניות לפני פרשת הקורונה, אבל הרושם שלי הוא שבמשבר הזה הוא מקדים בהרבה את רוב השרים. זה לא יעזור לו, כמובן. נתניהו מתעב אותו ורואה בו סיכון פוליטי ולכן חלקה של מערכת הביטחון יישאר מוגבל – ונתניהו גם לא יעביר לידיו אחריות מלאה, אלא אם יהיה כאן אסון בקנה מידה אחר לגמרי (שכרגע לא נראה לשמחתנו באופק).
תגיד, זה מקרי? אולי גם במקרה הזה, ברור שהכל אישי? הכתבים הצבאיים נוטים תמיד לתחושתי ברגעי המשבר, לעמוד לימין המערכת כשהיא מציגה עמדה אסטרטגית. רוני דניאל למשל נתן נאום תוכחה שלם על הצורך שמערכת הביטחון תיקח פיקוד על המשבר וזה הרגיש שוב כמו במשוואה כתבים צבאיים הם למעשה הדוברים הטובים ביותר של מערכת הביטחון. ועכשיו תורך להתעצבן עליי...
רוני חבר טוב שלי כבר המון שנים. אנחנו לא מסכימים על הרבה דברים – גם לא על העברת הניהול לצה"ל. אני חושב שצה"ל צריך לעשות יותר מכפי שהוא עושה כיום, כי יש לו יכולות עצומות בלוגיסטיקה ובכוח אדם. ועדיין, לא הייתי רוצה שהרמטכ"ל או אלוף פיקוד העורף ינווטו החלטות על הקלות במשק, חלוקת משאבים בין בתי החולים או הרחבת סמכויות המעקב של שב"כ. אין להם שום יתרון יחסי בכך ומוטב שהצבא לא יפלוש לשאלות אזרחיות כל כך מובהקות.
אני כיוונתי לפוזיציה הראשונית של מסקרי התחום. תסכים איתי שיש נטיה למערכתיות אצל כמה מהם.
עזוב, זו סוגיה חבוטה שכבר התייחסתי אליה מספיק בעבר. אני לא בטוח שכל כתבי הבריאות או הכתבים לענייני כלכלה נוהגים כעת אחרת. לעצם העניין, מעולם לא תפסתי את תפקידי כחלק מלהקת מעודדות של רמטכ"ל כזה או אחר. היו לזה מחירים במעלה הדרך, אבל אני מקווה שלמדנו להתגבר.
יש גם שיקולים עקרוניים בהשארת הטיפול במשבר בספירה האזרחית שלו. תמיד יש את החשש שהמדרון החלקלק יהפוך לנו בסופו של דבר את הנגמ"ש על הראש ובלי לשים לב, עם קצת טיפול אינטנסיבי יותר של הצבא, יהיה כאן צבא שיש לו מדינה ולא מדינה שיש לה צבא. אתה שותף לחששות כאלה על רקע המצב הנוכחי?
מסכים אתך שזו סכנה פוטנציאלית. כרגע אני יותר מוטרד מסמכויות המעקב הנרחבות שהוענקו לשב"כ ולמשטרה. זה המדרון החלקלק האמיתי, בייחוד כשהוא בא על רקע חוסר יציבות פוליטי, ראש ממשלה שמתמודד עם כתבי אישום ומערכת בחירות שלישית שהסתיימה בלא הכרעה. אני מאוד חושש שגם כשהנגיף ייעלם לבסוף מחיינו, יתברר שהצעדים הללו הם בלתי הפיכים – ויהיה קל יחסית לשווק את המשך השימוש בהם לציבור, בנימוקים של הגנה על בריאותו.
אז איך מרסנים את החשש הזה והאם לגופים עצמם יש אחריות כלשהי שיכולה להביא לריסון עצמי?
כרגע נשארים מודאגים. מזכיר לך שבמשטרה יש ממלא מקום מפכ"ל כבר יותר משנה, שממתין למינוי קבוע. באשר לשב"כ, היה לי ויכוח נוקב איתם על כך כשאושרו התקנות. אני עדיין מקווה לשמוע מה בדיוק היו שיקוליו של ראש השב"כ נדב ארגמן, שמהיכרותי איתו בעבר ידע לעמוד על שלו כשהפוליטיקאים הגזימו בדרישותיהם. כפי שאמרו רבים וטובים לפניי, אלה זמנים חריגים ומתרחשים בהם דברים קיצוניים, חלקם מסוכנים בטווח הרחוק.
בכל הרצף האינסופי הזה של דיווח ומידע, יוצא לך להציץ גם במה שמשודר במהדורות? איך אתה חווה את התקופה הזאת כצרכן תקשורת?
דווקא יוצא, אולי יותר מאשר במשברים ביטחוניים. בניגוד לקיטורים שרווחים בשיחות אתך, אני מתרשם לטובה מהרבה מהעבודה העיתונאית שנעשית. ב"הארץ" וב"מרקר" אני קורא בעקביות את עידו אפרתי, אסף רונאל, מירב ארלוזורוב ורוני לינדר. בטלוויזיה קורה משהו מעניין. זו תקופה של חילופי משמרות, שמתחילה בגלל משבר חריג, אזרחי, אבל לדעתי יהיו לה השלכות גם בטווח הארוך יותר. הגוורדיה הוותיקה, של הפרשנים המדיניים-ביטחוניים-פוליטיים, רובם גברים, פתאום לא מובילה את הסיקור. רואים הרבה יותר עיתונאים צעירים, ויותר נשים, שבעיניי עושים עבודה אפקטיבית ומרשימה. אסתפק ברשימה חלקית: אלעד שמחיוף, קרן מרציאנו, יאיר שרקי, גילי כהן ושאול אמסטרדמסקי.
שתי הערות לשלילה: האחת – מסיבות העיתונאים בלי שאלות. זו פרקטיקה איומה, שערוצי הטלוויזיה צריכים לתאם ביניהם מדיניות נגדה. אפילו דונלד טראמפ עונה, בדרכו, לשאלות אחרי כל נאום לאומה. השנייה – אני לא לגמרי מבין את תפקידם של הפרופסורים לרפואה ששובצו כפרשנים באולפנים. את מי הם מייצגים? את משרד הבריאות או את האינטרס של הצופים? מה טיב הקשרים המקצועיים שלהם עם משרד הבריאות ואיך אפשר לצפות מהם לאמירה אובייקטיבית, כשחלקם מודים שהם יושבים בהתייעצויות אצל ראש הממשלה?
ארבע המלצות מדיה לתקופת הבידוד
טלוויזיה. האמת היא שמאז הקורונה אני דווקא רואה פחות טלוויזיה מכפי שראיתי קודם. הסדרה האחרונה שראינו היתה "הכתר" והכי טובה בשנים האחרונות – "האמריקאים".
אסקפיזם. את הכדורגל לקחו לנו – ועוד לקראת העונה הכי טובה של ליברפול בשלושים שנה. אני מאוד שמח שהספקתי להיות עם הילדים שם בדצמבר, רגע לפני שהכל השתנה. נשארה המוזיקה. תמיד ממליץ על The Blue Moment, בלוג מוזיקה של עיתונאי בריטי מה"גרדיאן", ריצ'ארד ויליאמס. הוא כותב נהדר גם על ספורט. בימים האלה, למרבה הצער, ויליאמס בעיקר כותב "אחרי מות" על מוזיקאים שהלכו לעולמם בגלל הנגיף.
אנשים מצחיקים. לא סובל ממים וגיפים של קורונה, אבל יש כמה חשבונות טוויטר שתמיד משעשעים אותי גם בתקופה המחורבנת הזו. ידידי ורעי חיים לוינסון כמובן ולצדו כמה מצייצני פיד כדורגל: @robert_rabin, @Yagon_Tugati ו-@james_bb25, הפרשנויות הפוליטיות שלהם לא פחות חדות משל יוסי ורטר.
דוקו. זה נגוע בניגוד עניינים, אבל אצהיר מראש. בשבועות האחרונים יש התרגשות גדולה ומוצדקת סביב קבוצת הפייסבוק שבה חיילים לשעבר מדברים על החוויות מימי שירותם בלבנון. בשנתיים האחרונות הייתי מעורב, כיועץ, בסדרה דוקומנטרית שתיעדה את השנים האלה, "מלחמה ללא שם". הסדרה עולה לשידור במוצ"ש הקרוב ב"כאן". כיוון שתרומתי שם מוגבלת, אסתכן ואומר שהיוצרים, ישראל רוזנר ומתי פרידמן, עשו עבודה מעולה. זו המקבילה הישראלית, המצומצמת בהיקפה, ל"מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן ול"ערפל המלחמה", הסרט שבו מראיין ארול מוריס את רוברט מקנמרה, שר ההגנה האמריקאי במלחמת וייטנאם. צפייה מרתקת, עם כוכבית של גילוי נאות.