בלב שכונה חרדית בירושלים הוקם בית-זונות שמנוהל על-ידי חרדית לשעבר, זונה בפני עצמה ועבריינית שמתפרנסת מהסעת שב"חים פלסטינים ומזניחה את 11 ילדיה בדירה אכולת חולדות וזוהמה. אם התיאור הזה נשמע כמו הכפשה מופרכת, זה לא במקרה. מדובר בעלילה כוזבת שהופצה במהלך סכסוך גירושין. אלא שבמקרה זה היא פורסמה כעובדה על-ידי עיתונאי בכלי תקשורת מרכזי, שהופעל על-ידי גבר שביקש להשחיר את שמה של אשתו.

עמיחי אתאלי, כיום הכתב הפרלמנטרי של "ידיעות אחרונות" ומגיש בערוץ הכנסת, הועסק ככתב לענייני מתנחלים של "מעריב" בעת שפרסם את הדיווחים חסרי הבסיס על האם החרדית. בתביעה אזרחית שהסתיימה בשבוע שעבר הוטל עליו לשלם לה כ-140 אלף שקל – רבע מתוך סכום של למעלה מחצי מיליון שקל שנפסק לטובתה. את שאר הסכום ישלמו הבעל לשעבר, שלושה רבנים ואתר "כיכר השבת", שהשתתפו גם הם במסע ההסתה. דיווחים אינפורמטיביים על הטלת הפיצויים פורסמו בימים האחרונים בכמה אתרי חדשות. כעת, בעקבות פניית "העין השביעית", אושרה לפרסום ההחלטה שמתארת את התפתחותו של קמפיין ההכפשה ואת התפקיד שמילאה בו התקשורת.

השופטת יהודית שבח, סגנית נשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מתארת בהחלטתה מסכת של רשלנות ואדישות לערך האמת, שאיפשרה לעלילה אינטרסנטית לצאת מהמגזר שבו בקעה ולקבל בימה בעיתונות הארצית. המסכת החלה בידיעה לא ארוכה שפרסם אתאלי בקיץ 2010 באתר nrg, אז בבעלות "מעריב". הוא דיווח לקוראיו על "רומן יוצא דופן" בין האם החרדית ל"מאהב" שלה, שאינו אזרח ישראלי (בהתאם להחלטת בית-המשפט, חלק מפרטיהם האישיים של המעורבים אינם מתפרסמים מפאת צנעת הפרט).

איך יודעים שמדובר בשקר? השופטת יהודית שבח ערכה בדיקה פשוטה. היא הציגה לנתבעים שאלה זהה: האם מישהו מהם טוען שהסיפור בעצם נכון, והאשה אכן ניהלה בדירתה בית-זונות? "אף אחד לא קם!", כתבה השופטת בהחלטתה

בידיעה מסר אתאלי לקוראים שהאשה – שמבחינה רשמית עוד היתה נשואה לבעלה – נכנסה להריון בזמן הרומן, ו"עד היום לא ברור" מיהו אבי התינוקת. "כיום", נטען בכתבה, "מתגוררת האשה עם התינוקת החדשה ועם שבעה ילדים נוספים בתנאים קשים מאוד". לטענת הבעל, הוסיף אתאלי, "בדירה שבה חיים הילדים אין דלת, נכנסים אליה חתולים וחולדות, והילדים חיים בתנאי תברואה בלתי נסבלים". לצד הטענות על הזנחה, האשה גם תוארה כעבריינית: לדברי הבעל, היא החלה להתפרנס מ"עסקי הסעת שב"חים".

בכתבה השנייה של אתאלי, שפורסמה בעיתון ובאתר בנובמבר 2012, ההשחרה הוחרפה. היא נשאה את הכותרת הסנסציונית "בית-בושת בלב השכונה החרדית", ונטען בה שהמקום "הפך במהרה ללהיט בקרב פרחחי המגזר". האחראית לכך, התגאה העיתונאי, היא אותה אשה ש"החלק הראשון של עלילותיה" פורסם לראשונה ב"מעריב" שנתיים קודם לכן.

מהכתבה ניתן היה להבין שהאשה החרדית לא רק הקימה בית-זונות, אלא גם סיפקה בעצמה שירותי מין – ואף דירדרה לזנות שתי נערות חרדיות. "קהל הלקוחות בדירה היה מגוון וכלל חרדים לשעבר, חרדים בהווה, ערבים ישראלים ושב"חים פלסטינים", טען אתאלי. מרואיין אנונימי שהוצג כ"תושב השכונה" אמר לו ש"מעולם לא קרה שאנשים שמפסיקים להיות חרדים מביאים את הגועל נפש שלהם לתוך שכונה חרדית", ולכן הוא וחבריו מתכוונים "לעשות הכל כדי להפסיק את התועבה הזאת".

"אני לא מביע עמדה"

כפי שהתברר במהלך ההליך המשפטי, הסיפור על בית-הזונות היה שקר גס ואינטרסנטי – בדיוק כמו הטענה על כך שהאשה מבריחה לשטח ישראל פלסטינים נטולי אשרות. איך יודעים שמדובר בבדיה? השופטת שבח ערכה בדיקה פשוטה. עם תחילת הדיונים בתביעה, היא הציגה לנתבעים שאלה זהה: האם מישהו מהם טוען שהסיפור בעצם נכון, והאשה אכן ניהלה בדירתה בית-זונות?

"אף אחד לא קם!", כתבה השופטת בהחלטתה. כשאתאלי נשאל האם בעצם פרסם שקרים, השיב: "אני לא מביע עמדה". גם שאר הנתבעים לא הכחישו שמדובר בעלילה שקרית. יתרה מכך, מציינת השופטת, עובדת סוציאלית שהעידה בפני בית-המשפט אמרה שהעלילה נבדקה על-ידי המשטרה, ששלחה שוטרים סמויים לדירה כדי לבדוק אם נעשית בה פעילות בלתי חוקית. החקירה הניבה תשובה שלילית: לא נמצאו ראיות כלשהן לכך שבמקום פועל בית-זונות.

את הפרסום של אתאלי על בית-הזונות המומצא הגדירה השופטת כ"לשון הרע מן החמורות והמשפילות שניתן להעלות על הדעת, לא רק ביחס לאשה חרדית, אלא ביחס לכל אשה נורמטיבית מכל מגזר שהוא".

מתוך כתבתו השנייה של עמיחי אתאלי על התובעת, nrg מעריב, 8.11.2012

כשנשאל אתאלי על תהליך הכנת הכתבות, מציינת השופטת, הוא "ניער חוצנו" מהדיווחים שהתפרסמו תחת שמו וטען שהוא לא אחראי להם. אתאלי אמנם הודה שהוא זה שיזם את פרסום הידיעות והעביר אותן למערכת לשם פרסומן – אך לדבריו, הוא לא הגורם שיש להאשים. "לטענתו, הכתבות שהכין בנושא הוכתבו על-ידו בעל פה באמצעות הטלפון מתוך רשימת 'נקודות ציון', הועברו לעורך האתר, וזה ערך בהן שינויים ואף הוסיף להן את הכותרות", כתבה השופטת שבח.

לפיכך, גרס אתאלי, היה ראוי לתבוע את אתר החדשות (שמאז החליף בעלים ונסגר) – ולא אותו. "אני דוחה את הטענה", כתבה השופטת, והסבירה שאם אתאלי אכן לא היה אחראי לתוכן הכתבות, היה עליו להתנער מהן. במקום לעשות זאת, לאורך ההליך המשפטי נמנע העיתונאי מלהציג את הנוסח המקורי, "הכשר לגרסתו", וגם לא את "נקודות הציון" שעליהן כביכול התבסס. בפני בית-המשפט הוא טען שהחומר כבר לא נמצא ברשותו – ושהוא כלל לא זוכר אילו שינויים הוכנסו בנוסח שהעביר למערכת ומי היו העורכים שטיפלו בפרסומים.

השופטת יהודית שבח: "הכתב לא טרח לבצע את הבדיקה המינימלית הנדרשת, לשוחח או לקבל את תגובת נושא הכתבה המואשמת באחת ההאשמות החמורות שניתן להעלות על הדעת, וגם לא ביצע בדיקות אחרות"

אתאלי הודה שלא פנה לאשה שעמדה במרכז הכתבות כדי לברר אם הדברים שפרסם עליה נכונים, או כדי להציע לה למסור תגובה. הוא הודה גם שהתבסס אך ורק על מידע שמסרו לו הבעל ועורכת-דינו. "לא נפגשתי עם אנשים נוספים סביב הסיפור הזה", מסר לבית-המשפט. כשנשאל האם היה בקשר עם מקורות אחרים, כלומר כאלה שאינם חלק מקמפיין ההכפשה, השיב אתאלי: "אני מעריך שהתשובה היא לא".

ובכל זאת, בהתייחסו לבירורים שערך לפני הפרסום, הצהיר אתאלי: "ביצעתי את הבדיקות הנדרשות בנסיבות העניין על מנת לוודא כי מה שכתבתי הינו אמת". השופטת דחתה את הטענה הזאת. "הכתב לא טרח לבצע את הבדיקה המינימלית הנדרשת, לשוחח או לקבל את תגובת נושא הכתבה המואשמת באחת ההאשמות החמורות שניתן להעלות על הדעת, וגם לא ביצע בדיקות אחרות", כתבה, והדגישה: "אתאלי אפילו לא טוען כי ניסה לקבל את תגובתה של התובעת ולא הצליח".

"הסתמכותו של הכתב רק על דברי הגרוש של התובעת, איש ריבה וככל הנראה הכוח המניע של הפרשייה העגומה, כמקור המידע היחיד, שוללת טענה בדבר נקיטה באמצעים סבירים, וחוסמת בפניו את שעריה של הגנת תום הלב, על מגוון חלופותיה", הוסיפה השופטת. היא קבעה כי אתאלי הוציא את דיבתה של האשה, וגם אחראי לפגיעה בפרטיותה.

בעקבות ההסתה: הדירה הוצתה

המקרה של אתאלי והידיעה על בית-הזונות שלא היה הוא רק חלק ממסע הסתה נרחב שהתחולל באותן שנים. בשבועות שלפני פרסום הידיעה השנייה של אתאלי החלו להתפרסם השמצות דומות באתר החדשות החרדי "כיכר השבת". מחוץ לביתה של האשה התקיימו הפגנות בניסיון לגרום לה לעזוב את השכונה, מטרה שלבסוף הושגה. לפי דיווחיהם של אתאלי ו"כיכר השבת", בהפגנות לקחו חלק מאות מפגינים. במקביל, גורם בלתי ידוע – השופטת לא שוללת שמדובר בבעל לשעבר, אך מציינת שהדבר לא הוכח – החל להפיץ בירושלים פשקווילים ועלונים מכפישים שבהם היא הואשמה בביצוע מעשי תועבה, כביכול. על חלקם התנוססו חתימותיהם של רבנים חרדיים.

כתב "כיכר השבת" ישי כהן (צילום מסך מתוך שידורי ערוץ הכנסת)

מי שסיקר את קמפיין ההכפשה ב"כיכר השבת" היה הכתב ישי כהן, שפרסם סדרה של דיווחים ובהם ציטוטים נרחבים מתוך הפשקווילים השקריים. לדברי השופטת שבח, גם כהן, כמו אתאלי, כלל לא ניסה לבדוק האם הטענות הקשות בכלל נכונות. לדבריה, הבירורים היחידים שביצע נועדו לוודא שהרבנים שחתומים על הפשקווילים והעלונים אכן מסכימים עם התוכן, והאם הם אכן התייצבו להפגנות. השופטת ציינה שרק בכתבה השביעית שפרסם מוזכרת תגובתה של האשה, שהכחישה את תוכן הדיווחים.

אף שכהן לא נתבע אישית, הוא הגיע לבית-המשפט כדי להעיד על חלקו בהפצת ההשמצות. השופטת מתחה ביקורת חריפה גם עליו: ראשית, על כך שהיתמם וטען שכאשר דיווח על קיומה של "דירת תועבה" בשכונה חרדית הוא לא התכוון לומר שמדובר בבית-זונות, אלא בדירה שיש בה "בעיות צניעות" בתחום הלבוש. "אם את תלכי עכשיו לבושה בשכונת מאה-שערים, יצעקו לך 'תועבה ופרוצה'", ניסה כהן להסביר לשופטת שבח.

ההסבר הזה הופרך באמצעות הדיווחים שהוא עצמו פרסם: באחת הכתבות, ציינה השופטת, נכתב על "אובדן ילדינו" ש"נופלים לשאול תחתית" בשעות הלילה המאוחרות, בדירה שמשמשת ל"תועבת עגבים" ומעשי "סדום ועמורה". התיאורים החריפים הללו, הסבירה השופטת, אינם מתארים "בעיות צניעות" הקשורות לענייני לבוש.

בחלק אחר של העדות, כתב "כיכר השבת" ניסה להטיל את האחריות על עמיחי אתאלי, בטענה שהוא בסך הכל פרסם את מה שדווח לראשונה ב"מעריב". השופטת הבהירה שהטענה הזאת אינה מתיישבת עם העובדות: הכתבות הראשונות של "כיכר השבת" על "דירת התועבה" הקדימו את הדיווח השקרי של אתאלי – ובדיווח הראשון, זה שפורסם ב-2010, כלל לא מוזכרת העלילה על בית-הזונות.

מסע ההסתה הניב תקרית מסוכנת בסוף אוקטובר 2012, כשבשעת לילה הגיע אלמוני לדירתה של האשה וניסה להצית אותה. ההצתה לא צלחה, אבל כשלושה שבועות לאחר מכן בוצע ניסיון נוסף – והפעם הדירה עלתה באש. האשה וכמה מילדיה נלכדו בתוכה, וכבאי שמצוטט במסמך המשפטי מציין כי נשקפה סכנה לחייהם.

השופטת: "התובעת הותירה עלי רושם של אשה אמיצה, חזקה וכנה, המתמודדת עם קשיים היכולים ברגיל לגרום לקריסה ולחוסר תפקוד מוחלט"

"חקירת שירותי הכבאות העלתה כי מדובר בהצתה מכוונת שבוצעה על-ידי החדרת ניירות בוערים לדירת התובעת דרך חלון המטבח", ציינה השופטת שבח. לשיטתה, הסיבה להצתה היתה הפרסומים המשמיצים של עמיחי אתאלי וישי כהן, שעלו לרשת ימים לא רבים לפני כן. "הקשר הסיבתי זועק מאליו", גרסה.

מבחינת מחוללי ההסתה, המטרה הושגה: לדברי השופטת, אחרי ההצתה השנייה הלחץ הכבד הכריע את התובעת, והיא מכרה את חלקה בדירה ועזבה את השכונה. לקמפיין ההכפשה היו גם השלכות רפואיות: השופטת קבעה שהפרסומים של אתאלי ו"כיכר השבת", לצד התבטאויותיהם של שלושה רבנים – ציון שלום בוארון, משה צדקה ויצחק כהן – גרמו לאשה נכות נפשית קבועה. לפיכך הוטל על העיתונאים, הרבנים והבעל לשעבר לפצותה ב-500 אלף שקל, בתוספת הוצאות משפט בסך כ-62 אלף שקל.

"התובעת הותירה עלי רושם של אשה אמיצה, חזקה וכנה, המתמודדת עם קשיים היכולים ברגיל לגרום לקריסה ולחוסר תפקוד מוחלט", כתבה השופטת שבח. "התובעת לא הגזימה בתיאוריה, אישרה עובדות ונתונים שאינם עומדים בהלימה לאינטרסים שלה, והצלחתה לגרום לכך שתשעה מתוך 11 מילדיה, חרף המהמורות שבדרכה, יוחזרו למשמורתה – ראויה להערכה".

עמיחי אתאלי: אין תגובה

עמיחי אתאלי מסר כי אין בכוונתו להגיב לדברים. בשיחה עם "העין השביעית" הציע אתאלי לח"מ לבדוק היטב מה הוא כותב, כדי לא לפרסם דברים שאינם אמת.

ב"כיכר השבת" מסרו כי הם סבורים שפעלו כשורה, חרף פסק הדין החמור והחריף, וכי הם "שוקלים הגשת ערעור". להלן תגובת האתר במלואה: "מדובר בפסק דין תקדימי בעל השלכות חמורות על חופש העיתונות בישראל. פסק הדין מטיל חבות על כלי תקשורת שעה שאין מחלוקת כי לא שירת אינטרס כלשהו של מי מהצדדים למאבק מושא פסק הדין, אלא אך מילא את שליחותו העיתונאית בסיקור אירוע בעל חשיבות ציבורית עליונה שהתרחש בציבור החרדי. קביעה זו, ושיעור הפיצוי הגבוה, ירתיעו כלי תקשורת מלסקר חלק נכבד מהמתרחש בציבור החרדי דווקא במקומות שבהם נדרש אור השמש המטהר של העיתונות.

"נוסיף כי אתר 'כיכר השבת' סיקר את האירועים מושא פסק הדין בצורה אובייקטיבית ומידתית. בין היתר, נעשה מאמץ להותיר את התובעת באלמוניותה ולסקר רק את עצם קיומו של המאבק ואת שהתרחש במסגרתו. אין צורך לומר כי לאור העובדה שמדובר מאבק חמור שבמסגרתו התקיימו הפגנות אלימות בתוככי שכונה חרדית, אשר עירב רבנים בכירים מהמגזר החרדי, חלה על 'כיכר השבת' חובה עיתונאית מהדרגה הראשונה לסקרו. על-פי פסק הדין, על 'כיכר השבת' היה להתעלם מאירועים אלו כליל.

"בנוסף על האמור אנו סבורים כי בפסק הדין נפלו טעויות עובדתיות ומשפטיות משמעותיות. כך, למשל, בית-המשפט קבע כי לתובעת נגרמו נזקים כתוצאה מהפרסומים של 'כיכר השבת', בעוד הנזקים הנטענים נגרמו לתובעת זמן רב בטרם פרסום הכתבות. נוכח האמור, אנו שוקלים הגשת ערעור על פסק הדין".

1972-08-14