ג'לאל בנא הוא כותב קבוע בעמודי הדעות של "ישראל היום". בעל משרד לייעוץ תקשורתי ואסטרטגיה, המתמחה בחברה הערבית בישראל. בעבר עיתונאי ברשת שוקן, "הארץ", ידיעות תקשורת ודובר במשרד הפנים.

אתה כותב מאמרי דעה קבוע ב"ישראל היום" - יהיה מי שיגיד שניתן היה לחשוב על זירות טבעיות בעבורך לפרסם בהן מאמרי דעה. אז למה דווקא שם?

את הקריירה שלי התחלתי דווקא בתקשורת בעברית, אחרי שלא התקבלתי לשני עיתונים בערבית בשנת 1996, ואני מרגיש מאוד מסופק מהכתיבה בשפה העברית, אם כי אני גם כותב ומפרסם מאמרים בערבית. למה דווקא ב"ישראל היום"? האמת היא שפרסמתי מאמרים בכלי תקשורת שונים, אבל אחרי קשר שהיה לי עם עורך מדור הדעות בעיתון ד"ר איתן אורקיבי,  הוא הציע לי לכתוב מאמר שבועי קבוע והסכמתי, ומאז אני מפרסם עכשיו את המאמר שלי רק ב"ישראל היום".

אילו אתגרים אתה מציב בפניך כשאתה כותב לציבור שקורא את "ישראל היום". יתכן שזה קהל פחות סובלני לדעות מסוימות?

אני דווקא מרגיש שיש רבים מקוראי העיתון, המזוהים עם הימין הפוליטי ומחפשים קשר ודו שיח איתי. עד כה אני מאוד נהנה מהתגובות ומהשיחות שאני מקבל מקוראים מהמפה הפוליטית הימנית, ויש לא מעט תגובות כאלה. נכון, לא כל הקוראים מתיישרים עם כל מה שאני כותב, לא ימין ולא שמאל, לא יהודים ולא ערבים. זהיה היה נכון גם כשכתבתי בעיתון "הארץ" לפני עשרים שנה. לדעתי, בעל טור דעה צריך לבטא את עצמו ולנסות לשכנע את הקוראים בנקודת המבט שלו הרבה יותר מעיתונאי שמביא סיפור או סקופ או דיווח עיתונאי וזה האתגר הגדול.

זה נשמע אופטימי. לא כמו תחושת הקיטוב וחוסר הקשב ההולכת ומתעצמת במרחב הציבורי הישראלי.

נושא הקיטוב הוא לא חדש, והלוואי ויכולתי להיות במקום משפיע יותר כדי לקרב לבבות, כי אני מאמין שבלי דיאלוג ובלי סובלנות וקבלת האחר, החברה הישראלית הולכת למקומות קשים מאוד. ההוכחה הגדולה ביותר היא מה שקרה וקורה במערכות הבחירות בכלל ובבחירות האחרונות בפרט. השיסוי והשנאה וההסתה הגיעו לרמות שיא בהיסטוריה של ישראל. מטבעי, אני תמיד אופטימי, גם כשאני יודע שאני אולי טועה בתחושה או יודע שהתוצאה יכולה להיות שונה. לא רוצה לומר שאני פסימי, כי למדתי שהפסימי הוא אופטימי עם ניסיון, אבל מעדיף להיות תמיד אופטימי.

כשאתה כותב מאמר לעיתון היומי, איך בנויה הדינמיקה? מי בוחר את הנושאים? מי מעצב את הכיוון? עד כמה זאת בחירה של עורך ועד כמה בחירה שלך?

בדרך כלל אני בוחר מה לכתוב כל שבוע, ופונה לעורך בהצעה, אבל כמו בכל כלי תקשורת ובכל מדור דעות קורא לפעמים שיש מאמרים שאני רוצה להגיב עליהם או שהעורך מציע לי להגיב עליהם, ואז אני כותב מאמר "תגובה" או מביא את הטיעון האחר מנקודת מבטי ככותב וכאזרח ערבי. יש פעמים שאני מציע יותר מנושא אחד, והעורך ואני מחליטים יחד אחרי שיחה על מה לכתוב, אבל מה שאני בוחר לכתוב הוא משהו שאני בסופו של דבר כותב עליו ולא משהו שמוכתב לי על ידי מישהו.

היו פעמים שאמרו לך "עזוב ג'אלאל - זה לא יעבור, את זה אי אפשר"? או שאולי אתה הרגשת שלא נכון להציע?

אני פותח את התשובה שלי בחיוך, ואולי בקצת כעס, לא אישי כמובן, כי שמעתי את זה כבר קודם, על ידי אנשים שדיברו ומדברים איתי ושאלים ותוהים "איך אתה כותב ב'ישראל היום'", אבל אני אומר לך בוודאות לא קרה אף פעם, וזה גם לא יקרה. המאמרים שלי באים לבטא את מה שאני חושב ומה שאני רואה ואינני בא כדי להיות קישוט וגם לא עוד ערבי שכותב בעיתון בשפה העברית. אני יכול לומר שזה לא משהו שהעיתון או העורך רוצים, משום שהם מעוניינים בוודאי בכתיבה שתבטא את הכותבים כדי לייצר פלורליזם כן ואמתי. אם הם רוצים דעה אחת או "יישור קו", אני מאמין שיכלו למצוא רבים ואחרים.

אופן הסיקור של החברה הערבית בתקשורת הישראלית הוא משביע רצון בעיניך?

תמיד יש מה לשפר ותמיד יש מה לתקן. במישור החדשות, שאין לי נגיעה אליו, תמיד יש את הכתב לענייני ערבים, או כתב ערבי שיוכל להסתובב חופשי במקומות בהם אין סכנה לכתב יהודי, וזה משהו שבהחלט צרכים לעשות עליו חשיבה יותר מעמיקה. לא יכול להיות שהעיתונאי הערבי כותב רק על נושאים ערבים, כי אני מאמין שעיתונאי ערבי יוכל גם לסקר את החינוך או הבורסה ואפילו את הביטחון. רק צריכים לתת את ההזדמנות ולפתוח את הדלתות. לומר לך שאני שבע רצון מכל הסיקור? בהחלט שלא, אבל כמי שהיה בצד השני, צריך להבין את המגבלות ואת השינוי שעובר תחום העיתונות במיוחד הכתובה.

הייתי רוצה והייתי מצפה שיהיו לנו רפיק חלבי וזוהיר בהלול, אבל גם הם היו בתקופות שונים ובזמנים שונים, והיום יש לנו את לוסי אהריש, שלא הצליחה להישאר ערביה ולא הצליחה להיות יהודייה, וההרגשה שהיא יצאה נפסדת מכאן ומכאן.

כלומר שכדי להצליח בתקשורת הישראלית צריך לאבד את הזהות הערבית? את האותנטיות?

לא חושב שחלבי או בהלול איבדו את הזהות שלהם, אולי כי שיא הקריירה שלהם היה בעידן אחר לחלוטין מהעידן בו אנחנו נמצאים. מה שאני אומר, שאני לא צריך לוותר על היותי ערבי. אני אומר שצריכים לקבל אותי על אף שאני ערבי ולא בגלל שאני ערבי, במיוחד בנוגע למה שאמרת לגבי נוכחותם של עיתונאים ערבים בכלי תקשורת בעברית.

תופעה מדאיגה שעליה דיווחנו לא פעם בשנים האחרונות ב"עין השביעית", היא תופעת הסקרים המדירים והמפלים. למרות שהסקר שנערך בשאלות רלוונטיות מאוד גם לציבור הערבי, לא פעם הוא מוצא את עצמו מחוץ למעגל הנשאלים. בפעמים אחרות מוצגות תוצאות של סקרים כאלה כמייצגות את הציבור הישראלי. זו תופעה לגיטימית בעיניך?

תופעת ההדרה ממש ממש אינה מקובלת עליי. היא גם לא מקובלת על לא מעט גורמים רשמיים, כאשר הם ניגשים לעשות עבודה יסודית הן כמחקר או כביצוע. אם מדירים את החברה הערבית מנושא כזה או אחר, כאשר באים לקבל החלטות או לבצע פרויקט שנוגע לחברה הערבית ולו במקצת, מרגישים שיש בעיה גדולה. אין מה לעשות, לאזרח הערבי היום יש מודעות גדולה במיוחד לכל הזכויות האינדיבידואליות וגם לזכויות הקולקטיביות ואנו עדים להרבה מקרים שבהם גופים פרטים או רשמיים שהתעלמו מהחברה הערבית במכוון או שלא, שילמו מחיר כבד, הן במישור המשפטי והן במישור הציבורי. לא במקרה, חברות עסקיות מזהות את הפוטנציאל של החברה הערבית ככוח אדם וגם ככוח קניה.

יפתיע אותך לשמוע שאחד מהעיתונים שפעלו באופן מובהק לפרסום סקרים כאלה, עניין שנדון גם בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות והסתיים בהרשעה, הוא "ישראל היום"?

לא מכיר את הנושא האמת... אשמח לדעת יותר ולהבין יותר.

לסיום, תן לי את הניתוח שלך לעתיד הקרוב בישראל, בראי הסיקור התקשורתי. הקורונה תמשיך לשלוט או שיש הצדקה לחזור לסיפורים אחרים ושגרתיים יותר?

אני חושב שהעולם, כל העולם הולך להשתנות. וזה ישפיע רבות על כלי התקשורת, עד לפרוץ הקורונה המדינות היו במירוץ לפתח נשק להרג והשמדה, ושילמו סכומי עתק, ופתאום גילו שחסר להם "נשק" להחייאה: מכונת הנשמה ומוצרי היגיינה.

לדעתי נהיה בשנה הבאה כמו ביפן עם מסיכות,  ונתרגל להישאר בבית כמה שיותר זמן, ולוותר על חלק נכבד מתענוגות החיים, כמו הברים המסעדות והטיולים. המבוגרים והזקנים ישלמו את המחיר הכבד ביותר, עד שתהיה פריצת דרך בהמצאת תרופה, שהיא רק עניין של זמן. ברור שעולם התקשורת הולך לשלם מחיר מאוד רציני, ואנו רואים את זה כבר עכשיו בסגירת עיתונים וכלי תקשורת שונים וזה מצער וכואב.

בונוס: המלצות מדיה לתקופת הבידוד

סרטים לא הצד החזק שלי, מה שיסמין אשתי בוחרת אני רואה, בעיקר בלילה, לנשנש ולצפות. אני מעדיף ספרים על פני סרטים. אני קורא הרבה ובאופן קבוע ספרי שירה בערבית, במיוחד את לניזאר קבאני ואל מותאנבי.  הספר האחרון שקראתי בעברית היה "נתניהו בית ספר לשיווק פוליטי" של ברוך לשם, ממנו למדתי הרבה על נתניהו. הייתי מוכן לתרגם את הספר הזה לערבית.

אני אוהב לקרוא את המאמרים של עמוס הראל ב"הארץ" כי תמיד הוא מביא את נקודת המבט הביטחונית האחרת והשונה. למרות שעבדתי ב"הארץ", אף פעם לא נפגשתי איתו, אבל הכתיבה שלו מדהימה ממש.