אולריך סאם, כתב גרמני המכסה את חדשות המזרח התיכון, פנה אלינו בבקשה שלא נבוא אליו בטענות ("העין השביעית", גיליון מס' 11). הוא מעיד על עצמו כי ישיבתו בישראל אינה משקפת בהכרח את השתייכותו למשפחה היהודית החמה שנוקטת לשון "מטוסינו וחיילינו". תפקידו לשגר לקהלו תמונת אירועים מאוזנת ואובייקטיבית ויש להניח ולקוות שאכן כך הוא נוהג.

רשימתו של סאם היא הזדמנות מצוינת עבורנו לבחון את עצמנו ולברר אם אין אנו שותפים (כבמקרים רבים אחרים) למונח שמכונה בחקר התקשורת "הבניית המציאות". והכוונה לסוגיית דרום לבנון, שבשנה האחרונה עלתה ביתר שאת לדיון ציבורי.

השם "רצועת ביטחון" לשטח שנכבש מלבנון בידי ישראל יש בו כשלעצמו הבניית מציאות מובהקת. ראשית, משום שעוסקים בבעיה בינלאומית באמצעות שימוש בשמות חיבה לוקאליים, שנתפסים כנלעגים בהתחשב בכך שבעיני כל העולם רצועה זו היא ה"אוקיופייד זון".

שנית, גם בציבור הישראלי רבים כבר מרימים גבה לשמע שם התואר "ביטחון" המוצמד לאזור שגובה מחיר כה יקר. לכן ראוי כי גם התקשורת הישראלית תתחיל להשתמש בשפה אמיתית. אם לא "האזור הכבוש", אזי לפחות "דרום לבנון".

ההטעיה השנייה היא האויב שבו נלחם צה"ל. אויב, כן, בהחלט. "מחבלים"? הבניית מציאות נוספת. מחבל הוא זה הפולש אלינו, לטריטוריה שלנו, כדי לפגוע בנו. ואולם המציאות בדרום לבנון הרי היא שונה בעליל.

ארגוני החיזבאללה ואמל קמו, כזכור לכולנו, כדי לסלק את הכובש הזר ולשחרר את אדמתם. וזאת, מן הסתם, כדי להגן על משפחותיהם. כן, הרי גם לנו, ולא רק לאולריך סאם, מותר להודות שבדרום לבנון נהרגים אזרחים.

ולכן, עוד בטרם נעז להתווכח על "כן נסיגה - לא נסיגה", בואו נתחיל, לפחות, לקרוא לילד בשמו. הבה ננהל את הוויכוח הציבורי כשאנו משוחררים משטיפת מוח ומהבניית מציאות.

יונה רוכלין, מושב בני-ציון

הכותבת היא סטודנטית למדע המדינה ולסוציולוגיה

גיליון 13, פברואר 1998