לאחרונה אישרה ועדת הפטורים של מועצת מקרקעי ישראל את עסקת הדולפינריום ובכך באה לסיומה סאגה בת למעלה מ-15 שנה. רשמית, מגרש שהוחכר על ידי רמ"י ליזמים, חברת שער לישראל ועליו שכן מבנה הדולפינריום - הוחלף במגרש מעבר לכביש גם הוא בבעלות רמ"י ושהיה מוחכר לעיריית תל אביב-יפו.
על המספרים אין חולק או כך לפחות היה נדמה בעת הדיון בפני הרכב בג"ץ שבמשך שלוש שעות ניסה להבין את ההיגיון הכלכלי שעומד מאחורי העיסקה. מגרש הדולפינריום של היזמים בשווי כ-60 מיליון שקל הוחלף במגרש ששוויו כ-920 מיליון שקל. אלא שכאילו לא די בהפרש האסטרונומי, נחשף שהשמאי הממשלתי שהשומות שהכין היו הבסיס לדיון המשפטי שכח להעריך שטחי שירות בשווי 100 מיליון שקל נוספים.
על העסקה נאלצו היזמים לשלם לרמ"י תשלומים למיניהם בשיעור 320 מיליון שקל כך שסך הכל הפסיד הציבור בעסקה התמוהה הזו 700 מיליון שקל, לא סכום מבוטל בשום קנה מידה.
למען ההגינות יש לציין שלא כל 700 מיליון השקלים יגיעו לכיסי היזמים, בהם שמואל חרל"פ, משפחת ברונפמן ואחרים. חלק מהותי מהסכום ישולם כהיטלי השבחה לעיריית תל אביב-יפו שגם קיבלה במסגרת העסקה את המגרש עליו שכן מבנה הדולפינריום. אלא שספק אם יש בכך נחמה ובוודאי לא צדק חלוקתי.
מעולם לא טרח כלי תקשורת כלשהו לבצע תחקיר מקיף של הפרשה ולהציגה כך בפני הציבור, לרבות מי היו הדמויות המרכזיות שרחשו ובחשו וגרמו לעסקה הזו לצאת אל הפועל
חלק מאותם 700 מיליון שקל הועברו מהקופה הציבורית השייכת לציבור כולו לרשות מקומית אליטיסטית ועשירה במיוחד, עתירה בנדל"ן, שתקציבה, בוודאי החלק הפנוי שבו, גדול מתקציבם של חלק ניכר ממשרדי הממשלה.
אובדן של 700 מיליון שקל לקופת המדינה, ללא הד ציבורי משמעותי, מצריך בדיקת התנהלותם של הגורמים השונים שאמורים היו למנוע תרחיש כזה ובהם כמובן התקשורת. לאורך השנים הארוכות בהן התנהלה הפרשה היא זכתה לכיסוי תקשורתי לא מבוטל. עשרות כתבות הופיעו בכלי התקשורת השונים, בעיקר באלה הכתובים. אזרח נחוש במיוחד שיטרח ויקרא את רובן של הכתבות יוכל ככל הנראה להבין את הפרשה, בטח את החלק הגלוי שבה.
הנקודה היא שמעולם לא טרח כלי תקשורת כלשהו לבצע תחקיר מקיף של הפרשה ולהציגה כך בפני הציבור, לרבות מי היו הדמויות המרכזיות שרחשו ובחשו וגרמו לעסקה הזו לצאת אל הפועל. יש לציין כחריג את אריה אבנרי ז"ל שפרסם בשנת 2015 באתר "ניוז1" דיווח לפיו את עסקת הדולפינריום סגרו בלשכתו של ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, לאחר שכל עובדי הציבור התבקשו לצאת ובחדר נותרו רק חולדאי, יוסף בוכמן שהחזיק באותה עת בחברה שער לישראל, עו"ד רם כספי ואלי לנדאו ז"ל.
אלא שלאותו קצה חוט שסיפקו אריה אבנרי ז"ל ותנועת אומ"ץ, לא הייתה המשכיות, גם לא ב"ניוז 1". רוב הציבור אינו מכיר את הדמויות, גם לא את זו של יוסף בוכמן, פילנטרופ שתרם מיליונים לבית החולים שיבא ובמקומות אחרים, אבל הרוויח מעסקה עם המדינה עשרות רבות של מיליונים.
נותרנו עם השאלה מדוע שורה ארוכה של עיתונאים בעלי קבלות בחשיפת ופענוח פרשיות כלכליות שנויות במחלוקת בחרו שלא לעסוק בעסקה הזו. זאת למרות הסכומים האדירים של כסף שהיו מוטלים על הכף, למרות האינטרס הציבורי הברור, שהיו גדולים בהרבה מאלו שבפרשות אחרות שכן זכו לפרסום רב. כיצד יכולים יזמים לעבור מתחת לרדאר התקשורתי ולזכות יחד עם שותפיהם נבחרי הציבור בשקט תעשייתי?
הדולפינריום בתל-אביב, 2018 (צילום: מרים אלסטר)
אין ספק שהרכיב הראשוני והעיקרי הוא יצירת סנטימנט שלילי בציבור. מתחם הדולפינריום עמד שנים, למעשה מאז הפיגוע בשנת 2001, שומם, מוזנח ומכוער. בחוזה החכירה של המגרש היו מחויבים היזמים לשמור על המתחם במצב נאות ואף ייתכן שמצבו של הדולפינריום היה יכול להוות עילה לביטול הסכם החכירה. לעיריית תל אביב-יפו היתה יכולת חוקית מתוקף חוק עזר לכפות על חוכרי המתחם לשפץ אותו, לכל הפחות חיצונית. אלא שמצבו הירוד היה נוח לכל הצדדים.
יתר על כן, בא כוח היזמים טען בדיון בבית המשפט העליון שלאורך שנים ביקשו בעלי המתחם לשפצו, לפתוח בתי קפה ולעשות אותו "כמו נמל תל אביב" כדבריו. אלא שלטענת עורך הדין, העירייה היא זו שמנעה מהם את הדבר בטענה שהנה בקרוב תצא העסקה אל הפועל. בא כוחה של עיריית תל אביב לא טרח לסתור גרסה זו בבית המשפט.
זה לא הפריע לחולדאי להתייצב בסופה של הפרשה בתא הנהג של הדחפור ל"פוטו אופ", בדמות האביר המציל את העיר מחרפה של שנים. מעט מאוד מן הכתבות שכיסו את האירוע טרחו להזכיר במעומעם שיש מחלוקת לגבי העסקה, ורובן חגגו אותה כניצחון האור על הכיעור והראו את חולדאי כמושיע ולא כמי שרקח דיל תמוה.
יתכן שגם מורכבותה של העסקה עזרה לה להישאר לא מפוענחת מבחינה עיתונאית. יותר קל להבין ולהסביר לציבור עסקאות הפוגעות בו בצורה הקלאסית והפשוטה של מעטפות כסף שעוברות מיד ליד, עט יקר שנקנה לנבחר ציבור או אפילו רומן שנרקם בין דמויות המפתח. כאשר בחקירה ובהסבר נכנסים מושגים יותר מופשטים ומקצועיים כמו טבלאות איחוד וחלוקה, זכויות בנייה, שטחי שירות או שטחים לטובת הציבור וכאשר לצורך הבנת והסבר ההתנהלות יש צורך בשמאי מקרקעין ובעורכי דין, רבים מן העיתונאים מעדיפים להדיר את רגליהם, אולי משום שאין להם את המומחיות הדרושה ואולי משום הקושי ליצור סיפור מכל זה.
גם החלוקה הדיכוטומית בין כתבי נדל"ן לעיתונאי תחקירים תרמה לכך שהסיפור נפל בין הכסאות. עסקת הדולפינריום היא סיפור עיתונאי ששייך למדורי הנדל"ן, ולעיתונאים שם יש את המומחיות הנדרשת לעיסוק במושגים כמו אלה המוזכרים לעיל, אלא שכתבי הנדל"ן מורגלים בדיווח נקודתי על שלבים בעסקה ולא ביצירת סיפור שלם הכולל תחקיר על התנהלות ומניעי מקבלי ההחלטות, מה שנשמר לעיתונות החוקרת.
אולי עדיין לא מאוחר ובוודאי קיים עניין ציבורי בהבנת העסקה שעכשיו לא רק שהינה עובדה מוגמרת אלא אף בעלת גושפנקא בדיעבד מבית המשפט העליון אחרי שהובאה לפניו על ידי התנועה לאיכות השלטון. עסקה מוגמרת שחלפו שנים מאז התהוותה וגם הוכנסו בה צדדים שלישיים.
ממש לא הרחק מן הדולפינריום, ליתר דיוק פחות משני קילומטרים בקו אווירי, מתבשלת לה העסקה הבאה שסיכוי סביר שביום מן הימים יגלה הציבור שהפסיד בה סכום אף גדול יותר.
כמו במשחק פוקר טוב, הסיבוב הבא נפתח כאשר הסכום בקופה עולה. הפעם מדובר במגרש ככל הנראה היקר ביותר בארץ, חלק ניכר ממנו כיום בבעלות הציבור, ואם הכל ילך כמתוכנן, בעוד כארבע שנים יהיה שטח פרטי שהציבור ייהנה רק משטח מסוים קטן בתוכו, שיהיה פרטי אך מוגדר כשפ"פ. המגרש היקר הזה, 16 דונם שטחו, גובל מחד בשדרות בן גוריון הנעימות והמובילות אל ליבה של העיר ומאידך במרינה, בחוף הים ובטיילת.
רק 70 מטרים יפרידו בין מרפסות בעלי ההון לבין קו המים מה שמעניק למגרש תג מחיר שנע בסביבות ה-3 מיליארד שקל. הדמיון בין עסקת הדולפינריום לעסקה הנרקמת בכיכר אתרים מדהים.
בסיפור כיכר אתרים, בניגוד לדולפינריום שהוא די מבודד, קיימים שכנים ובעלי עסקים העומדים להיות מושפעים, קיימת קהילה חזקה של שחייני בריכת גורדון וחוף הים והוא מעורר עניין אדריכלי רב וכך יש קבוצת אזרחים שנאבקת וחושפת טפח אחר טפח את ההתנהלות ממש בזמן אמת.
בתי משפט אמרו שוב ושוב את דברם לגבי פרויקט כיכר אתרים ועצרו אותו שוב ושוב וכך גם ועדות תכנון ובנייה. אלא שגם כאן, הכיסוי התקשורתי הרב מרוכז בדיווח נקודתי רובו ככולו בעמודי הנדל"ן. אף עיתונאי תחקירים לא לקח על עצמו לפחות לנסות להבין אם יש פה יסוד לתחקיר. לא קיים בישראל עיתונאי תחקירים בכל מדיה אפשרית שלא הובאה בפניו הפרשה ולמרבה הצער אין עיתונאי תחקירים בישראל שהסכים להקדיש ולו שעה מזמנו להיפגש ולהבין.
בעוד שנים רבות נדע אם קבוצת המתנגדים היתה חזקה דייה כדי למלא גם את תפקיד התקשורת או שהציבור יגלה שהפסיד מעל מיליארד שקל גם בפרשה זו.
דדי הברפלד הוא פעיל במאבק נגד תוכנית כיכר אתרים