בישראל פועלים עשרות כתבי משפט המדווחים לציבור על מגוון רחב של הליכים, משלילת רישיון הנהיגה של ידוען ועד לכתבי אישום נגד ראש הממשלה. אבל המשותף לכולם הוא שהם מתמקדים במערכת המשפט האזרחית. לצדה, יש לזכור, קיימת מערכת משפט מקבילה, מערכת משפט צבאית. בתי-הדין הצבאיים דנים בעניינם של חיילים ובתי-המשפט הצבאיים דנים בעניינם של פלסטינים תושבי הגדה המערבית.

על פי דו"ח הפרקליטות הצבאית האחרון, התביעה הצבאית הגישה בשנת 2018 למעלה מ-4,100 כתבי אישום באזור יהודה ושומרון ובמקביל הצליחה להשיג 485 צווי מעצר מנהליים ו-800 הארכות של צווי מעצר מנהליים. על אף היקף הפעילות העצום של מערכת המשפט הצבאית, אין אפילו עיתונאי אחד בישראל שמופקד על סיקורה, שתפקידו להגיע מדי יום לבתי-המשפט הצבאיים ולדווח על המתרחש שם. מחסור זה בפיקוח עיתונאי צורם במיוחד לאור העובדה כי זו מערכת משפט שבה הצורך בעין ציבורית, המשקיפה על הנעשה באולמות, חיוני במיוחד.

בכנס העיתונות העצמאית האחרון, שנערך בסוף דצמבר בספריית בית-אריאלה בתל-אביב–יפו, הוקדש דיון לתת-הסיקור של הנעשה במשפטיהם של פלסטינים במערכת המשפט הצבאית. בדיון, שהנחה החתום לעיל, השתתפו חוה הלוי מארגון מחסום ווטש, עו"ד גבי לסקי המייצגת נאשמים בבתי-המשפט הצבאיים, והעיתונאי חגי מטר, מנכ"ל עמותת "972 – לקידום עיתונאות אזרחית", שמוציאה לאור את מגזין 972+, ואת אתר "שיחה מקומית" יחד עם ארגון Just Vision. לדיון הוזמן גם עו"ד עאדל סמארה, המייצג נאשמים בבית-המשפט הצבאי, אך השב"כ סירב לאשר לו כניסה למדינת ישראל. דובר צה"ל הוזמן גם הוא לשלוח נציג לדיון, אך לאחר התלבטות בת כמה ימים העדיף שלא לעשות כן.

הלוי, פעילה ותיקה במחסום ווטש, סיפרה כי אחרי שנים שבהן נהגו להגיע למחסומים בלבד כדי לתעד את המתרחש שם, בשנת 2006 הוחלט בארגון כי יש להגיע גם לבתי המשפט הצבאיים.

חוה הלוי, מחסום ווטש: "במחסומים זה לפחות גלוי ואלים וקשה. בבית-המשפט הכל מנומס, אבל החוקים חוסמים לגמרי אפשרות של פומביות, של בירור האמת"

היה זה, סיפרה הלוי, בעקבות מקרה של ילד שניסה להעביר סכין במחסום חווארה, נתפס, והועמד לדין בבית המשפט הצבאי שומרון שבמחנה סאלם. "ראינו איך שפטו ילד בן עשר שמישהו אמר לו קח 100 שקל ותעביר את הסכין במחסום", נזכרה הלוי. "הוא לא ראה בחיים שלו כל כך הרבה כסף, אז הוא הלך ישר לשוק וקנה לאמא שלו סיר גדול ויפה במטבח ואחר כך הוא לקח את הסכין והעביר אותה במחסום וכמובן שתפסו אותו. הלכנו להסתכל על המשפט וכשראינו את זה הבנו שאמנם המחסומים הם מחסומים אבל המחסומים הנוראים נמצאים בבית המשפט".

מאז אותו אירוע ב-2006 מגיעות מדי שבוע הלוי ופעילות אחרות במחסום ווטש לבתי-המשפט הצבאיים, נכנסות לדיונים באופן אקראי ומדווחת על שראו. "אתה יכול לקרוא לזה 'עיתונות'", אמרה הלוי בדיון, "אני רציתי להבהיר מה זה כיבוש, איך הוא לא משאיר שום תחום בחיי האדם מחוץ לאחיזת היד של הצבא והמדינה". בהמשך הדיון הוסיפה: "במחסומים זה לפחות גלוי ואלים וקשה. בבית-המשפט הכל מנומס, אבל החוקים חוסמים לגמרי אפשרות של פומביות, של בירור האמת".

איך נראית פומביות הדיון של בית-המשפט הצבאי בישראל?

"פומביות הדיון היא באמת הצהרה מאוד יפה, כאילו מותר לכל אחד להיכנס, אבל כבר הכניסה לבית-המשפט היא בעייתית מאוד. צריך לבקש רשות, צריך לתאם, וזה עסק מסובך. חסם גדול נוסף בדרך לפומביות הדיון זו השפה. הנאשמים הם ערבים, עורכי-הדין הם ערבים והמשפחות הן ערביות. השופט הוא יהודי וגם הכתבנית היא יהודייה וכל הדיון מתקיים בעברית. יש לציין שבכל בית-משפט יושב מתורגמן וגם יש לציין שהם כולם אוכלים לחם חסד. הם לא מתרגמים, ואם הם מתרגמים הם מתרגמים לאט ורע. ובאמת בני המשפחות שיושבים לידינו שואלים אותנו 'מה הוא אמר?', 'מה הוא אמר?', ובעיקר הם שואלים 'כמה?'. כמה הקנס או כמה העונש. אני צריכה לציין שבשנים האחרונות מתרגמים את כתב האישום לערבית ונותנים לנאשם, הוא יודע במה הוא נאשם, וזה הישג גדול.

"מעבר לכך יש את עניין הדו"ח הסודי. אינפורמציה שנמסרת לשופט, כשהחוקר המשטרתי והתובע יודעים מה כתוב שם אבל הנאשם ועורך דינו לא יודעים מה כתוב שם. אני רוצה לקרוא לכם טקסט מופלא שאנחנו ציטטנו בדו"ח שפרסמנו:

הסנגור: האם המשיב היה דרוש לחקירה?

החוקר המשטרתי: הסיבות למעצרו מופיעות בדו"ח הסודי.

הסנגור: ממתי החשדות?

החוקר המשטרתי: בדו"ח הסודי.

הסנגור: נעצר על פי מידע מודיעיני?

החוקר המשטרתי: מפנה לדו"ח הסודי.

הסנגור: האם נעצר על פי הפללות?

החוקר המשטרתי: נגד המשיב יש חומר המוכיח את המיוחס לו".

(פרוטוקול בית המשפט בעניינו של אחמד יאסין סיד עלואן, 5 ביוני, 2017)

"אתה יכול לשבת שם רבע שעה", מסבירה הלוי, "עורך-הדין של הנאשם מנסה, ושואל כל מיני שאלות, ועל כל השאלות החוקר עונה לו 'בדו"ח הסודי'. אז במקרה כזה, כן, היתה פומביות דיון. היינו, שמענו, אבל אנחנו לא יודעים על מה מדובר".

בנוסף ציינה הלוי כי חלק נכבד מהתיקים בבתי-המשפט הצבאיים מתנהלים בדלתיים סגורות, ולאו דווקא מהסיבות הראויות. הדיונים בנושאי הפקעת אדמות ומעצרים מנהליים, לדוגמה, מתנהלים באולם מספר 3 בבית-המשפט הצבאי בעופר בדלתיים סגורות. "גם בני המשפחות של האנשים שתובעים את הצדק או מתגוננים לא יכולים להיכנס", הדגישה הלוי. "לפעמים זו האדמה שלהם שעומדת שם לדיון. הם תובעים אותה והם לא מסכימים שיפקיעו אותה. לא. הם בשום אופן לא יכולים להיכנס".

בית המשפט הצבאי עופר (צילום: יונתן זינדל)

דיונים נוספים שמתקיימים בדלתיים סגורות, אחת לשבוע בימי שני באולם מספר 2 בעופר, הם דיונים על קטינים. בית-המשפט מסביר את הדלתיים הסגורות במקרה זה בצורך להגן על זכותו של הקטין לפרטיות. כשנשות מחסום-ווטש מתעקשות הן מקבלות רשות להיכנס לדיונים אלה, אך נאסר עליהן לדווח על הנעשה שם.

לפי הלוי, מחסום נוסף בפני פומביות הדיון נובע מהמגבלה על מספר בני המשפחה המורשים להיכנס לאולמות בית-המשפט. אזרחים ישראלים יכולים להיכנס גם בקבוצות גדולות לדיונים, אבל את משפחתו של הנאשם מגבילים לשניים בלבד. "בקיצור", סיכמה, "מכל מה שאמרתי אפשר להבין שפומביות הדיון זו פוזה ריקה".

עו"ד סמארה, כאמור, לא יכול היה להגיע לדיון בשל הגבלה על תנועתו מטעם שירות הביטחון הכללי. עם זאת, כמה ימים לפני הכנס הוא סיפר בשיחת טלפון עם "העין השביעית" כי לאורך תריסר השנים שבהן הוא מייצג נאשמים בבתי-המשפט הצבאיים רק לעיתים נדירות ראה עיתונאים מגיעים לסקר את המתרחש באולמות. התקשורת הישראלית, הוסיף, אינה כלי עבודה בשבילו. מעולם לא חשב אפילו לנסות ולעניין עיתונאים ישראלים במקרים שבהם הוא מטפל.

לדברי סמארה, אחד התסכולים הגדולים בבתי-המשפט הצבאיים הוא היחס מהשופטים והתובעים, ואף מהחייל הבודד שבכניסה, שעשוי לעכב באופן שרירותי את משפחות הנתבעים ולמנוע מהם להגיע לדיון שלשמו באו.

עו"ד סמארה: "העיתונאים יותר חזקים מעורך הדין שנמצא בתוך בית המשפט, הם יכולים יותר להשפיע על בתי המשפט הצבאיים לעשות את עבודתם בצורה טובה"

בתשובה לשאלה אם יש לו מסר לעיתונאים הישראלים אמר עו"ד סמארה:  "ברגע שעיתונאי מגיע לבית המשפט, השופטים, החיילים והתובעים מתחילים להתנהל בצורה יותר יפה, יותר חוקית. אני חושב שהם מפחדים שאם יתנהגו כמו שהם מתנהגים בלי העיניים של העיתונאים יוציאו את זה החוצה. העיתונאים יותר חזקים מעורך הדין שנמצא בתוך בית המשפט, הם יכולים יותר להשפיע על בתי המשפט הצבאיים לעשות את עבודתם בצורה טובה. אם יגיע עיתונאי פעם בשבוע, בהתנדבות או בשליחות הרשת שהוא עובד עבורה, ויכתוב על מה שהוא ראה, תהיה לזה השפעה גדולה. ויש הרבה מקרים שהוא יכול לכתוב עליהם: איך בתי המשפט עובדים, איך נכנסים, איך בודקים, מהם רוב התקיים, איך השופטים מנהלים את התיקים, כמה דקות מקדישים להארכת מעצר.

"אני חושב שיעבדו יותר טוב אם יהיה שם עיתונאי שרוצה לכתוב לעולם מה שעושים בבתי המשפט הצבאיים. אני לא חושב שזה קשה לרשתות בישראל לשלוח עיתונאי פעם או פעמיים בשבוע, שייכנס באופן מסודר, יקבל אישור מעופר. נותנים לכל העולם להיכנס, זה לא סודי. ייכנס ויראה מה קורה שם. זה יעשה טוב לנאשמים, לסנגורים. לכולם".

עו"ד גבי לסקי, סיפרה מניסיונה האישי כיצד הכרזה על דלתיים סגורות בדיונים בנושאי קטינים פוגעת בקטין יותר מאשר מסייעת לו.

"כשייצגתי את עהד תמימי, זה היה אחד התיקים שכן היתה בו המון תקשורת, גם ישראלית, גם פלסטינית וגם בינלאומית, שזה מאוד חריג. במהלך ההליכים המקדמיים של המשפט ראינו שבאמצעות התקשורת יכולנו ליצור שינוי של הסיפור, של הנרטיב. היא לא מחבלת - היא ילדה שנתנה סטירה, ז'אן דארק הפלסטינית, ילדה לא חמושה, שחיילים נכנסו אליה הביתה והיא בידיה החשופות הרחיקה חיילים חמושים מכף רגל ועד ראש. ראינו איך הסיפור יכול להשתנות על ידי דיבור על הזוויות האחרות, לא כמו שדיברו פה בישראל, כשאמרו שצריכים להשאיר אותה במאסר כל החיים, שצריכים לקחת אותה לאיזה מקום חשוך ואחר כך לטפל בה".

מה שכתב בן כספית.

"אני חייבת להגיד שאחרי שכתבתי על זה הוא חסם אותי בטוויטר ואמר שעשיתי דבר נורא, אז אני כבר לא מזכירה את שמו. אבל בכל מקרה זה היה הווייב פה, ובאמת שכבר הצלחנו להטות את הכף לטובתנו, אבל כשרצינו להתחיל את המשפט השופט, מבלי שהתבקש, החליט שהמשפט של עהד יהיה בדלתיים סגורות. למה? ככה. לא עהד, לא המשפחה שלה ולא אני כסנגורית שלה רצינו בדלתיים סגורות. ביהמ"ש התעקש ואמר שזה לטובת הקטינה. עכשיו אתה ששופט ילדה בת 16 אתה מדבר על טובת הקטינה? כשגם ההורים שלה וגם הסנגורית שלה רוצים את הדלתיים הפתוחות כי אנחנו יודעים שדלתיים פתוחות בתיק של עהד הוא בטובתה, שזה מה ששומר עליה, שיכול להמעיט בעונש שלה. אבל בית-המשפט החליט על דלתיים סגורות".

עו"ד גבי לסקי (צילום: הדס פרוש)

עו"ד לסקי ציינה כי קל להבין מדוע בישראל יש מקום לסגור את הדיונים שבהם מעורבים קטינים. המערכת לא רוצה להכתים את שמם, רוצה לתת להם אפשרות לשקם את חייהם. "במערכת המשפט הצבאית זה שונה לחלוטין", הדגישה. "נער פלסטיני שנכנס לכלא לא מוכתם על ידי החברה הפלסטינית, לפעמים אפילו להיפך". ובכל זאת, התלוננה, במערכת הצבאית החליטו לאמץ דווקא את הפרקטיקה הזו מהמערכת האזרחית.

בנוסף, אמרה עו"ד לסקי, המערכת מקשה מאוד גם על כלי התקשורת שמעוניינים לדווח על הנעשה בבתי-המשפט הצבאיים. "לא מספיק שעיתונאי יגיש בקשה מראש להגיע לדיון, הוא צריך להיות מלווה על ידי דובר צה"ל", הסבירה. "תחשבו על זה, עיתונאי צריך שכל הזמן יהיה איזה גוף ממלכתי-ציבורי שרודף אחריו, אומר לו מה הוא יכול לצלם ומה לא, עם מי הוא יכול לדבר ועם מי לא. אם אנחנו מדברים על פומביות הדיון או על תקשורת חופשית במערכת המשפט זה הזוי".

גם בתיק ללא פרופיל גבוה כמו של תמימי את מנסה לעשות שימוש בתקשורת?

"אני חושבת שזו התשובה לשאלה למה הכנס הזה חשוב. בעיתונות הממוסדת כמעט ואף אחד לא רוצה לכתוב על זה, לפעמים ב'הארץ' פה ושם. אבל רק בעיתונות האלטרנטיבית כותבים לפעמים לעומק על מה שקורה שם.

"ושימו לב שכשבעיתונות הממוסדת כן כותבים על מה שקורה בעופר זה רק במקרים מחרידים של מי שביצע או חשוד בביצוע פיגוע מחריד. אבל כשזה להיפך, כשיש פגיעה מאוד חמורה בזכויות האסיר, על זה אף אחד לא יכתוב. כותבים פה בכל העיתונים על הטלפונים של עוזרי ראש הממשלה. אני חושבת שזו באמת פגיעה בפרטיות שלהם, נכנסו לטלפונים שלהם בלי צו. אתם יודעים כמה עבירות זכויות אדם אני יכולה למנות לכם נגד כל מי שמגיע לעופר? כמה הפרות באופן סיסטמטי, כמעט מדיניות, ואף אחד לא כותב על זה?

"לדוגמה, עימאד אבו שמסייה, שצילם את אלאור אזריה. יש לו בן שירו לו ברגל ולפני כמה שבועות הצבא הגיע אליו הביתה בלי צו, הפכו את הבית. רצו לקחת אותו עוד פעם לחקירה. אגב, למה שיזמנו אותו? כאילו שאין להם את הטלפון של שמסייה בחברון. בכל מקרה, הם הפכו את כל הבית, האמא שם מתחננת שלא ייקחו אותו. יש תיעוד של זה, יש וידיאו, אבל זה לא התפרסם. לא בערוץ 12 לא בערוץ 13. הגיע מוכתר של האזור כדי שלא יעצרו את הילד, מאיימים עליו עם נשק באמצע הלילה. זה קצת יותר מנכנסו לי לטלפון לא? אבל את זה לא שמעתם בשום מקום. עיתונאים פחות אוהבים לכתוב על הדברים האלה. אנחנו יודעים איזו תווית יש לגדעון לוי. יש כאילו מין בנאליה של פגיעה בזכויות שאנשים כבר לא מתעניינים, ואנחנו צריכים אולי להמציא את עצמנו מחדש ולמצוא איך אנחנו מספרים את הסיפור באופן כזה שירצו לשמוע אותו".

בהמשך הדיון, בתשובה לשאלה מהקהל, הוסיפה עו"ד לסקי כי פנייה לתקשורת הממוסדת בישראל עשויה גם להזיק לתיק שבו היא מטפלת. "בחברון יש לי פעיל זכויות אדם שנעצר וכל פעם אני מצליחה לשחרר אותו בלי כלום, עד שפתאום הגישו כתב אישום נורא גדול. כשכותבים עליו במדיה הרגילה יגידו 'המחבל' ודווקא זה מכתים את הלקוחות. במקום שהסיקור יעזור לי זה פוגע, ולכן המדיה האלטרנטיבית כל כך חשובה. אם הסיפור מתחיל משם, אפשר להציג את הנרטיב של הזכויות מההתחלה ואז זה יכול לצמוח לסיפור במדיה של המיינסטרים".

חגי מטר: "כבר קרה לנו שאנחנו מתאמים מראש, מגיעים הרבה זמן לפני הדיון אבל החייל שנמצא בכניסה, הש"ג, ליטרלי, לא נותן לך להיכנס"

חגי מטר וצוות העיתונאים של "שיחה מקומית" נתקלים בבעיות שתיארו הלוי ועו"ד לסקי דרך קבע. "כבר קרה לנו שאנחנו מתאמים מראש, מגיעים הרבה זמן לפני הדיון אבל פשוט החייל שנמצא בכניסה, הש"ג, ליטרלי, לא נותן לך להיכנס", סיפר. "השרירותיות של חייל שעומד בכניסה והוא עכשיו קורא שמות ואין לך עם מי לדבר. אתה נמצא בכלוב, בין אוסף של קרוסלות. אתה יכול להתחיל לשלוח הודעות לדובר צה"ל אבל הם אומרים לך 'יש לך אישור אתה יכול להיכנס'. 'אני מוקף גדרות, איך אני יכול להיכנס? אף אחד לא נותן להיכנס ואין עם מי לדבר פה'. 'טוב, נתקשר'. זה לגמרי חסם, מאבדים כך גם ימי עבודה וגם את הסיפורים".

מעבר לכך ציין מטר כי בניגוד למערכת המשפט האזרחית, שמעמידה לרשות העיתונאי את אתר נט-המשפט שבו הוא יכול לעיין בכל התיקים שאינם בדלתיים סגורות, כולל כתבי טענות ופרוטוקולים, במערכת המשפט הצבאית העיתונאי תלוי לחלוטין בחסדיו של דובר צה"ל.

"אנחנו עובדים עכשיו על כמה סיפורים שמתנהלים בעופר", סיפר מטר, "אנחנו צריכים להתחנן לדובר צה"ל שישלחו לנו את כתב האישום. הם אומרים 'יש פה 40 עצורים, נשלח לכם שלושה'. 'מה עם האחרים?' 'לא, אתם תקבלו את השלושה. את האחרים לא תקבלו'. זו החלטה של המערכת.

"היה עכשיו תיק גדול, בכל כלי התקשורת היו כתבות גדולות כיצד נחשפה רשת של החזית העממית שהיתה מעורבת ברצח רינה שנרב. בין היתר נעצרה חאלדה ג'ראר, חברת פרלמנט פלסטינית. כותרת ענקית ב'ידיעות אחרונות': 'מפוליטיקאית למחבלת'. כבר קשרו את זה לאיימן עודה. אגב, מה שנטען כלפי חאלדה ג'ראר בכלל לא מופיע בכתב האישום, לא קושרים בינה לבין הרצח. כולה אומרים שהיא בחזית העממית, ארגון פוליטי. עכשיו - אנחנו יושבים על הסיפור הזה כבר שבועות, שבועות שאנחנו מנסים לדווח עליו, אבל הוא חוסה תחת צווי איסור פרסום מאוד מאוד גורפים. היכולת של המערכת להחליט איזו אינפורמציה יוצאת ואיזו לא, היא עצומה.

"כשניסינו לסקר את המעצרים של החזית העממית הגענו לבית המשפט, רצינו להיכנס לדיון ולצלם את העצורים, לצלם את ג'ראר, והשופט אמר שהדיון הוא בדלתיים סגורות או שהתיק כולו תחת צו איסור פרסום, ולא יכולנו לצלם. אבל כשנודע שאחד העצורים בפרשה עבר עינויים קשים והגיע לבית חולים, הצבא דאג להכניס לבית החולים את כתבת 'כאן' שתצלם אותו חי, כי היה אינטרס. אותו צו איסור פרסום היה שם, אבל היה גם אינטרס".

חגי מטר, כנס העיתונות העצמאית (צילום: צילום: ולריה קיריק)

איך אתם בוחרים אילו תיקים לסקר?

"אחד הדברים שהכי מעניינים אותנו הם מעצרים של אנשים שמעורבים בצורות שונות בהתנגדות עממית. למשל אדם שיזם רכיבת אופניים מחאתית בתוך הכפר שבו הוא גר, בבילעין, ונעצר במהלך רכיבת האופניים ועומד למשפט על זה. משפט שנמשך תקופה ארוכה, חלק מהזמן במעצר. זה תיק שאתה בא ואומר 'לא יכול להיות שלא מדברים על הדבר הזה!'. אם אנחנו צריכים לבחור תיקים שימחישו איזה סוגים של אבסורד קורים שם, ננסה לבחור תיקים כאלה".

בהשוואה לנושאים אחרים שאתם מטפלים בהם באתר, כמה כניסות יש לאייטמים האלה?

"הם לא מהפופולריים, אבל זה גם יכול להשתנות ממקרה למקרה. אם נעסוק בעהד תמימי, ברור שיהיה יותר עניין בזה כי כולם מדברים על זה, ואז נדגיש את הטייק שלנו על הסיפור. בנוסף, כשאנחנו מחברים בין הסיקור לבין ביקורת תקשורת יש לזה השפעה. כשאנחנו מוצאים מידע שלא נמצא בשום מקום אחר ותוך כדי גם מבקרים את עמיתנו בתקשורת המיינסטרים, זה בדרך כלל משהו שמושך קצת יותר תשומת לב".

מה היתרון שלכם כאתר עצמאי בדיווח על הנושא לעומת הכתב של "ידיעות" או אפילו "הארץ"?

"יש לנו שני יתרונות. הפחות חשוב, אבל עדיין חשוב, זה האמון שאנחנו נהנים מצד פלסטינים. דיברנו קודם על המחשבה שאתה נמצא במקום כעיתונאי ונמצא לידך חייל של דובר צה"ל. היכולת שלך ליצור שיחה עם פלסטינים אוף דה רקורד ואפילו און דה רקורד, כשהם מרגישים שהם מדברים עם הממסד הצבאי ולא איתך כעיתונאי, זו בעיה. לנו יש את היכולת לקחת טלפון של בן אדם, להגיד לו 'זה בשביל שיחה מקומית' או 'זה בשביל מגזין 972', אנשים יודעים מה זה, זה אומר להם משהו.

"הנכס החשוב יותר, אני חושב, הוא שאכפת לנו. כלומר יש לנו פחות משאבים ופחות יכולת אבל בסופו של דבר, זה מעניין אותנו מספיק לעשות את זה. הרי גם כשיש כל מיני מגבלות של צווי איסור פרסום וצנזורה צבאית, ברוב המקרים המגבלות האלה לא מונעות את הסיקור של הסיפורים החשובים באמת. כשרוצים, אפשר. את זה אנחנו רואים לאורך השנים. בסופו של דבר זה עניין של בחירה, והבעיה העיקרית של התקשורת הישראלית בעיניי היא בעיה של צנזורה עצמית. של החלטה שהדבר הזה לא מעניין".

"אני חושב שהבעיה המהותית של התקשורת הישראלית הממסדית היא שהיא משקפת את ההבחנה שבין ישראלים לפלסטינים. צריך לזכור שבגדה המערבית יש שתי מערכות חוק, של יהודים ושל פלסטינים שנעצרים באותו מקום על אותה עבירה אבל נשפטים בבתי משפט שונים לפי דינים שונים. בבחירה איזה סיפורים ראויים לסיפור ואיזה לא התקשורת הישראלית משקפת את ההבניה החוקית, הממסדית, המבנית שלפיה יש פה שתי אוכלוסיות, אחת היא שלנו, וזכאית לדברים מסוימים והשניה היא של נתינים שלא זכאים לדברים האלה".

לא זכאים להתעניינות תקשורתית.

"בדיוק, והתקשורת מקבלת את ההנחה הזו. כשמדברים על סופת שלגים שמנתקת ישובים מחשמל בגדה המערבית, זה סיפור שמשפיע באופן אחיד על כל תושבי הגדה המערבית, אבל יספרו על היהודים שנפגעו מזה. ככה לגבי כל דבר בגדה ובטח ובטח לגבי בתי המשפט הצבאיים. אני עבדתי בעיתונות ממסדית ואני מכיר את החוויה הזו שאתה מביא סיפור והעורכת שלך יכולה להגיד לך 'זה סיפור טוב ומעניין, אבל הקוראים שלנו לא רוצים לשמוע את זה'. אני מכיר את זה מעיתונאים בכלי התקשורת הכי גדולים בארץ שאומרים 'אנחנו מודעים לזה שאנחנו מפספסים סיפורים חשובים, אבל מבחינת רייטינג אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו'".

עו"ד לסקי, את שותפה לדעה של עו"ד סמארה כי עיתונאים יכולים להשפיע על הדיונים יותר מאשר עורכי-הדין?

"אני יכולה להעיד שכשיש עיתונאים באולם יש שוני בחינחון, ורק בזה. פתאום השופט מוריד טון של התנשאות, או שפתאום הוא מסתובב לעציר ושואל אותו 'אתה מבין?', או אומר למתורגמן, 'אתה מתרגם לו?'. יש פתאום רצון יותר להקפיד על התפאורה של ההצגה של הצדק. כשיש עיתונאים אני יודעת שאני יכולה לבקש שההורים יתקרבו וידברו עם הילד והשופט יסכים. אם אין שם עיתונאים אין מצב בחיים שיאפשרו להם להתקרב. כך שהנוכחות כן משפיעה.

"אבל אם עיתונאים היו חלק אינטגרלי מהתהליך, אם היו יכולים לבוא לאולמות כל הזמן, לבקר עצורים, לדבר איתם. אם היתה להם גישה לשופטים, לפרקליט הצבאי, כמו שיש בישראל - אז אולי אפשר היה להתחיל לייצר תמונה אמיתית של מה שקורה שם. פרקליט המדינה נותן מדי פעם ראיונות לחג. הפרקליט הצבאי, אתם אפילו לא יודעים איך קוראים לו. יש לו תפקיד מטורף בחשיבות שלו במערכת. ואין לעיתונאי אפילו גישה אליו. גם אם העיתונאי כבר נכנס לבית משפט, המשרדים של הפרקליט הצבאי הראשי נמצאים באזור האסור. אין נגישות, הכל חסום בחומה".

הלוי: "לדעתי העיתונות לא מתעניינת בזה וגם הציבור לא מתעניין בזה. ואם מתעניינים הם יגידו טוב שדפקו אותו ל-15 שנים בכלא. צריך שיהיה בצד השני מישהו שירצה להקשיב. למחסום-ווטש יש אתר ענק, מלא אינפורמציה עד לב השמיים. אנחנו בעצמו קוראים לזה 'בית קברות לדו"חות'. איש לא קורא".

מטר: "בצד האופטימי אני חושב שאפשר לנסות לשנות תודעה ולפעמים זה עובד. חברתי אורלי נוי אומרת שהתפקיד שלנו זה להציג גם את העצים וגם את היער. כלומר חשוב לספר על המקרים הספציפיים אבל גם למנוע מצב שיסתכלו רק עליהם וישכחו שיש פה סיפור גדול יותר. אני חושב שאפשר לעשות את זה.

"בצד הפסימי אני חושב שהשאלה מה מעניין אנשים, מה חשוב להם, איזו תודעה הם מוכנים להכיל ואיזו תודעה הם לא מוכנים להכיל, נובעת משאלה חומרית. והמצב החומרי, האינטרסנטי הממשי מאוד הוא שלישראל כציבור בסופו של דבר יש אינטרס בהמשך הכיבוש. המצב החומרי שלנו יותר טוב עם המשך השליטה הצבאית בפלסטינים מאשר כל החלופות שכרגע על הפרק. מכיוון שכך, מכיון שיש הרבה מאוד יתרונות לכיבוש ומצד שני כל כך מעט אינטרס לשנות את המצב, אין לחברה הישראלית סיבה להתעניין בנעשה שם".