פרשות "תיק 2000" ו"תיק 4000" העניקו לציבור הצצה חסרת תקדים למערכת היחסים המושחתת בין ראשי כמה מכלי התקשורת החזקים בישראל לראש הממשלה בנימין נתניהו. הפרשיות גם חשפו שאת מערכות היחסים הללו יש לפענח באופן שונה מזה שהתקשורת נוהגת לעשות. בעוד שבמשך שנים סיפרו לנו כי בין הצדדים השונים יש מחלוקות אידיאולוגיות או יריבויות אישיות, מתברר כי מה שמניע את הסיפור הם אינטרסים כלכליים או פוליטיים, ללא קשר לסוגיות של "ימין ושמאל".

הדיון הפותח את כנס העיתונות העצמאית השני של "העין השביעית" (שצולם בטכנולוגיית 360 מעלות על-ידי גיא גולדברנר) עסק בפרשיות הללו ובמשמעותן לגבי התחום המתפתח של העיתונות העצמאית בישראל.

מנחה הפאנל, עורך "העין השביעית" שוקי טאוסיג, פתח את הדיון בקביעה שלפיה אנו חיים ב"עידן נפלא", שבו מה שבעבר היה סוד כמוס – היחסים המושחתים במשולש ההון-שלטון-עיתון – סוף-סוף יוצא לאור. "לפעמים יש קצת הרגשה שקורים הרבה דברים מכוערים – אבל מצד שני, זו התחלה של תיקון, שיאפשר לדברים חדשים לצמוח".

ד"ר דורון נבות, חוקר שחיתות מאוניברסיטת חיפה, התעקש לשמור על פסימיות. "אנחנו בעיצומו של מאבק – ואנחנו לא בהכרח הצד המנצח, אנחנו הצד המפסיד", פסק. "המאבק היום הוא לא רק על עיתונות עצמאית, אלא גם על ציבור שמעוניין בעיתונות עצמאית ויודע לעשות איתה משהו. העיתונות העצמאית לא תהיה רלבנטית אם לא יהיה לה ציבור".

ד"ר דורון נבות: "אנחנו בעיצומו של מאבק – ואנחנו לא בהכרח הצד המנצח, אנחנו הצד המפסיד. המאבק היום הוא לא רק על עיתונות עצמאית, אלא גם על ציבור שמעוניין בעיתונות עצמאית ויודע לעשות איתה משהו. העיתונות העצמאית לא תהיה רלבנטית אם לא יהיה לה ציבור"

לפחות בנוגע ל"תיק 2000", אמר נבות, יכול היה גם להתממש תרחיש שבו היחסים הסודיים של מוזס ונתניהו לעולם לא היו נחשפים לעין הציבורית. הדוגמה לכך נעוצה בשיתוף הפעולה שקיימו – כפי שהתברר – כבר לקראת בחירות 2009.

"ידענו שנוני הוא סוג של מאפיונר שעומד בראש ארגון פשע, ושנתניהו רוצה להשחית את הציבוריות הישראלית – אבל מה שאותי אישית הדהים זה שיכול להיות שנתניהו נבחר לראש הממשלה ב-2009 בזכות נוני מוזס. למדנו גם על היחסים המורכבים יותר בין אדלסון לנתניהו – וכנראה יש גם משהו ב'ישראל היום' שהתפקשש לביבי וסיבך אותו עם נוני". לפי נבות, "אם שלדון אדלסון היה קצת פחות עצמאי" ומסכים להגביל את התפוצה ואת מהדורת סוף השבוע של "ישראל היום", יתכן שמוזס ונתניהו כלל לא היו נצרכים למשא-ומתן שנחשף ב"תיק 2000" והיחסים ביניהם היו נותרים עלומים מהציבור.

מיקי רוזנטל, עד לאחרונה חבר-כנסת ממפלגת העבודה, יוצר הסרט "שיטת השקשוקה", עבד בתפקידים שונים ב"ידיעות אחרונות" לאורך רוב שנות השמונים והתשעים. "הקשר הזה בין הון, שלטון ועיתון, הוא לא חדש לנו", אמר בפאנל.

"'ידיעות אחרונות' הוא כלי תקשורת מסחרי, ואחת התופעות המוזרות שהתקיימו בו היתה שלא חשוב מי נבחר לתפקיד שר התקשורת – בעיתון, הוא תמיד הוצג כגאון. ואנחנו העיתונאים לא הבנו איך יכול להיות שכל שר תקשורת שמתמנה לתפקיד הוא במקרה גאון. והוא במקרה גם היה צריך לקבוע את הרגולציה לענייני האחזקות של 'ידיעות אחרונות' בכבלים, ואת המעמד המונופוליסטי של הקבוצה, וכן הלאה. והוא תמיד היה גאון.

"אבל", הוסיף רוזנטל, "בתוך המשחק הזה היו גם עיתונאים, ולעיתונאים היה משקל. וגם היום, באופן פרדוקסלי, לעיתונאים יש משקל. כשנוני אמר בהקלטה המפורסמת שהוא יזיז את נושאת המטוסים, הוא התכוון לזה בדיוק. הוא לא יכול לכוון את האונייה הפוך לחלוטין. הוא לא יכול להורות לנחום ברנע מה לכתוב. אבל הוא כן יכול להגיד לעיתונאים 'תיסעו קצת ימינה', או 'קצת שמאלה'".

מיקי רוזנטל (במרכז) עם חברי הפאנל ד"ר דורון נבות, תומר אביטל, אור-לי ברלב, שרון שפורר והמנחה שוקי טאוסיג (צילום: ולריה קיריק)

לדברי רוזנטל, בתקופה שבה עבד ב"ידיעות אחרונות" הוא לא נתקל במקרה שבו מוזס ניגש ישירות לעיתונאי והורה לו מה לכתוב או לא לכתוב. השיטה התבססה על רמיזות ושליחים. "די שאתה פוגש במזנון בקומה השלישית את מנהל המשק (חיים רוזנברג; מ"פ), שהוא מקורב לנוני, והוא אומר לך: 'תשמע, אתם כותבים יותר מדי דברים רעים על סטיב'. סטיב זה סילבן שלום, בעלה דאז של ג'ודי מוזס. אם אתה כעיתונאי בטוח במעמדך – למחרת סטיב חוטף כותרת כזאת שההוא לא מבקש יותר כלום במשך שנה. אבל אם אתה עיתונאי נרצע, ויש לא מעטים כאלה, אז אתה נותן כותרות אוהדות יותר".

מיקי רוזנטל: "גם היום, באופן פרדוקסלי, לעיתונאים יש משקל. כשנוני מוזס אמר בהקלטה המפורסמת שהוא יזיז את נושאת המטוסים, הוא התכוון לזה בדיוק. הוא לא יכול לכוון את האונייה הפוך לחלוטין. הוא לא יכול להורות לנחום ברנע מה לכתוב. אבל הוא כן יכול להגיד לעיתונאים 'תיסעו קצת ימינה', או 'קצת שמאלה'"

לדברי רוזנטל, בתקופתו ב"ידיעות אחרונות" ההתערבויות הכי גרועות הובילו להימנעות מדיווח על דבר מה – ולא לדיווחים יזומים שתוכנם חטא למציאות. "אם נוני היה בא אלי ואומר לי, 'תכתוב שזה תכלת', והייתי אומר לו, 'אבל זה ירוק', והוא היה אומר, 'תכתוב שזה תכלת, מה אכפת לך', הייתי אומר לו: 'לא כותב מה שלא נראה לי'. ואם הוא היה אומר שהוא יפטר אותי, הייתי פשוט הולך לוועד העובדים. היה לי לאן ללכת. היום אתה עומד מול נוני, והוא אומר לך 'ירוק ירוק ירוק', ואתה אומר לעצמך 'אין לי עם מה לקנות במכולת' – וכותב שזה ירוק. למרות שכמו שהסברתי, בפועל נוני לא נותן הוראות כאלה".

דינמיקה דומה, טען רוזנטל, מתרחשת גם בכלי תקשורת אחרים. הדוגמה שהציג היתה חדשות 12 של קבוצת קשת, שאחד מבעלי המניות המרכזיים בה הוא בעל ההון יצחק תשובה (דרך בתו, גל נאור). "תשובה לא משקיע בערוץ של קשת כדי להגיד לעמית סגל, 'תשמע תכתוב שמי שנושם גז הוא...' (בשלב זה לקח רוזנטל נשימה עמוקה ותיאטרלית, שמדגימה עד כמה צלול ונקי הוא האוויר; מ"פ). מספיק מבחינתו להגיד 'אל תדברו על הגז'. בשבילו, זה הופך את ההשקעה הזאת לכדאית".

לשחזר את הריקבון

שרון שפורר, עיתונאית חוקרת באתר "המקום הכי חם בגיהנום", נדרשה גם היא למקרה של קשת. "אני תמיד שואלת בהרצאות שלי, 'מי כאן מכיר את השם דרורית ורטהיים?'. בדרך כלל יש איזה אחד בקהל שמכיר את השם, אבל גם הוא לא ממש יודע להגיד מי זאת. לעומת זאת, כשאני מראה תמונה של ענבל אור ושואלת מי מכיר אותה – אין אחד שלא מכיר", סיפרה.

שרון שפורר: "נוני מוזס או שאול אלוביץ' מגיעים לכותרות רק כשהפרשה כבר מתפוצצת. לפני כן אף אחד לא מתריע מפניהם. התפקיד של העיתונות הוא לחשוף את השחיתויות כשהן צוברות תאוצה, ולא להגיע בסוף, אחרי שכבר משמידים לנו את הכסף"

"מי שהיה מגיע מחוץ לישראל וצופה כאן בשידורי הטלוויזיה היה מגיע למסקנה שענבל אור היא הטייקונית המשפיעה ביותר במשק בעשור האחרון. ענבל אור עשתה דברים קשים, אבל גם אחרי שהיא קרסה – במקרה הכי גרוע המעשים שלה השפיעו על אלף משפחות. אבל אנשים כמו דרורית ורטהיים – לא בהכרח היא אישית – מספיק שהם פותחים את העיניים בבוקר והם משפיעים על הכיס של כל אחד ואחת מאיתנו".

דרורית ורטהיים, ציינה שפורר, היא אחת מבעלי המניות הגדולים בקשת. היא ובני משפחתה שולטים גם בחברה המרכזית למשקאות – זכיינית קוקה-קולה בישראל – טרה, בנק מזרחי וגופים נוספים. את המשמעות של אחזקה בחברת חדשות מרכזית כמו חדשות 12 על-ידי תאגיד רב אינטרסים כמו החברה המרכזית הגדירה שפורר כ"שחיתות מובנית": "העיתונאים של הערוץ לא ידווחו שום דבר על העסקים של דרורית ורטהיים, כי היא הבוסית שלהם. והם לא יכתבו על יצחק תשובה, שאחראי לדעתי על חצי משק.

"תגידו שבשביל זה יש כלי תקשורת אחרים – מה הבעיה שלהם לפרסם דברים על דרורית ורטהיים? הבעיה היא שלא יתנו להם אשראי בבנק של דרורית ורטהיים, וזה עוד לפני שמזכירים שמדובר בענקית פרסום מטורפת, שאם היא תעשה חרם פרסומות על עיתון הוא יפסיד הכנסות מאוד משמעותיות".

שרון שפורר בכנס העיתונות העצמאית, עם מנחה הפאנל שוקי טאוסיג. 27.12.2019 (צילום: יאיר גיל)

במקרה של ורטהיים, הדגישה שפורר, היא אינה יודעת על מניעת אשראי או חרם פרסומות כלשהו שבוצע על רקע כזה, אך "זה נעשה בעבר" על-ידי תאגיד ענק אחר: קבוצת אי.די.בי, בתקופה שבה נשלטה על-ידי נוחי דנקנר, החרימה את "הארץ" ו"דה-מרקר" כעונש על הקו הביקורתי של העיתון הכלכלי. במקרה אחר, הוסיפה, בנק הפועלים דרש מ"הארץ" לפרוע באופן מיידי קו אשראי – באופן שאיים על יציבות העיתון.

"ואז אני אומרת", הוסיפה שפורר, "זה לא מקרי שהטייקונים האלה לא מופיעים בתקשורת כמעט בכלל, ומי שמופיעים הם דגי רקק. וזה לא מקרי שערוץ 2 נזכר לפרסם דברים על אנשים רבי עוצמה רק כשכבר מאוחר מדי. זאת אומרת, נוני מוזס או שאול אלוביץ' מגיעים לכותרות רק כשהפרשה כבר מתפוצצת. לפני כן אף אחד לא מתריע מפניהם. התפקיד של העיתונות הוא לחשוף את השחיתויות כשהן צוברות תאוצה, ולא להגיע בסוף, אחרי שכבר משמידים לנו את הכסף".

במקרה של אלוביץ' ו"תיק 4000", ציינה שפורר, עיתונאי "וואלה" לקחו חלק פעיל בחשיפת הבחישה של נתניהו ואנשיו. במקרה של מוזס ו"תיק 2000" המצב שונה בתכלית. "הכוח של 'ידיעות אחרונות' ונוני מוזס נשמר, ואף עיתונאי לא פוצה פה", אמרה. "ולא רק שהם לא מדברים, אלא שהעורך הבכיר בתקופה שנחקרה, רון ירון, עבר לערוך את 'אולפן שישי'. הוא קיבל קידום. האנשים הרקובים מקבלים קידום לטלוויזיה, אצל הטייקונים, כדי שישחזרו שם את הריקבון".

פוּקס מדהים

רוזנטל, בתגובה לדבריה של שפורר, נחלץ להגנת כלי התקשורת הגדולים: "אם זה נכון שהעיתונות הממוסדת פשטה את הרגל, איך יכול להיות שהיא חשפה את הפרשיות? פרשת 'וואלה' נחשפה בעיתון ממוסד, את פרשת הצוללות לדעתי חשף רביב דרוקר. זה הכל בעיתונות הממוסדת. אז יש משהו קצת סוחף וגורף מדי במה שאת אומרת".

אור-לי ברלב, אקטיביסטית ומגישת "חדשות הדמוקרטיה" בפייסבוק, הוסיפה בהקשר זה: "רביב דרוקר חשף את פרשת הצוללות, ומבחינתי מגיע לו פוליצר על זה, אבל הפרשה הזאת עמדה להגיע לקבורה. עמדנו בפני מצב שבו מגישים כתבי אישום רק כלפי דרגי הביניים, בלי לחקור ולברר את הסיפור הגדול יותר".

כיצד בכל זאת חזרה הפרשה לראש סדר היום, לפחות באופן זמני? ברלב לוקחת את הקרדיט לעצמה. "אני רוצה להזכיר לכם, בפברואר 2019 ועדת ההיתרים גילתה לכולנו שלנתניהו יש קשרים עסקיים עם נתן מיליקובסקי, בן הדוד שלו, שהוא ספק של חברת טיסנקרופ שבמרכז פרשת הצוללות – שהיא פרשה של עסקאות שוחד ברכש בטחוני של מדינת ישראל. הנשק האסטרטגי הכי יקר והכי-הכי כל-תואר-שתרצו של צבא ישראל", אמרה.

אור-לי ברלב בכנס העיתונות העצמאית (צילום: יאיר גיל)

"העובדה שהקשרים האלה התגלו, פלוס העובדה שנתניהו שיקר למבקר המדינה לאורך שנים בהצהרות ההון שלו, תוך הסתרת קשריו, והעובדה שנתניהו החזיק במניות בשותפות עם מיליקובסקי בזמן שדחף את העסקאות הראשונות של פרשת הצוללות – שלוש העובדות הללו עמדו להגיע לקבורה. הן פורסמו בפברואר, ובמשך יומיים העיתונות המרכזית דיברה על זה, וזהו. הלכו לישון. הדבר הכי מטורף שיכול להיום קם לנגד עינינו – קשר ישיר של ראש הממשלה, לא רק דרך עורך-דינו, איש הכספים ואיש סודו, דוד שמרון. נתניהו עצמו. ועל הקשר הזה דיברו רק יומיים.

"שבועיים וחצי אחר-כך אני אספתי את כל החומר שהיה ידוע ופורסם בפרשת הצוללות, יצאתי לעבודת תחקיר שבמסגרתה גם שוחחתי עם אנשים שבקיאים ויודעים ומבינים, ואחרי שלמדתי את החומר נעמדתי באמצע איזשהו מטע, פתחתי את החצובה והתחלתי לספר על זה לציבור. מה שקרה בעקבות אותו מבזק ראשון, ואחרי זה עוד שורה של מבזקים, הוא שהרמנו בחזרה לשיח את פרשת הצוללות.

"המעשה הזה בעט בדלי של העיתונות המרכזית וגרם לאביעד גליקמן, ארבעה ימים אחרי המבזק הראשון שלי, להביא כותרת דרמטית בערוץ 13 – הכותרת שאומרת שנתניהו הרוויח 16 מיליון שקל בעסקת המניות עם מיליקובסקי. פתאום היה לנו תג מחיר על העסקה הזאת. זה הביא לכך שאחר-כך רביב דרוקר פתאום פרסם שעמוס גלעד סיפר בחקירת משטרה שנתניהו הוא זה שאישר לגרמניה למכור צוללות מתקדמות למצרים – בסתר, מאחורי הגב של מערכת הביטחון, תוך מידור הסתרה של שנים והשמעת שקרים לגבי זה, כולל לשקר לשר הביטחון שלו.

"כל זה היה אך ורק הפרומו להופעה המונומנטלית של נתניהו אצל קרן מרציאנו – כן, זה קרה בתקשורת המרכזית, אבל זה היה פוּקס, פוּקס מדהים! נתניהו החליט לרוץ לאולפן בלחץ ובהיסטריה כדי לנסות ולסדר את הסיפור, כי הוא הרגיש שפתאום כל מיני דברים נחשפים והוא צריך לתת איזושהי גרסה. היה לנו מזל שעיתונאית רצינית ויסודית ומקצועית כמו קרן מרציאנו ישבה שם באולפן. במסיבת ההפתעה שנתניהו ארגן לעצמו, היא הצליחה לגרום לו להודות שהוא זה שאישר בסתר למצרים להתעצם צבאית".

מתי ראוי להיפגש עם מו"ל

אחד האפקטים המיידיים של פרשות ראש הממשלה, לפחות בגזרת דעת הקהל, הוא הפללה פוטנציאלית של כל מגע בין פוליטיקאי לתקשורת. תומר אביטל, מייסד מיזם העיתונות העצמאי "שקוף" (גילוי נאות: הח"מ התנדבה בעבר ב"שקוף"), ביקש לחדד את ההבדל שבין מוציא לאור לעיתונאי בהקשר זה.

"אני לא חושב שיש סיבה בעולם שפוליטיקאי ייפגש עם מו"ל. עם עיתונאי – בטח", קבע אביטל. כדוגמה תיאר כיצד רוזנטל, בתקופה שהיה חבר-כנסת, העביר לו חומרים לפרסום בנושאים של "שקיפות ושחיתות". "נראה לכם שפוליטיקאי ייפגש עם נוני מוזס כדי להדליף לו איזו תוכנית גדולה שלו?", שאל אביטל רטורית, "לא! הוא רוצה לעשות איתו עסקאות של תן וקח. פגישות עם מו"לים לא צריכות לקרות בכלל. בחיים. ואם הן מתקיימות – הן חייבות להיות שקופות".

תומר אביטל: "איך מבתקים את הבעיה הזאת שמו"לים נפגשים בסתר עם פוליטיקאים ועושים איתם דילים? אפשר להחליף את הח"כים, אפשר להחליף את המו"לים – אבל אפשר גם לבנות מודל חלופי. ב'שקוף' יש לנו היום 2,800 מו"לים. עם 2,800 איש אי-אפשר להגיע לדיל מושחת"

רוזנטל חלק על השלילה הגורפת של המפגשים. הוא סיפר על מקרה שבו נפגש עם מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, על רקע יוזמת חקיקה שאיימה לפגוע בהכנסות העיתונים מפרסום מוצרי עישון. "בחוק העישון היתה כוונה לאסור לגמרי על פרסום סיגריות בכל כלי התקשורת. בתקשורת האלקטרונית זה כבר קיים מזמן – אבל בעיתונים עדיין מותר לפרסם", סיפר רוזנטל, "פגשתי את שוקן, וגם נציגים מ'ידיעות אחרונות', והם אמרו לי: 'תקשיב, זה בשבילינו להיות או לחדול, מדובר כאן בערך ב-40 מיליון שקל בשנה. בניגוד לאינטרנט, הקהל שלנו הוא קהל מבוגר, ואנחנו מבקשים מאוד שלא תחילו את זה על העיתונות הכתובה'. עכשיו, אני נגד סיגריות ונגד פרסום סיגריות – אבל נפגשתי איתם. אני אמור לחוקק חוק בעניינם, אז למה שלא אשמע אותם? אבל בדיון בוועדה אמרתי בגלוי שנפגשתי עם שוקן. ואין שום בעיה עם זה שאפגש איתו ואשמע את עמדתו, כמו ששמעתי את הצד השני.

"ובסוף, אגב, לא הצבעתי בוועדה – כי לא היתה לי בכלל זכות הצבעה. אם ביבי היה אומר, 'פגשתי את הכנופייה הזאת ודרשתי מהם לעשות עיתונות יותר הוגנת' – גם עם זה בעיני לא היתה בעיה. הבעיה היא שהוא הסתיר את זה, וגם הבטיח להם כל מיני דברים, ונתן להם. אני מעולם לא ביקשתי משוקן סיקור הוגן, וגם לא קיבלתי".

תומר אביטל (מימין) וד"ר דורון נבות בכנס העיתונות העצמאית (צילום: ולריה קיריק)

תומר אביטל, בהמשך דבריו, הסביר כיצד עיתונות עצמאית – במקרה שלו "שקוף" – יכולה לעקוף סכנות מהסוג הזה. "איך מבתקים את הבעיה הזאת שמו"לים נפגשים בסתר עם פוליטיקאים ועושים איתם דילים? אפשר להחליף את הח"כים, אפשר להחליף את המו"לים – אבל אפשר גם לבנות מודל חלופי. ב'שקוף' יש לנו היום 2,800 מו"לים – 2,800 אנשים שכל אחד מהם הוא תומך חודשי קבוע שתורם לנו לפחות שקל אחד", אמר.

"נתניהו, אם היה רוצה להזיז את נושאת המטוסים של 'שקוף', אתם מדמיינים אותו מתקשר ל-2,800 איש וקובע איתם לקפה בסתר, כשלכל אחד מהם הוא צריך להבטיח סיוע מסוג אחר? עם 2,800 איש אי-אפשר להגיע לדיל מושחת. אגב, אנחנו מתכננים להגיע עוד ארבע שנים לגודל של ynet, לשם אנחנו מכוונים. אנחנו לא רוצים להישאר גוף נישה. אנחנו כבר שלושה כתבים, ובתוך שלוש-ארבע שנים אנחנו מתכננים להיות 20–30 איש".

רוזנטל, לקראת סיום, ביקש לסמן את הסיכון היותר גדול ומשמעותי לחופש העיתונות, לדעתו: ענקיות האינטרנט והרשתות החברתיות. "כל העיתונאים העצמאים פה הם שבויים. הם בכלל לא עצמאים", אמר. "עד היום היו טייקונים – ועכשיו יש דיאדוכים שמחזיקים אותם. ואם הבעלים של פייסבוק לא ירצה שמה שאור-לי ברלב משדרת ישודר – אז הוא יגיד 'לא'. זה עסק פרטי שלו. מה, תגידו לו מה לעשות? וזה לא הקרב הבא. זה הקרב! זה הקרב. הקרב נגד העיתונות הממוסדת, שהיא בין כה בשקיעה ומפרפרת לקראת סופה, הוא קרב מאוד נחמד. אבל הוא לא הקרב הנכון".

* * *

לצפייה בפאנל (צילום 360 מעלות: גיא גולדברנר)