עליית הרשתות החברתיות העניקה קול למיליארדי בני אדם, הצמיחה מאבקים חברתיים, הנגישה מידע רב-ערך וחיברה בין אנשים – אך בד בבד פגעה קשות בעיתונות הממוסדת והניחה את התשתית לתעשייה שמתמחה בספינים, התססה ודיסאינפורמציה. המתח הזה, בין התועלת המובהקת של המדיה החברתית לנזקים שעדיין לא נחשפו במלואם, עמד במרכזו של פאנל שהתקיים במסגרת כנס העיתונות העצמאית של "העין השביעית".

את הפאנל הנחה אבנר הופשטיין, ראש דסק התחקירים באתר "זמן ישראל" וחבר ועד מנהל בעמותת "העין השביעית". בתחילת דרכו בעיתונות, סיפר הופשטיין, התחזית הרווחת היתה שעידן הרשתות החברתיות – לכשיגיע – יאפשר לכל גולש וגולשת לייצר לעצמם עיתון אישי. עיתון כזה יורכב מתוכן שילקט כל גולש ממקורות שונים, וכך ישחרר אותו מאחיזתם של מתווכי המידע המסורתיים.

"העשור האחרון היה דפיניטלי העשור של הרשתות החברתיות, אבל אני חושב שרוב האנשים נוטים להסכים שהמציאות אחרת. זה לא כל-כך פשוט", אמר הופשטיין.

אורי זר-אביב, שהשתתף בפאנל כנציג רדיו הקצה, הסכים עם הקביעה הזאת. "האם החזון האוטופי הזה התגשם? לא. ממש לא", חרץ. "התיאור הזה הזכיר לי שיר של הקלאש, Lost in the Supermarket. יש הכל מהכל, אבל דווקא עכשיו אני מרגיש – לא כשדרן, אלא כצרכן מוזיקה – שזקוקים למתווכים יותר מתמיד. כיום יש לי יכולת להגיע להכל, בספוטיפיי לדוגמה, אבל אני לא יודע לאן ללכת – ואני אחד ששוחה בחומר! אני עומד בסופרמרקט ורואה 80 אלף סוגים של גבינה צהובה. אני אשמח אם מישהו יעבור ויגיד: 'את זאת טעמתי, היא אחלה'".

לינוי בר-גפן: "תמיד היתה טרוניה על התקשורת החמדנית, שמתעניינת רק ברייטינג. ואז הגיעו הרשתות החברתיות, וכל אחד נהיה מעצמת רייטינג קטנה משל עצמו – שמפעילה את אותן מניפולציות שמפעילים כלי התקשורת הגדולים. אותו היגיון שהפעיל את ערוץ 2 פעם, מפעיל היום את רוחמה מאשדוד ויוסי מאשקלון"

"באופן מצחיק, תמיד היתה איזו טרוניה של הציבור על התקשורת החמדנית, שמתעניינת רק ברייטינג", אמרה העיתונאית לינוי בר-גפן. "ואז הגיעו הרשתות החברתיות, וכל אחד נהיה מעצמת רייטינג קטנה משל עצמו – שמפעילה את אותן מניפולציות שמפעילים כלי התקשורת הגדולים. בהמשך, אנשים גם התחילו להיות פרסומות מהלכות. אותו היגיון שהפעיל את ערוץ 2 פעם, מפעיל היום את רוחמה מאשדוד ויוסי מאשקלון".

יומירן ניסן, מנכ"ל אתר "מדע גדול, בקטנה" שעוסק בהנגשת מדע לקהל הרחב, העיד שהיכולת שלו ושל עמיתיו להשפיע על השיח תלויה לחלוטין במדיה החברתית. "ובכל זאת, גם במקרה שלנו אני מבחין באפקט של 'חדר הדים': ב-99% מהמקרים, אנשים נחשפים בפיד לדעות שהם כבר מחזיקים בהן. זה כמובן לא קורה רק בתחום המדע – כשביבי ניצח בבחירות, בערך כל השמאלנים בפיד שלי הופתעו מזה".

"את כל השיחות על 'מות העורך' עשינו כבר בסוף שנות התשעים", העיר בהקשר זה אבישי עברי, מבקר תקשורת, פובליציסט ולשעבר איש קמפיין הבחירות של הליכוד. "האינטרנט הוא חופש ופוטנציאל אינסופי. האינטרנט הוא Power to the People. הוא נתן לנו כוח מעבר לכל חלומותינו. אני הייתי איש מהרחוב, אלמוני מכפר קטן ליד ירושלים, לא הכרתי אף אחד, כתבתי דברים באינטרנט – והדבר הבא שקרה זה שישבתי ודיברתי עם ראש הממשלה.

אבישי עברי: "בני אדם צריכים עורך. והעורך היום הוא פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם. הרשתות החברתיות הן פשוט התפתחות טבעית של מישהו שבא ואומר, 'אוקיי, בואו נעשה פה סדר, אני אהיה העורך'"

"האמצעים הטכנולוגיים שניתנו לנו – בהשקפה שלי, מאלוהים – מאפשרים לנו לפרוץ את כל הגבולות, להגיע לכל אדם בעולם, להשמיע את הקול שלנו בצורה שאי-אפשר היה לדמיין קודם. האינטרנט נותן המון כוח, אבל הרשתות החברתיות הן לא האינטרנט. הרשתות החברתיות הן העורך שלא מת ב'מות העורך'. הוא גם לא ימות.

"בני אדם צריכים עורך. והעורך היום הוא פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם. הרשתות החברתיות הן פשוט התפתחות טבעית של מישהו שבא ואומר, 'אוקיי, בואו נעשה פה סדר, אני אהיה העורך'. מארק צוקרברג לא בא לתת לנו את 'האינטרנט', את החופש – להפך, הוא בא לצמצם את החופש שלנו למטרותיו הלגיטימיות".

החיים ללא פייסבוק

במגזין המקוון "אלכסון" קראו תיגר על העורך צוקרברג – והחליטו להסתדר בלעדיו. העורך, יורם מלצר, סיפר על כך בפאנל: "אני רוצה לדבר על יום אחד, 1 ביוני 2018. זה היום שבו 'אלכסון' ואני יצאנו מפייסבוק. אנחנו גם לא נחזור לשם". השיקול היה עקרוני. "פייסבוק זה דבר רע", חרץ מלצר, והצביע על האופן שבו הונדסה הרשת החברתית כדי לעורר התמכרות של המשתמשים.

חודש לפני מועד ההתנתקות מפייסבוק, מערכת "אלכסון" הודיעה על כך לעוקביה ברשת החברתית, וקראה להם לעבור להתעדכן דרך הניוזלטר. לדברי מלצר, ההיענות היתה עצומה: בחודש רגיל מצטרפים לניוזלטר מעט יותר מ-200 קוראים; בחודש מאי 2018, החודש האחרון של "אלכסון" בפייסבוק, הצטרפו כ-1,800. הקוראים, ציין מלצר, הם מקור הכנסה מרכזי ל"אלכסון": התרומות שלהם מספקות כ-40% מתקציב האתר. היתר מגיע מכיסו של המו"ל יעקב בורק.

לפני ההתנתקות מפייסבוק, מלצר ובורק ניסו לאמוד את הנזק שצפוי להיגרם לתנועת הגולשים. באותה העת, אמר מלצר, פייסבוק היתה אחראית לכ-14% מהכניסות ל"אלכסון". "אמרנו שאנחנו מוכנים לספוג ירידה של 14% בטראפיק. בסוף דווקא היתה עלייה של 3%", סיפר. לדבריו, גם במדדים אחרים חל שיפור: לצד העלייה בכניסות ובמניין מנויי הניוזלטר עלה גם זמן השהייה הממוצע של כל גולש באתר, וחלקן של התרומות בתקציב זינק מ-26% ל-41.5%. מבחינת "אלכסון", המהלך הוכתר כהצלחה מובהקת.

אין כסף, אין תחקירים

הרוב הגורף של כלי התקשורת העצמאיים עדיין מגששים את דרכם בתחום הכלכלי. אף שאפשר למצוא דוגמאות לגופים שהצליחו להגיע לאיזון תקציבי – בישראל, בינתיים, לא קם כלי תקשורת עצמאי ששיחזר את השגשוג של גופי התקשורת המסחריים מהמאה הקודמת. מבקר האמנות יונתן אמיר, אחד מצמד העורכים של אתר "ערב רב", דיבר על ההשלכות שיש לכך על איכות התוצרת העיתונאית.

"אחת הבעיות היא שפעילות כזאת היא לא כלכלית – אף אחד לא נולד מבקר אמנות", אמר אמיר. "מבקרי אמנות צריכים לגדול בתוך מערכת עם עורך שמקבל משכורת כדי לערוך את הכתבות שלהם – שגם עליהן מקבלים משכורת. בעידן הרשתות החברתיות נוטים לזלזל במקצועיות הזאת. כיום, המערכת הזאת מאפשרת צמיחה של קולות חדשים באופן מאוד-מאוד מוגבל".

שמואל דרילמן: "התופעה של 'המנוולים שינו את הכללים' ובסוף כולם מגלים שהציבור הציב סטנדרט חדש – התקשורת גם נגררת לשם, וזה קורה גם במגזר החרדי, עם רבנים שעוסקים בפגיעות מיניות. בשנתיים האחרונות מדברים שם אחרת לגמרי, רועדים מפחד"

החולשה הכלכלית הזאת פוגעת גם ביכולת לעסוק בנושאים נפיצים, ומגבילה את החופש המערכתי. במקרה של "ערב רב", סיפר אמיר, התקבלו במערכת פניות רבות בנוגע למקרים של הטרדות מיניות בשדה האמנות, אך האתר לא יכול היה לעמוד בעלויות של גיוס עיתונאי שיכין תחקירים בנושא, לא כל שכן ייעוץ משפטי. כפועל יוצא, העדויות לא ראו אור ב"ערב רב".

העיתונות החרדית הממוסדת נמנעת באופן מסורתי מעיסוק באלימות מינית – אבל מסיבות אחרות בתכלית. "במגזר החרדי הגרסה הרשמית היא כמובן שאין כלום כי לא היה כלום, אז הנושא הזה בכלל לא רלבנטי כמובן", אמר באירוניה שמואל דרילמן, מייסד האתר החרדי "קו 400". ובכל זאת, דרילמן מזהה במגזר החרדי שינויים באופן הטיפול במקרים של פגיעה מינית – לא מעט בזכות השיח המקוון.

"הדיגיטל והאינטרנט החרדי תמיד נמצא בפיגור של שלוש עד חמש שנים מאחורי המגזר הכללי, כמעט בכל סצנה – פורומים, רשתות חברתיות, בלוגים, עיתונות עצמאית וכל זה", אמר דרילמן. ובכל זאת, הרשת החרדית צועדת קדימה. לדבריו, עד לפני שלוש-ארבע שנים בקושי ניתן היה למצוא חרדים שהתבטאו ברשת תחת שמותיהם האמיתיים. היום יש להערכתו עשרות אלפים.

"אני חושב שמה שקורה בדיגיטל הכללי, התופעה של 'המנוולים שינו את הכללים' ובסוף כולם מגלים שהציבור הציב סטנדרט חדש – התקשורת גם נגררת לשם, וזה קורה גם במגזר החרדי, עם רבנים שעוסקים בפגיעות מיניות. בשנתיים האחרונות מדברים שם אחרת לגמרי, רועדים מפחד, ואם השינוי הזה הגיע עד המגזר החרדי – בעיני זה אומר שהסכר נפרץ".

זכות הצעקה

הפאנל שהנחה הופשטיין נשא את הכותרת "זכות הצעקה" ועסק בשורה של סוגיות שקשורות לשיח ברשתות החברתיות – שיח שנאה, לינצ'טרנטים, הדיסאינפורמציה שעומדת בבסיס תופעות כמו הכחשת משבר האקלים והתנגדות לחיסונים, ועוד. כשעלתה לדיון תופעת MeToo# וההוקעה המוגברת של אלימות מינית, המפגש התקרב אל סף פיצוץ.

יעל שרר: "אם אני רוצה לדבר על נתונים על שימוש בסמי אונס – אני לא רוצה להביא את הבחורה שאומרת 'ואז הוא אנס אותי' ונשאלת 'איך את מרגישה עם זה שהתיק נסגר'. ברגע שאני העורך של עצמי, אני יכולה לעשות עבודה יותר מוסרית מהעיתון, או מגיא פינס, או מראיון ב'חמש עם'"

זה קרה באחת הפעמים שבהן הועברה זכות הדיבור ליעל שרר – מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית, עיתונאית לשעבר ובמאית הסרט התיעודי "כביסה מלוכלכת", שבו סיפרה על הפגיעה המינית שספגה מאביה. "אני כותבת המון תוכן שקשור לפגיעה מינית. האם אני יכולה להעביר את התוכן הזה לעיתונות הממוסדת? הרבה פעמים לא, כי מה רוצים שם? את המפגש, את הנפגעת שמדברת בפנים גלויות. אם אנחנו מציעים את זה, אז אפשר להיכנס לעיתון.

"לעומת זאת, אם אני רק רוצה לדבר על נתונים על שימוש בסמי אונס – אני לא רוצה להביא את הבחורה שאומרת 'ואז הוא אנס אותי' ונשאלת 'איך את מרגישה עם זה שהתיק נסגר'. אני לא רוצה להראות פנים של אף אחת – כי אלו הפנים של כולנו. לא צריך יותר מהסטטיסטיקה אצלי בקיר, לא צריך יותר מהנתונים של המשטרה. ברגע שאני העורך של עצמי, אני יכולה לעשות עבודה יותר מוסרית מהעיתון, או מגיא פינס, או מראיון ב'חמש עם'".

"אנשים לא מתעניינים במספרים", העירה בהקשר זה לינוי בר-גפן. "אנשים, בסופו של דבר, מתחברים לאנשים אחרים. למשהו שהם יכולים להזדהות איתו. הם לא מזדהים עם מספר – הם מזדהים עם סנטימנט, עם אדם, עם משהו שמזכיר להם את האנושיות שמאחורי המספר. התקשורת תמיד עובדת במיקרו ובמקרו – טוענים טענה, ומדגימים אותה דרך מקרים ספציפיים.

"אחת התרומות של הרשתות החברתיות למדיה הממוסדת היא הדוגמאות – הנה, פרושים בפני מיליוני אנשים שאני יכולה למצוא אצלם את הדוגמאות שימחישו את הנתונים. מנגד, אנשים שמספרים את הסיפור האישי שלהם יכולים, בעזרת המדיה המסורתית, למקם את עצמם בתוך הסטטיסטיקה".

לינוי בר-גפן: "אנשים לא מתעניינים במספרים. אנשים מתחברים לאנשים אחרים. הם לא מזדהים עם מספר – הם מזדהים עם סנטימנט, עם אדם, עם משהו שמזכיר להם את האנושיות שמאחורי המספר. התקשורת תמיד עובדת במיקרו ובמקרו – טוענים טענה, ומדגימים אותה דרך מקרים ספציפיים"

בהמשך הדיון, כשהופשטיין ביקש מיעל שרר להתייחס לביקורת על MeToo#, קטע את הדיון גבר מבוגר מהקהל. הגבר, שישב במרחק צעד וחצי משורת הפאנליסטים, האשים את "הפמיניסטיות" בהשתקת מקרים של אלימות מינית, ועד מהרה החל לצעוק ולהטיח בה האשמות. אחת ההאשמות הללו היתה ש-200 גברים מתאבדים כל שנה בגלל הליכי גירושין. "קשקוש מוחלט, שקר", פסקה שרר. "זאת בכלל לא עובדה, אפשר לצעוק 'מחקרים' עד מחר, אבל אין שום מחקרים שתומכים בזה".

בהמשך, כשהמיקרופון חזר לידי שרר, שוב קטע אותה הגבר מהקהל: "הרגתם את המיניות, הרגתם את הסקס, הרגתם את הרומנטיקה, השתלטתם על הזונות גם". שרר לא נותרה חייבת, הטיחה בו שאם הוא הולך לזונות הוא פושע – וההמשך צויץ בווידיאו בחשבון הטוויטר של לינוי בר-גפן.

לאחר מכן, כשכמה מהפאנליסטים הגדירו את הוויכוח כזליגה של השיח המקוון אל המציאות שמחוץ למסכים, ביקש אבישי עברי להעמיד דברים על דיוקם. "מה שראינו פה עכשיו זו לא 'תרבות רשת'. מה שראינו עכשיו זה פשוט אנשים מדברים. ככה זה היה מאז ומעולם. אנשים תמיד דיברו, והתווכחו, וצעקו אחד על השני, וקיללו. מה שאולי טיפה שונה בשנים האחרונות הוא שאנחנו לא הורגים אחד את השני", טען.

"מה שהשתנה", המשיך עברי, "זו הדרך שבה אנחנו חושבים על זה וחווים את זה מחדש, בגלל שזה מהודהד בפייסבוק. הדבר עצמו לא השתנה. דווקא ההדהוד הזה, שבדרך כלל מגנים אותו, ומתייחסים אליו בנימה פולנית כזאת – 'הו... האלימות והרשתות החברתיות' – זה מרגיע. זו הסיבה שאנחנו בסופו של דבר לא קמים וחונקים זה את זה בפועל".

"אתה חושב שכתוצאה מההדהוד הזה מספר האנסים יירד?", תהה הופשטיין. עברי, בתשובה, חרץ: "אין לי שום ספק".

* * *