פוליטיזציה, פלילים ומסחור מואץ הפכו את אתוס העיתונות האובייקטיבית לשריד ארכאי של עולם ישן, דרישת שלום קונספטואלית מן העידן העתיק. את מקומו תפס כבר מזמן אתוס חדש וצנוע יותר – עיתונות הוגנת. עיתונאים עכשוויים מודים בקיומן של הטיות, אבל מבקשים מהציבור להאמין שהם משתדלים לשמור על הגינות. עיתונות אקטיביסטית היא צעד אחד קדימה – כזאת שלא מסתפקת בדיווח על המציאות ונקיטת עמדה לגביה, אלא פועלת במוצהר כדי לעורר שינוי.

האם ניתן להאמין לעיתונאי כשהוא מדווח על מאבק שהוא לוקח בו חלק פעיל? כיצד יפעל כשיצוץ מידע בעייתי על הצד שבשורותיו הוא פועל? ואיפה, בעצם, עובר הקו בין עיתונות לאקטיביזם? האם עיתונאים אקטיביסטים בכלל טורחים לסמן קו כזה? הסוגיות הללו ואחרות עלו במסגרת דיון שהתקיים בשבוע שעבר בכנס העיתונות העצמאית של "העין השביעית", בהשתתפות עיתונאים, אקטיביסטים ועיתונאים-אקטיביסטים, ובהנחיית הח"מ.

בפתח הדיון התבקשו המשתתפים לדמיין עיתונאי אקטיביסט מומצא: ביביסט שמגיש בג"צים למען ראש הממשלה, נואם בהפגנות נגד רשויות אכיפת החוק ומככב בסרטוני תמיכה של נתניהו עצמו. יום אחד, אותו עיתונאי מומצא עולה לשידור בערוץ 20 ומודיע לצופים שכל תיקי נתניהו קרסו, ושיש לו מסמכים שיוכיחו את זה. בעוד רגע קט הוא יציג אותם קבל עם ועדה. במרווח הקצר שבין ההכרזה הדרמטית להצגת ה"הוכחות", האם אפשר להאמין לו?

יואב איתיאל, "וואלה": "היום, מה שאנחנו מכנים עיתונות אקטיביסטית הוא עיתונות שמאלנית. אבל מה היה קורה לו בחדר הזה היו יושבים אקטיביסטים ימנים, או נציגים של עיתונות עצמאית ימנית?"

מי שהתבקש להשיב על כך היה נציג העיתונות הממוסדת בדיון – יואב איתיאל, כתב "וואלה" באזור הצפון. "גם אם עוד לא ראיתי את ההוכחות, אני לא מאמין לו", חרץ איתיאל. "היום, מה שאנחנו מכנים עיתונות אקטיביסטית הוא עיתונות שמאלנית. אבל מה היה קורה לו בחדר הזה היו יושבים אקטיביסטים ימנים, או נציגים של עיתונות עצמאית ימנית?", תהה.

"העבודה שלנו, העיתונאים, היא עבודה מאוד קשה, והיא כרוכה בסבל רב. אפשר לראות את זה על חזות פני – אני צריך להשתדל כדי לחייך. רוב הזמן אנחנו מתארים מציאות שאינה טובה, עובדים תחת לחצים כבדים מאוד, ויש לנו אחריות כבדה על הכתפיים. ואולי זה מה שממחיש את ההבדל בינינו לבין העיתונות העצמאית – ובטח האקטיביסטית.

"ציניות זה דבר שאתה מטפח כשאתה עובד בעבודה שלנו, והיום, כשכל אחד הוא עיתונאי – או לפחות מביע את דעתו ומדווח בפייסבוק – אני חושב שכל אחד מפתח את הציניות הזאת. רוב האנשים הם כבר ציניים לגמרי ואף אחד לא מאמין לאף אחד, חוץ מאשר למי שמחזיק באותן עמדות כמוך. מי שמחזיק בעמדות אחרות, לא מאמינים לו.

"מבחינת הקוראים, הצופים, המאזינים – כל אחד צריך להיות מאוד סקפטי לגבי כל דבר, ואי-אפשר להסתמך רק על מקור אחד. ובטח שלא על מקור לא-ממוסד, שלא כפוף לאתיקה. צריך כל הזמן להציב סימני שאלה, גם ובמיוחד כשההגנות שלך סגורות – למשל, כשאתה שומע דברים שמחזקים את עמדות המוצא שלך. אני לא מאמין לרוב הדברים שאני רואה".

בלי צנזורה, במלוא המורכבות

אחד הביטויים הבסיסיים של עיתונות אקטיביסטית הוא הדהוד של פעולות מחאה שהתקשורת הממוסדת מגמדת, או שהמוחים סבורים שהיא מוציאה אותן מהקשרן הראוי. "בדרך כלל כשאנחנו מגיעים למקום ופותחים מצלמה, זה כדי להדהד משהו שאנחנו מרגישים שבתקשורת המיינסטרים מתעלמים ממנו, או מסתפקים בשלושים שניות של איזה דברור בלי לאפשר לקהל המשתתפים להישמע ולהציג טענות מורכבות", סיפר העיתונאי והאקטיביסט אבי בלכרמן מ"צדק חברתי – חדר המצב", עמוד פייסבוק שהוקם ב-2011 בעת מחאת יוקר המחיה.

"לדוגמה, במשך הרבה זמן ליווינו את המאבק של התושבות והתושבים בשכונת גבעת עמל בצפון תל-אביב נגד הנסיונות של העירייה ושל הקבלן יצחק תשובה לפנות אותם. תשובה הוא חלק מהדירקטוריון של מה שהיה פעם ערוץ 2 – איזה סיכוי יש לתושבים לקבל שם סיקור לא מוטה?", תהה בלכרמן.

אבי בלכרמן בכנס העיתונות העצמאית (צילום: יאיר גיל)

שידור רציף של הפגנה מזמן דילמות עבור מי שמעוניין לסייע למחאה באמצעות הדהודה: מה עושים, למשל, כשההתרחשות משנה את פניה לרעה, ועצם התיעוד עלול לפגוע בה? "כלל אתי שלקחתי על עצמי הוא שכשקורה משהו, גם אם זה לא מוצא חן בעיני, אני לא אצנזר", אמר בלכרמן.

"נגיד, אם ההפגנה עוסקת בפליטים ופתאום מגיעים שלושים-ארבעים תושבים מדרום תל-אביב ומביעים מחאה נגד הפליטים – קרה שמצאתי את עצמי עובר לצד השני, פותח מצלמה ומציע להם לדבר. זה נראה לי אל"ף-בי"ת של עיתונות, גם אם היא עצמאית וגם אם היא לא מחויבת לכללי האתיקה המקובלים בתקשורת המיינסטרים.

"בשנה שעברה היתה הפגנה גדולה מאוד של ערביי ישראל בתל-אביב, נגד חוק הלאום. בעיתונות הממוסדת מיסגרו אותה באמצעות דגלי פלסטין שהונפו בה. אני העברתי את ההפגנה הזאת בשידור חי, ראיתי את הדגלים האלה, ובחרתי להצניע אותם. המצלמה חלפה עליהם, לא הסתרתי אותם, אבל לא עשיתי מזה עניין. היה לי ברור שאחרים יחגגו על זה, אבל היה נראה לי לא נכון, אפילו ציני, להפוך את זה לנושא המרכזי".

ריקי כהן בן-לולו בכנס העיתונות העצמאית (צילום: יאיר גיל)

במקרה אחר הוחלט ב"חדר המצב" להסיר את התמיכה מתנועת מחאה – הפגנות מוצ"ש בכיכר גורן בפתח-תקווה, נגד השחיתות השלטונית והסחבת בחקירות נתניהו. "בשלב כלשהו ראינו שם דברים שלא מצאו חן בעינינו", סיפר בלכרמן. "הזמינו שם לבמה אנשים שמביעים דעות שהן לא לרוחנו – למשל, כאלה שמכחישים את נושא החטיפות של ילדי תימן, בלקן ומזרח". בכלי תקשורת ממסדי אולי היו מחליטים לסקר את ההפגנות תוך אימוץ אג'נדה ביקורתית – אבל ההחלטה של אנשי "חדר המצב" היתה פשוט להפסיק לשדר אותן.

ריקי כהן בן-לולו, פעילה חברתית ועמיתה של בלכרמן ל"חדר המצב", הצטרפה לביקורת על דרכי המסגור של העיתונות המסחרית. הדוגמה שהציגה היתה האופן שבו מסקרים אוכלוסיות עניות: "זה לא תמיד יקבל ביטוי באופן מילולי, אבל נבחין בזה בקלוז-אפים, כשיתמקדו למשל בציפורניים המטופחות של נשים חד-הוריות או כאלה שחיות בעוני.

"הקלוז-אפים האלה הם הדרך של התקשורת להכתיב איזשהו נרטיב שלפיו 'אם היא לא היתה משקיעה בציפורניים, היא היתה יכולה לחלץ את עצמה מהעוני'. לאשה ענייה לא מגיעה הזכות לטפח את עצמה? נשים מאוכלוסיות עניות תמיד מופנות לתפקידים שירותיים, לקבלת קהל. אשה שתיראה מוזנחת, איזה חסמים תעסוקתיים זה יביא לה? ב'חדר המצב' אנחנו יכולים להביא את האנשים ואת הסיפורים שלהם כמו שהם. בגובה העיניים, בלי ההאשמות האלה, במלוא מורכבותם".

כוח המשיכה של עיתונות אקטיביסטית

חן פטר, מנכ"לית שותפה של הטלוויזיה החברתית, התייחסה ליתרון אחר שיכול להיות לעיתונאי או כלי תקשורת בעלי זיהוי אידיאולוגי מובהק: אקטיביסטים שחשים חשדנות כלפי העיתונות הממוסדת עשויים להעדיף לחלוק מידע או להתראיין אצל מי שמחזיקים בעמדות דומות לשלהם.

חן פטר, הטלוויזיה החברתית: "אנחנו מזוהים עם המאבקים החברתיים, ואם אני אגיע להפגנה שאבי בלכרמן תיאר – של הערבים בכיכר רבין – יכול להיות שהמפגינים יעדיפו להתראיין אצלנו, ולא אצל עיתונות המיינסטרים"

"אנחנו מזוהים עם המאבקים החברתיים, ואם אני אגיע להפגנה שאבי בלכרמן תיאר – של הערבים בכיכר רבין – יכול להיות שהמפגינים יעדיפו להתראיין אצלנו, ולא אצל עיתונות המיינסטרים", אמרה פטר. "הם מכירים את הטלוויזיה החברתית, הם מזהים את הלוגו שלי על המצלמה, והם יודעים שזה בית שייתן להם במה מכבדת ונראוּת הוגנת".

בחדשות 12, מנגד, עשויים להגיד לך דבר כזה: "ברור שאת יכולה לראיין את סרבנית השירות. אם היא היתה באה אלינו, היינו עושים ממנה קציצות. היינו מביאים את עמית סגל, והיא לא היתה יוצאת משם חיה. היא באה אליכם כי היא יודעת שלא תקשו עליה".

פטר: "קודם כל, אנחנו משתדלים כן להקשות. הדוגמה האחרונה היא ראיון שערכנו עם סרבנית ממש לא מזמן. שאלנו אותה: 'הצבא מציע לך להיות בתפקיד חינוך כלשהו, זה לא נוגע בכיבוש, זה לא אומר לשרת בשטחים הכבושים, למה לא לעשות תפקיד כזה?'. אנחנו מנסים לאתגר מהמקום הזה, או לדבר על המניעים והאידיאולוגיה שמאחורי הסרבנות".

יואב איתיאל וחן פטר בכנס העיתונות העצמאית (צילום: יאיר גיל)

הזיהוי הפוליטי גרם בעבר לנסיונות למנוע שידור כתבות מבית הטלוויזיה החברתית בערוץ הקהילתי. המקרה האחרון אירע בחודש שעבר. "הערוץ הקהילתי מופעל על-ידי זכיין, ומשדרים בו עשרות גופים קהילתיים – מתנ"סים, קורסים לנוער, פנסיונרים – ובלי ביקורת על התוכן. ובכל זאת, מנכ"ל חברת נתיב, מפעילת הערוץ, החליט לא לשדר שני מגזינים ששלחנו לו – באחד המקרים בגלל ראיון עם סרבנית גיוס", סיפרה פטר.

"פנינו למועצה לשידורי כבלים ולוויין, שמפקחת על הערוץ, וזה עוד נמצא בדיונים", הוסיפה. "בעבר, כשסירבו לשדר כתבות בגלל אי-הסכמה עם התוכן, המועצה החזירה את התכנים לשידור בדיוק מהנימוק הזה – שזה לא מקומו של הזכיין להיות צנזור של תכנים".

לפרוץ את מחסום האדישות

עיתונות עצמאית או אקטיביסטית מתיימרת לשמש אלטרנטיבה לעיתונות הממסדית – אבל לעתים, העיתונאים האלטרנטיביים עולים למגרש ומגלים שהקבוצה השנייה לא טרחה להתייצב. גדיר האני, פעילה בארגונים "עומדים ביחד" ו"נשים עושות שלום" ומשתתפת קבועה במדור "הזירה" של "הארץ", מתחה ביקורת על עיתונות המיינסטרים בגין התעלמותה מסיקור יוזמות שמבוססות על שותפות יהודית-ערבית.

גדיר האני בכנס העיתונות העצמאית (צילום: יאיר גיל)

האני תיארה מקרה שאירע לפני שנה או שנתיים, כשלקחה חלק בשיירה שיצאה מהיישוב הבדואי הבלתי מוכר אום-אלחיראן אל היישוב היהודי חירן. המטרה, לדבריה, היתה ליצור דיאלוג בין שתי האוכלוסיות. "הגיעו צלם וכתב של איזה אתר, עמדנו שם, יושב-ראש הכפר דיבר, ואני דיברתי עם תושבי חירן ואמרתי להם: 'הילדים שלכם, שמשחקים פה, יכולים גם לשחק עם הילדים מאום-אלחיראן'. דיברתי אליהם מלב אל לב, כאדם לאדם – ופתאום העיתונאים נעלמו.

"ניגשתי אליהם, שאלתי אותם למה הם עוזבים, והם ענו: 'אין בשר'. הם כנראה חיכו לזריקת אבנים, לוויכוח, לדם. דבר דומה קורה עם הפעילות של 'נשים עושות שלום' – תנועה של ארבעים או חמישים אלף נשים. ולא מדברים עליה", הוסיפה. "אני מדברת כל שבוע עם אנשים מעזה, שרוצים חיים אחרים. מי מסקר את זה? מי מדבר על החיבור הזה בין יהודים לערבים?

"התקשורת מתעלמת מהשותפות הערבית-יהודית כמעט במאה אחוז. אני רוצה שתקשורת המיינסטרים תביא גם את הדברים הטובים שקורים בחברה. אני עובדת בפיתוח כלכלי ובהעצמת נשים ותיירות. כשאנשים באים אלי ושומעים על מה שקורה בנגב – הדבר הראשון שאומרים לי זה 'למה מראים בתקשורת רק את הבדואים שמתפרעים בכבישים, שהולכים עם נשק, שגונבים, הבדואים של הפרוטקשן?'".

נתן אודנהיימר ממגזין "מדינת ירושלים" הציע תשובה לתהייה הזאת. לדבריו, רק כשהפעילים ילמדו איך עובדת התקשורת ומה מושך קהל, הם יצליחו להשיג חשיפה רחבה. "עלתה כאן המון ביקורת כלפי העיתונות הממוסדת, אבל אחד הדברים שאנחנו ב'מדינת ירושלים' הבנו ממש בהתחלה זה שצריך הופעה. צריך פרפורמנס. שהסיפור לא רק יהיה חשוב, אלא גם מעניין. וצריך להפוך אותו למעניין.

נתן אודנהיימר: "עלתה כאן המון ביקורת כלפי העיתונות הממוסדת, אבל אחד הדברים שאנחנו ב'מדינת ירושלים' הבנו ממש בהתחלה זה שצריך הופעה. צריך פרפורמנס. שהסיפור לא רק יהיה חשוב, אלא גם מעניין"

"אם יש משהו שלמדנו ממה שקורה בארצות-הברית, בפודקאסטים ובסרטוני וידיאו – זה שכל דבר אפשר להפוך למעניין. זה רק דורש המון-המון מחשבה. לא רק על התוכן עצמו, ועל זה שהוא חשוב, אלא על הדרך להפוך אותו למסקרן בעידן שבו לכל אחד יש טלפון ביד וכל הזמן יש גירויים".

אחד הסרטונים הראשונים של "מדינת ירושלים" הדגים כיצד עושים זאת: הוא התמקד בדמותו של אלי יוסף, פעיל נגד מכירת נשק ישראלי למשטרים דכאניים, ותיעד אותו בעת פעולות מחאה. באחת מהן, הוא ופעילים אחרים שיבשו נאום שנשא ראש הממשלה נתניהו בעת חידון התנ"ך. אחרי שסולקו מהאולם, הפעילים ישבו יחד וציינו בסיפוק שהפעולה שזה עתה ביצעו הגיעה ל-ynet. "הם עשו שם פרפורמנס נהדר", אמר אודנהיימר.

"אלי יוסף נולד במצרים, גדל באנגליה והיה פעיל ציוני מאוד נלהב", סיפר. "הסיפור שלו מתחיל כשהוא היה בן 18 בערך, כשנכנס לו ולאקטיביסטים אחרים ג'וק לראש – שחרור אסירי ציון שהוחזקו בברית-המועצות. באותו זמן, להקת הבולשוי הגיעה מרוסיה להופעה בלונדון. הוא והחברים שלו חיכו שההופעה כמעט תתחיל, ואז נכנסו לאולם עם שקים מלאים בעכברים לבנים. וברגע שההופעה התחילה, הם שיחררו את העכברים וחילקו פלאיירים על שחרור אסירי ציון. הפעולה הזאת הגיעה לכל גופי העיתונות באנגליה, וגם ל'ניו-יורק טיימס'. הם הבינו שלא מספיק שהצדק יהיה איתם – צריך גם לדעת לספר את הסיפור.

"ככל שאתה מספר את הסיפור שלך בצורה יותר מוצלחת, אתה יכול גם לכוון לאן השיח יגיע. ואני חושב שלא צריך לחכות למדיה הממוסדת שתבוא לעשות על זה אייטמים, או לבוא אליהם בטענות – כי היום אפשר לעשות הכל באמצעות פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, מיילינג ליסט. כל הכלים שם, צריך רק למצוא את הדרכים להשתמש בהם".

נתן אודנהיימר (מימין) ויואב איתיאל בכנס העיתונות העצמאית (צילום: יאיר גיל)