ברשות השידור, עליה השלום, התבססו לאורך השנים כמה ריטואלים קבועים שהעידו על תרבות הפוליטיזציה המקולקלת שכרסמה בחופש של עיתונאיה. אחד מהם היה, למשל, "הדיון באולפן".

באותן פעמים נדירות שבהן קברניטי הרשות העיזו להעלות לשידור יצירה מעוררת מחלוקת שנגעה בעצב רגיש בחברה הישראלית קמה סערה פוליטית גדולה עוד לפני מועד השידור: לחצים מכאן ומכאן, ישיבות בכנסת, פניות ישירות למנהלים, מאמרים נרגשים בעיתונות, קריאות בהולות שלא לפגוע ברגשות הציבור ובערכים הלאומיים ואיומים בצעדים משפטיים. כל אלו הולידו את הפשרה העקומה המכונה "הדיון באולפן".

לפי אותו אורח חשיבה, כדי להוציא את העוקץ מאמירה "חתרנית" כלשהי שביקש לשדר ערוץ 1, צריך "לאזן" את התמונה, להציג מסרים אחרים וסותרים, כדי לא לחלל חלילה את תודעת הציבור ולגרום לה לזוז לכיוון כזה או אחר.

"הדיון באולפן" הוא אותו תוסף ליצירה המקורית המביא גם את "הצד השני" ונועד לעמעם את המסר של היצירה מעוררת המחלוקת. הוא היה יכול ללבוש צורות שונות, לא רק סתם "דיון באולפן" עם תומכים ומתנגדים. ב-1978, למשל, סביב סערת "חירבת חיזע'ה", קרא שר החינוך זבולון המר "לקיים דיון באולפן" שבו יוצגו עמדות המתנגדים. ועדת החינוך של הכנסת הגדילה וקראה "להכין סדרה מקיפה של שידורים על תולדות המאבק הציוני וצדקת מפעלנו הלאומי".

ריטואלים קבועים שהעידו על תרבות הפוליטיזציה המקולקלת שפשתה ברשות השידור והגבילה את החופש של עיתונאיה: "הדיון באולפן", "שוחד מסך" ו"הבירור"

יותר משלושים שנה אחר-כך ביקשו מנהלי רשות השידור ממיקי רוזנטל להכניס שינויים בסרטו "שיטת השקשוקה", נסוגו מדרישה זו, ובסופו של דבר יצרו את אחד מרגעי השפל הגדולים בתולדות ערוץ 1: הם שידרו מיד לאחר הסרט של רוזנטל סרט נגדי שהפיקו האחים עופר המיליארדרים, מושאי סרטו של רוזנטל, בתקציב של חצי מיליון שקל.

הריטואל האחר זכה לשם הגנאי "שוחד מסך": באופן גלוי יותר או פחות העניקו בכירים בשידור הציבורי חשיפה לפוליטיקאים שחפצו ביקרם, בעיקר כאלו שהחזיקו בהגה השלטון, כחלק מיחסי התן-וקח המושחתים שהתקיימו בין הזירה הפוליטית לגוף שהיה מונופול שידור במשך 25 שנים.

המנכ"ל יוסף בראל, בימי השקיעה של ערוץ 1, הפך את השיטה הזאת לאמנות: הוא ליטף את משה כחלון, שפך תשומת לב על משה קצב, שהיה אז הנשיא והעניק לו גב פוליטי, נתן מסך לאמה של לימור לבנת, שולמית לבנת; לאמו של צחי הנגבי, גאולה כהן; ואף הורה "לפרוץ" למהדורת "מבט" בשידור חי כדי להעביר קטע מערב הוקרה לאביו של בנימין נתניהו.

נתיב הקלקול השלישי היה "הבירור". פעם אחר פעם הופיעו ידיעות בעיתונות שדיווחו כי עיתונאים ומנהלים בערוץ 1 (וגם בקול-ישראל) הוזמנו לבירור אצל הממונים אליהם, "ננזפו", "הושעו" או "הועברו מתפקידם". כך היה לאחר שידור ההפגנה המפורסמת בכיכר ציון ב-1995, שבה הוצגו בשידור חי כרזות ועליהן תמונת רבין במדי נאצי. כך היה גם כשאורלי וילנאי, אז כתבת רווחה, הכינה סדרת כתבות שמתחה ביקורת על מדיניות משרד האוצר: תוך זמן קצר היא הפסיקה לסקר את התחום והועברה מתפקידה.

המסלול היה ברור וידוע: פוליטיקאי התרתח – טלפונים הגיעו ממנו או משליחיו – אם היה מספיק חשוב, האתנן ניתן באמצעות השפלה פומבית או התזת ראש של עיתונאי – הסדר שב על כנו והעיתונאי התגלגל לו לתפקיד אחר במערכת.

לברוך שי, ראש חטיבת החדשות של התאגיד, היה שבוע לא פשוט: בזו אחר זו התגלגלו אליו שערוריות זוטא. בשבת אמר יצחק נוי בשידור רדיו כי "הבדואים ידועים גם, ואי-אפשר להסתיר את העובדות האלה, כרוצחים ממדרגה ראשונה". ביום שני דב גיל-הר ומוטי גילת הריצו צחוקים באולפן על הקמצנות הידועה של בני משפחת נתניהו, ובשלישי בערב גולל ירון לונדון באוזני גאולה אבן-סער את תקרית הכרס והשד [תיקון, 1.7: תוכניתו של ירון לונדון שייכת לחטיבת הטלוויזיה בתאגיד, ולא לחטיבת החדשות].

כל אחת מההתבטאויות האלו, אף שהן שונות מאוד במהותן, עוררה גלים ברשתות החברתיות והזניקה פוליטיקאים לגזור קופון על חשבון התאגיד. שי נפל למלכודת כמעט כמו טירון, והניחוח של התרבות הרקובה של רשות השידור התפשט באוויר באחת

כל אחת מההתבטאויות האלו, אף שהן שונות מאוד במהותן, עוררה גלים ברשתות החברתיות והזניקה פוליטיקאים לגזור קופון על חשבון התאגיד. שי נפל למלכודת כמעט כמו טירון, והניחוח של התרבות הרקובה של רשות השידור התפשט באוויר באחת. נוי הושעה לכמה תוכניות וגיל-הר וגילת התבקשו להתנצל. גיל-הר סירב והושעה ליומיים (ויכול להתגאות בדברים שאמר כששב לשדר). דבריו של ירון לונדון הוכרזו כ"בלתי מקובלים" (גם הוא סירב לחזור בו, אבל ניסה להבהיר למה התכוון במסגרת התוכנית). איך בכלל אפשר "לדרוש" מעיתונאי להתנצל משל היה פעוט בגנון שאינו מבין את משמעות מעשיו? מה המשמעות של "התנצלות" כזאת מלבד השפלה וכרסום בסמכות המקצועית של המתנצל? בבת אחת החזיר שי את תרבות ההשפלה הפומבית והריצוי הפוליטי שהיו קיימים ברשות השידור. הקמת התאגיד נועדה להעבירם מהעולם, אבל לפתע הריטואלים התרבותיים של הדינוזאור שסולק חזרו אל הזירה.

הדבר הכי חשוב לעיתונאים כדי לפעול באופן חופשי באמת הוא לקבל גב רחב מהממונים עליהם. "גב רחב" משמעו שמותר להם לטעות, למעוד, ליפול בלשונם, כפי שקורה לכל מי שפועל בעולם, ועדיין המערכת שלהם תיתן אמון במקצועיות שלהם ותעמוד כחומה בצורה מול אלו שמבקשים להצר את צעדיהם. "גב רחב" משמעו מרחב פעולה, חופש.

עיתונאים אמורים לפסוע בקצוות של המותר והמקובל בשיח הציבורי, וטוב יותר – להרחיבו. להעז, להתחצף, לאתגר טיעונים מוכרים, לשבור קלישאות, לחדד את הוויכוח. בשיא הדרם, הם מאירים את קצוות השיח, לא מסמנים שוב ושוב את המרכז. לפעמים זה לא יוצא טוב ואפילו ממש רע, לפעמים זה נהדר. נכון, הם לא אמורים להשמיע דברי גזענות באופן שגרתי, לא לבזות אישי ציבור ולא לעודד הטרדה או ביזוי של נשים. אבל את כל אלו היה ראוי לברר בתוך המערכת, להתווכח במסגרת "פוסט-מורטם" ולהגיע למסקנות פנימיות של הראוי והראוי פחות.

לברוך שי אסור היה למצמץ מול המצייצים. בעשותו כך הזיק בעיקר לעצמו: הוא יקבל כעת שוב ושוב פניות למלוק את ראשה של זו או להדיח את ההוא, הוא ייאלץ להראות שהוא מגיב וממשמע את כולם. זה לא החלק החשוב בתפקיד שהוא ממלא: הוא בעיקר אמור לעמוד כחומה בצורה ולתת לעיתונאים שלו לעבוד בלי להקשיב לרעש, מתוך תחושה של חופש וביטחון.