למה לי פוליטיקה עכשיו

"מיליקובסקי הסתיר בעדותו את קשריו העסקיים עם נתניהו", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", העיתון האחרון שעוד מתעקש לעסוק מדי פעם בכותרת הראשית שלו בחשיפות עיתונאיות ולא בדברור, נעים בגב או שירות הספין התורן. "לפי גורמים המעורים ב'תיק 1000', בן דודו של רה"מ אמר שמוקד הקשר הכספי היה מזומן בלבד. מאוחר יותר התגלתה השותפות בחברת הפלדה", נכתב בכותרת המשנה לידיעה, של ג'וש בריינר.

ב"ישראל היום" מכריזים על השער, בהפניה למטורלל שבפרשניהם, כי תוצאות הבחירות הן "נצחון הימין על תקשורת השמאל". הניסוח היותר מדויק היה נצחון תקשורת הימין על תקשורת השמאל, או ליתר דיוק – נצחון התקשורת של אוליגרך אחד על התקשורת של כמה אוליגרכים אחרים.

"ישראל היום" לא ניצח בשוק הדעות והרעיונות, ובטח שלא בתחום העיתונות. גם אין ממש מי שמתחרה בשווקים האלה, שנותרו מופקרים למדי בתקשורת המרכזית בישראל. "ישראל היום" עמד בראש מחנה אחד שניהל קרב תעמולה מול מחנה תקשורתי שני, עם שיתופי פעולה חוצי מחנות ואינטרסים משותפים (ראו למשל את תלונתו של מנהל הקמפיין של רשימת כחול-לבן, היום ב"דה-מרקר", על כך ש"הבעיה אצל העיתונאים האמיתיים היא שהם רוצים להראות שהם לא נגועים, אז הם עושים חיים קשים למועמד שמול נתניהו").

בינתיים, ההבדל המשמעותי שמסתמן בין החיילים של ביבי והחיילים של נוני ושות' הוא שהחיילים של ביבי הולכים ומשתכנעים שהוא המשיח. כדאי להם לקרוא את פרויקט הכתות ש"דה-מרקר" מציע היום, ולהתכונן לחבטה שתבוא.

בינתיים, ב"ידיעות אחרונות", הדיפ-סטייט פועל במלוא הכוח: הכותרת הראשית מוקדשת להתנגדות של "גורמים במערכות המשפט והמשטרה" למינוי "לוין, רגב וסמוטריץ' לשרים האחראים עליהם".

חלק גדול אחר מהשער מוקדש להפניה לטקסט של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט (איזנקוט מצדיע לפצוע מלחמה שידליק משואה), תזכורת ליחס המחבק המסורתי שמעניק העיתון לראשי הצבא והרווח הכפול שבצדו – אחיזה חזקה בלב הקונצנזוס (לא בטוח שעדיין, אבל היי, נוני עוד מעט בן 70) וקשר חם עם מי שאולי יהיו שרים בכירים וראשי ממשלה בעתיד (בבחירות האחרונות "ידיעות אחרונות" היה היחיד שהעניק לגנץ יותר הופעות בעמוד השער מלנתניהו).

הניסוח האומלל של הכותרת הראשית – "האיומים של 'הבכירים' נגד מינוי השרים" – מסגיר את המבוכה ששרויים בה ב"ידיעות אחרונות". מצד אחד, מתאים לעיתון להציף קולות ביקורת נגד נתניהו, היכן שניתן למצוא אותם; מצד שני, ב"ידיעות אחרונות" מודעים היטב שבכך הם מנציחים את תיאוריות הקונספירציה של "ישראל היום", מנכרים חלק גדול מקוראיהם ומחלישים את האחיזה שלהם בציבוריות הישראלית, במקום להפך.

כך הופכים המקורות העיתונאיים במערכות השלטון ל"בכירים" במרכאות, והביקורת והפחד מהאיומים של נתניהו כי יסרס ויעקר אותם הופכים ל"איומים" בפני עצמם. וזה לא שלעורך לא היתה ברירה כי זה החומר שהביאו לו הפרשנים הבכירים שלו: עיון בטורים של סימה קדמון ועמית סגל, שעליהם בין היתר נשענת הכותרת, מגלה כמעט אפס התייחסות לנושא.

גם ב"ישראל היום", בתחתית עמוד 9, מוצאים מקום לקצת מסרי דיפ-סטייט. איפה אמנון לורד כשצריך אותו?

גם ב"ישראל היום", בתחתית עמוד 9, מוצאים מקום לקצת מסרי דיפ-סטייט. איפה אמנון לורד כשצריך אותו?

"בשבע", עיתון הימין שאינו שייך לאדלסון ואינו מחויב לקדם את הקריירה הפוליטית של נתניהו, נפרד בשער מ"הצמד הפוליטי בנט שקד" וקובע כי "רבים בציבור יצפו לראות אותם חוזרים למעגל העשייה הציבורית. לא בהכרח ביחד". העורך, עמנואל שילה, מוסיף בטורו: "לשקד זה יהיה יותר קל". הלקח של שילה ממחיקת הימין-החדש: המגזר לא צריך לוותר על החלום לשלוט במדינה, אלא להפך – לעשות זאת תוך הבלטת הזהות הדתית.

שקד, שפלירטטה לא מעט עם "ידיעות אחרונות" לפני שב"ישראל היום" ניסו להכניס גם אותה ואת בנט תחת כנפיהם, מקבלת היום בעיתון של מוזס דחיפה לכיוון הליכוד בדמות ידיעה של עמיחי אתאלי על אלפי המתפקדים למפלגה מטעם איש אמונה – וגם עצה מסימה קדמון ("שקד צריכה לפעול מהר ולהתפקד לליכוד כבר עכשיו") ודברים ברוח דומה גם בטור של עמית סגל. האם ב"ידיעות" בונים על תסריט "האשה שלנו בליכוד"?

"גפני: 'נמאס לשמוע את איומי ליברמן'", נכתב בכותרת של ידיעה ב"ישראל היום". "איווט חזר להיות רלבנטי", כותב זאב קם ב"בשבע".

"עצם התפיסה של ההצבעה שלהם כמעידה על טיפשות או בורות והצגתם כאותו עדר, גורמת למצביעים רבים להתרחק מהשמאל" (אינס אליאס, מוסף "גלריה" של "הארץ").

אבל מדוע באמת נכשל השמאל?

"סימולציות מחשב ומודלים מתמטיים מציעים חיזוקים לרעיון שהמציאות כפי שאנו תופסים אותה היא אשליה" (הפניה לכתבת השער של "מוסף הארץ").

זיהום

"'באה לנקות' היא הכותרת של ראיון היח"צ עם שולי נזר, סמנכ"לית בכירה במשרד להגנת הסביבה, שפורסם ערב החג ב'דה-מרקר'. אולם כשקוראים את הכתבה נדמה שאפשר היה בנקל לשנות את הכותרת ל'באה ללכלך'. 'ללכלך' על מי? אתם שואלים, כאן התשובה פשוטה: על הציבור, עלינו" (למאמר המלא של פרופ' עדי וולפסון).

חג שמח

ב"ידיעות אחרונות" משתדלים כל-כך לחבק את כל קצוות האלקטורט, שהעורך נטע ליבנה בטח הגיע לליל הסדר עם נקע בלב: טורים של חן ארצי-סרור, סיון רהב-מאיר ושי פירון מנסים לכסות את כל קשת היהדות הישראלית (בלי חרדים כמובן), תשומת לב מיוחדת לנשים היקרות שלנו (טבלת קלוריות של מאכלי החג), צילומים גם של ילדי העוטף (עם מצות) וגם של ילדי התנחלות בשומרון (עם חמץ).

התמונה של חיילים לפסח היא לא של סתם חי"רניקים, אלא של חיילים שעלו מצרפת (ומצולמים בחברון). יש גם דיווח על התכנונים לחג של הרמטכ"ל שלנו (חיילים בודדים באולגה), ניצולת שואה (שהיא גם עולה חדשה), נופשים בסיני ("המלצות לנופשים: אל תכניסו קליעים וסמים"), סדר של חב"ד במיקום אקזוטי ("צילום: הרב בועז קליין, ברילוצ'ה") וטור של רב הכותל ("נשוב למלא את ייעודנו האלוהי"). בקיצור, אם הישראליות היתה אלבום מדבקות, היא היתה גיליון של "ידיעות אחרונות" לפסח.

מוסף "אתנחתא" של "בשבע" מציע "פרויקט חגיגי" לכבוד פסח: "חמישה סיפורים על אנשים שהחליטו והצליחו לגאול את עצמם". אחד הסיפורים, שמביאה רחלי מושקוביץ, הוא של "אנה" שהיתה בקשר זוגי עם ערבי, רחמנא ליצלן, אך הצליחה להימלט. הכתבה, סוג של תוכן שיווקי לארגון יד-לאחים ("בהתחלה אנה סיננה את הצלצולים מהארגון, ולא היתה לה סבלנות לשיחות. עם הזמן היא התחילה לענות, ולבסוף אף חייגה בעצמה"), היא הזדמנות להציץ באוסף הדעות הקדומות ושנאת הזר של עיתונאים דתיים שמשוכנעים שהם אינם גזענים.

ציטוטים אקראיים: "היו לנו חיים רגילים, בלי אהבה, בלי יהדות, בלי קשר ממש". "כשהיינו נוסעים באוטו הוא לא היה חוגר את הילדים". "הוא היה נוהג מהר מאוד ובאיילון הוא היה טס". "גם בילויים, בתור חילוניים הייתי רוצה לצאת איתו בשבתות. הוא היה אומר לי 'אני רוצה לנוח', 'אני עייף', ובבוקר הייתי לוקחת את הילדים לגינה לבד, ככה". "מצד אחד לא היה לי שם רע. קמתי ב-11 בבוקר, ארוחת בוקר מוכנה, הכביסה נקייה, הילדים נקיים, הם אוכלים כל יום בשר, שום דבר לא חסר". "גם היום ערבי יכול להתחיל איתי, נוסעים איתך באוטובוס ומתחילים לדבר איתך. יש להם נטייה להתחיל עם הבנות, לחייך ולהיות מודרניים. אם הלב שלי ירגיש חולשה לערבי אני אתקשר למישהו שיעזור לי לעזוב את זה. אני לא גזענית אבל אני מעדיפה שזה לא יקרה לי שוב".

ב"מוסף הארץ" שאל ניר גונטז' נציגה של מי-עדן על האופן שבו החברה מכשירה מים לפסח. וב"ישראל היום" חוזרים למצרים. לא באמת, זו כתבת השער של העיתון. האירוניה מתה והלכה לחפש פירמידה כדי לקבור את עצמה.

דו"ח מולר

  • "דו"ח ההתערבות הרוסית: טראמפ ניסה להשתלט על החקירה ולהדיח את מולר" ("הארץ", כותרת שער).
  • "לא היתה קנוניה, יש חשד לשיבוש חקירה" ("ידיעות אחרונות", עמוד 9).
  • "דו"ח מולר: טראמפ חוגג, הקרב עובר לקונגרס" ("מעריב", עמוד 8).
  • "טראמפ חוגג: 'המשחק נגמר'. נשיא ארה"ב חגג אחרי פרסום הגרסה המורחבת של דו"ח התובע המיוחד מולר. 'טראמפ לא מעורב בקשר הרוסי'" ("ישראל היום", כותרת שער).

אבטחה להמונים

כותרת מוסף "שוק ההון" של "גלובס" היא ציטוט מדברים שאמר גיל שויד מחברת אבטחת המידע צ'קפוינט במסיבת עיתונאים: "משום מה אנשים לא משתמשים בתוכנות להגן על המובייל שלהם", הוא אומר בהקשר לפריצות לטלפונים של בני גנץ וג'ף בזוס.

מעבר לכך שמדובר בשתי פריצות שלא בטוח שבכלל קרו (על הפריצה של גנץ שמענו כחלק מקמפיין ההכפשה של הליכוד במהלך מערכת הבחירות, והתמונות מהטלפון של בזוס כנראה נלקחו ישירות מהטלפון על-ידי אחיה של המאהבת שלו), הרי שניתן להניח שגורמים המעוניינים להגיע לתוכן הטלפון של אנשי ציבור בכירים או אנשים סופר-עשירים לוקחים בחשבון שהם דווקא כן יצטרכו לדרוס בדרך איזו תוכנה או שתיים.

מה גם שכפי שמוזכר בידיעה עצמה (שירי חביב-ולדהורן), "בדרך כלל הפריצה היא בעזרת מיילים של פישינג לעובד ספציפי, ניצול של הדרך הכי קלה כי היא תלויה גם בגורם האנושי", גורם שטרם הומצא אנטי-וירוס שיכול לו.

זהירות!

"עוד אין משבר דרמטי באף קטע בשוק ההון האמריקאי, וכזה גם לא נראה באופק" (סבר פלוצקר, "ידיעות אחרונות", יולי 2007, עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי הגדול, תחת הכותרת "רק תיקון, לא מפולת").

"למרות הדמיון בכמה היבטים מוקדמים כמו ניפוח מחירים ושכר דירה, משבר בסדרי גודל של המשבר הפיננסי האמריקאי ב-2008 לא צפוי אצלנו" (סבר פלוצקר, "ידיעות אחרונות", אפריל 2019. הכינו את המקלטים).

ועוד קצת פלוצקר

סבר פלוצקר (צילום מסך)

סבר פלוצקר (צילום מסך)

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מציע פלוצקר לקוראיו עוד טור הגיגים וסקירת ספרות, בנוסח הפאסיב-אגרסיב המאפיין את כתיבתו, במקום לעסוק בסיפור הכלכלי הגדול של השבוע בדמות מסקנות ועדת כבל. בין השאר הוא כותב על ספר המתייחס למשבר האשראי הגדול של 2008 ול"מערך הרגולציה הבנקאית שכשל כישלון מחפיר בעת מבחן": "'מערכי הרגולציה והפיקוח באמריקה', הם כותבים, 'לא ראו את הנולד משום שהיו מקוטעים, מפוצלים, ביורוקרטיים והתאפיינו בהתנהלות שבטית'". פלוצקר, סאקר של סתירות עצמיות, לא מתאפק מלהראות שהוא אחד מהחבר'ה הטובים ומוצא בכל זאת מקום בסוף הטור לירידה על הוועדה והדו"ח ה"חצוף" שלה. אז מה אם הוועדה קבעה שבנק ישראל התנהל באופן שבטי, לא חלק מידע עם שאר הרגולטורים, ובקיצור – לקה בכל התחלואים שפלוצקר מצטט מהספר שטרח לקרוא. אבל כמו שסבתא אומרת, יש לקרוא ויש להבין.

עושים לביתם

מוסף "מסלול" של "ידיעות אחרונות" שוב נמכר לרשות הטבע והגנים. "ידיעות חיפה" מכר פחות או יותר את כל הגיליון שלו (או נידב אותו מרצונו לבעלי עניין, ברוח חג הפסחא). ותוכן שיווקי – גם ב"דה-מרקר" ו"מוסף הארץ".

ענייני תקשורת

גילוי נאות. מוסף "G" של "גלובס" מציע כתבה נרחבת במיוחד ומפרגנת במיוחד (שלומית לן) על חברת ההחזקות אלייד והיו"ר יצחק סוארי, מעשירי ומקושרי ישראל. חסר בכתבה: גילוי נאות על הקשר בין סוארי לאלונה בר-און, מו"ל "גלובס", שהתחנכה על ברכיו של סוארי (שהיה חברו של אליעזר פישמן, השותף לשעבר של אביה בבעלות על "גלובס") ואף היתה שותפה במשרד רואי החשבון שלו.

הרשות נתונה. "ישראל היום" מעניק את שער המוסף לראיון עם יוליה שמאלוב-ברקוביץ', העומדת עדיין, משום מה, בראש הרשות השנייה, המפקחת על הטלוויזיה והרדיו המסחריים בישראל. שמאלוב-ברקוביץ', פוליטיקאית ימנית לצורך העניין ולרגל המעמד, מזמרת את המנגינות הרגילות על התקשורת השמאלנית והלא-מאוזנת, למרות שלרשות השנייה אין מה לעשות בעניין, כנהוג במדינה דמוקרטית. חבל שאת מה שהרגולציה כן היתה יכולה וצריכה לעשות בתחום התקשורת היא לא עושה, בין השאר בגלל שהפוליטיקאים המושחתים דרג א' מקפידים למנות לתפקידי המפתח בתחום עסקנים פוליטיים דרג ז'.

מעגל סגור. הכוכבן אלירז שדה, שהוביל חלק מקמפיין הליכוד בבחירות כמגיש "הליכוד TV" בפייסבוק (לא ממש התרומם), מקבל ראיון שער ב"ידיעות אחרונות" ("7 לילות", רז שכניק כמובן) שבו הוא יכול להתלונן על כך שהתקשורת סיקרה באופן לא ענייני את קמפיין הליכוד וניצלה מעידות תמימות (האמירה "נראה טיל" של שדה לדמות שחיקתה את פרשן השמאל נכה המלחמה אמנון אברמוביץ') כדי לסגור חשבון עם ביבי.

הנה, ככה השיטה עובדת: נתניהו מנצח על קמפיין נבזי של הכפשות, הפחדות ושקרים המבוסס על רתימת השנאה העממית להטיות ולניתוק התקשורתיים. התקשורת מסקרת את הקמפיין של נתניהו באופן מוטה ומנותק ותופסת אותו במעידות תמימות באופן לא ענייני. אחר-כך התקשורת, נתניהו ועוזריהם יושבים בחדר ומחלקים את השלל.

טוב שכן קרוב. "בטורה האחרון התייחסה נרי ליבנה לתגובות שכתבתי למאמריה ('להחליף את העם', 12.4). היא טענה ששמי נעמן בדוי, ושנבזי שאני משתמש בו בגלל בנה הבכור נעמן, שירד לברלין בירת הרייך. אלה דברים הזויים. שמי נעמן, שניתן לי על-ידי הורי לפני שליבנה נולדה, הוא אמיתי ואינו ניק. אני לא טרול, אלא אדם אמיתי, שאפילו הכיר (לא אישית) את אמה המורה להנחלת הלשון העברית וגר לא רחוק ממנה. [...] בניגוד לדברי ליבנה, מעולם לא רציתי שתרד לבירת הרייך. אני שמח שהיא נשארת בארץ, כך שאת איחוליה לי להיחנק, שתשמור לעצמה" (חלק ממכתב למערכת, "מוסף הארץ").

מה נסגר. ליאורה גולדנברג-שטרן מביאה במדור הרכילות "ליאורה" ב"מעריב" סיפור מאחורי הקלעים של חדשות 10, כלומר עשר, כלומר 13, שלפיו רביב דרוקר לא הסכים לשבת עם יעקב ברדוגו בתוכנית הבוקר של הערוץ "ונטש את האולפן, תוך שהוא מחווה את דעתו על טיב פרשנותו של ברדוגו ועל יחסו האוהד לראש הממשלה".

דרוקר מכחיש, וגם ברדוגו, בערך. התגובה מטעם חדשות 13, כדרכן של תגובות דוברותיות, לא מוסרת שום מידע ורק מנסה לזרות אבקת "שיהיה יום קסום" על כל הסיפור, ובדרך משווה את דרוקר, העיתונאי מספר אחת של החברה, לברדוגו, מעין גרסה חיוורת של אורי דן עם התאמות ברוח הזמן ("שניהם אורחים רצויים ולשניהם ניתנה בימה נרחבת").