בעידן שבו התקשורת האמריקאית מתייצבת בדום מתוח מול הדגל, וצועדת על-פי חלילו של הממשל, בימים שבהם רוחות מלחמה מנשבות בכותרות טבלואידים בכל חלקי העולם, ותחנות טלוויזיה מאמצות בהתלהבות הלכי רוח לאומיים עד לאומניים עתירי רייטינג, מתברר שיש גם מי שמנסה לטפח ולעודד זרם אחר, שונה, של עיתונאות. המלה זרם עלולה להטעות: מדובר בסך-הכל בטפטוף קל. אבל הוא צץ פה ושם, ברחבי העולם, ושב ועולה במאמרים, בכינוסים מקצועיים, באתרי אינטרנט ובמאמץ בינלאומי של קבוצת חוקרי תקשורת ועיתונאים לעצב תפיסה חדשה, שאפילו שמה מעיד על יומרנותה: "עיתונאות שלום".

האיש העומד מאחורי התפיסה הזו הוא פרופסור נורבגי, שאם לאמץ הגדרה מלשון מאגר הנשק הלשוני של עיתונות-הקרב (שהוא עצמו יוצא נגדה בעקביות), נכנה אותו "לוחם ותיק למען השלום". יוהאן גלטונג, בן 72, הקים בשנת 1959 את המכון הבינלאומי למחקרי שלום באוסלו, ומאז הוא עוסק בפיתוחם ושכלולם של אמצעים לסיום סכסוכים ומניעת עימותים אלימים. גלטונג היה בין אנשי האקדמיה הראשונים שהתרעמו על כך שכדור הארץ מלא באקדמיות צבאיות, ובבתי-ספר גבוהים המעניקים תארים בחקר המלחמה - אבל רק מעטים עוסקים באותה רצינות ויסודיות גם בחקר השלום: כיצד לפרק סכסוך לגורמיו, לזהות את מניעי העימות, את הגורמים המשפיעים עליו, וכיצד ניתן לבנות מודלים שעל-פיהם אפשר להתחיל ליישב את הסכסוך. בעקבות המכון באוסלו הוקמו ברחבי העולם עוד ועוד אכסניות דומות ללימודי שלום.

איור: רתם עמרי

כבר בשנות השישים, הרבה לפני שרשת הטלוויזיה סי.אן.אן. שינתה את מפת עולם התקשורת, הבין גלטונג את חשיבות המרכיב העיתונאי בטיפול במשברים. הוא ערך אז, יחד עם החוקרת מרי הולמבו רוגה, מחקר שהיטיב לאפיין ולהגדיר תריסר קריטריונים, שלפיהם אירועים מסוימים זוכים לסיקור ואילו אחרים אינם מצליחים כלל להפוך לחדשה תקשורתית. השניים בחנו אז את הדרך שבה סוקרו המשברים בקובה, בקפריסין ובקונגו, והסבירו כיצד מתעוותת תמונת המציאות המוצגת לקוראים - ולמקבלי ההחלטות. בשנות השבעים החל לטפח לראשונה את רעיון "עיתונאות השלום", אך רק בעשור הקודם החלו עיתונאים בכמה מחלקי תבל לאמץ דפוסי עבודה שגלטונג ממליץ עליהם.

"תארו לעצמכם מצב שבו התקשורת לא היתה מדווחת כלל על כל מה שקשור ברפואה", כותב גלטונג באחד ממאמריו, "אלא רק על מחלות ומגפות - בתיאורים מפורטים להחריד, בעיקר כאשר אנשי אליטות נגועים בהן". במקרה כזה היה המאבק בין הגוף המותקף לבין המחלה מדווח במושגים של דו-קרב ספורטיבי, עם ניצחון לצד זה או אחר, כאשר אמצעי התקשורת שומרים על ריחוק אובייקטיבי ומניחים לטבע לעשות את שלו. כמובן, כותב גלטונג, שמצב כזה איננו קיים: יש ענף שלם ונרחב של עיתונאות בנושאי בריאות, הרואה כחלק בלתי נפרד מתפקידו לא רק להסביר לצרכני התקשורת מדוע לוקים אנשים במחלות ואילו תרופות חדשות כבר פותחו, אלא גם לדווח ולעודד רפואה מונעת: תזונה נכונה, הימנעות מסיכונים, פעילות גופנית ועוד.

אבל בניגוד מוחלט לכך, עימותים בין מדינות ועמים הם בראש ובראשונה נחלתם של "כתבי מלחמה", המתמחים כבר מאות בשנים בתיאורי קרבות. הטלוויזיה הגבירה עוד יותר את התאווה לסוג זה של דיווח, שיש בו הרבה אקשן, צבע וקולות נפץ, לשון חדה של ניצחון, תבוסה, חיסול, טבח, ובעיקר ראייה פשטנית של מצבים, שהם במציאות הרבה יותר מורכבים, כמובן.

גלטונג קרא אפוא ליישם דיסציפלינה חדשה, שתעלה את הטיפול במשברים בכמה רמות גם מבחינת אמצעי התקשורת.

בהרצאות בפני אנשי תקשורת מדגיש גלטונג כי "עיתונאי שלום" חייבים לא רק להתגבר על הרגלים מקצועיים עתיקי יומין בתחום סיקור המלחמות, אלא גם להתמודד עם ממשלות, המפנות יותר ויותר משאבים ל"ספין" תקשורתי-תעמולתי, שמיועד לשוות למלחמה ממד חד-צדדי, פשטני, החיוני לגיוס תמיכה ציבורית ופוליטית.

שני אנשי טלוויזיה ותיקים שהפכו לחוקרי תקשורת, אנבל מקגולדריק וג’ייק לינץ’, פרסמו לפני חודשים אחדים מעין "מדריך לעיתונאי שלום", הכולל 17 כללים ליישום רעיונותיו של גלטונג באופן מעשי. הנה כמה מהם:

▪ הימנעו מהצגת עימות כמערכה בין שני צדדים בלבד, השואפים לכבוש מטרה אחת, באופן שהפיתרון ההגיוני היחיד הוא ניצחון של צד אחד - והפסד לשני. במקום זאת יש לפרק את שני הצדדים לקבוצות קטנות יותר, ולזהות את המטרות של כל אחת מהן. כך נפתחת הדרך למצוא פתרונות שיענו על מאוויי חלק מן השותפים לעימות.

▪ הימנעו מקבלת אבחנות חריפות "בינינו" ל"בינם": אבחנות כאלו מנוצלות לא פעם כדי לבנות דימוי של הצד האחר כמי שפועל "מחוץ לתרבות האנושית", ומיני קביעות המשמשות בדרך- כלל הצדקה לאלימות. השיטה: להחליף את היוצרות. אם צד אחד מציג עצמו כ"טובים", בדקו אם ההתנהגות שלו איננה כוללת חלק מן המרכיבים שהוא עצמו מייחס ל"רעים".

▪ אל תתבססו רק על המראה החיצוני של הפגיעה האלימה, אלא בדקו גם את ההשפעות העמוקות יותר על הציבור שנפגע מן האלימות, כולל הסבירות שהקורבנות עצמם ייעשו אלימים בתגובתם.

▪ אל תניחו רק למנהיגים להגדיר את הבעיות ואת הפתרונות הנדרשים, אלא הקשיבו לכמה שיותר קולות של אנשים. על אילו אנשים משפיע העימות? כיצד הוא משפיע עליהם? כיצד הוא משנה את חיי היום-יום שלהם? האם הפתרונות שמציעים הפוליטיקאים מקובלים עליהם?

▪ הימנעו מהטלת אשמה על אחד הצדדים כמי שהתחיל במעשי האלימות, והעדיפו לבחון בעצמכם את התהליכים המורכבים שקדמו לפרוץ האלימות.

▪ היזהרו שלא להציג סבל וכאב רק בצד אחד: הקפידו לסקר סבל וכאב בכל הצדדים.

▪ אל תשאלו אנשים רק כיצד הם מרגישים, אלא גם אם יש לדעתם פתרונות שביכולתם להציע לתיקון המצב.

חלק מן המדריך מוקדש ללשון העיתונאית, ולביטויים שמוטב להימנע מהם בסיקור עימותים. גלטונג ואנשיו מעדיפים, כמובן, למחוק את אוצר המלים המלחמתי המתלהם, המפרנס כבר דורות של כותרות טבלואידים וכתבי טלוויזיה נרגשים על קו החזית. "ג’נוסייד" - השמדת-עם - היא חיסולו של עם שלם, הם מזכירים, "טרגדיה" היא דרמה יוונית שבה משלם הגיבור על השגיאות שהוא עצמו עשה בדרכו, ו"טבח" הוא הריגה של קבוצת אנשים אשר לתוקפיהם היה ידוע מראש שהם קורבנות חסרי הגנה. ראוי לגלות חסכנות, הם ממליצים, גם במונחים כמו ברוטלי, רצחני, אכזרי, ברברי וכו’. "מונחים כאלה תמיד משמשים לתאר את מה שהצד השני עושה לצד שלך, לעולם לא להפך, ובדרך-כלל הם משמשים בעיקר כהצדקה לאלימות נגדית".

גלטונג צבר ניסיון רב בסיקור תהליכי שלום בעולם ושימש יועץ בכמה מהם (כמו בשיחות המתנהלות בשנים האחרונות בין שתי הקוריאות), וכנראה שהוא יודע על מה הוא מדבר כאשר הוא ממליץ לעיתונאים להימנע מלהגדיר כל מסמך שנחתם בין מנהיגי מדינות כשלום בין צדדים. עדיף לא להיסחף, לבדוק אילו נושאים נשארו בלתי פתורים ועלולים להביא להתפרצות אלימה נוספת, ועד כמה מדובר לא רק בטקסים חגיגיים, אלא בתהליכים ממשיים, המשנים את האקלים שבו נוצר העימות.

בעשרות אוניברסיטאות ברחבי העולם מלמדים היום את תפיסותיו של גלטונג בנושא "עיתונאות שלום": חלק מן הרעיונות נוסו בפועל בידי עיתונאים בשולי אזורי הקרבות ביוגוסלביה לשעבר, כחלק מתהליך המעבר ממשטר האפרטהייד לשלטון הרוב השחור בדרום-אפריקה, בעימותים פנימיים בפיליפינים ובאינדונזיה ובעוד שורה של מקומות. אבל הזרם המרכזי של התקשורת במערב מתבונן, מן הסתם, ברעיונות הללו בצירוף של אדישות ורחמים: בסופו של דבר, גלטונג מבקש מן העיתונות הכתובה והמשודרת להחליף את עורה, לוותר על התמונה סוחטת הדמעות, על הכותרת טעונת הרגשות ולהחליף את אלה בדיון דקדקני ופרטני של מניעים, סיבות, גוני-גוונים של אבחנות והצעות לפיתרון - אותם הרגלים שהתקשורת מאז ומעולם התקשתה לנטוש.

גיליון 37, מרץ 2002