המלפפון האירופי עובר בשבועות האחרונים משבר קיומי. אנשים אפילו מתים בגללו. המלפפון הישראלי, לעומתו, בשיא תפרחתו. הוא משווק בטונות להמוני יהודים רעבים. אין בעיה בכמויות, אבל הטעם בכלל לא משהו: קצת מריר, מחוספס, לפעמים יותר מדי ירוק, אבל זה מה יש. ירצו – יאכלו, לא ירצו – גם יאכלו. הם נמכרים מעל גבי כל עמוד בעיתון ומכל דף בית באתרים: פרסום ראשון, בלעדי, סקופ ענק, רק אצלנו, רק היום, מלפפונים בזיל הזול.

תופעת הקיץ במדורי הספורט – פרסום סיטוני של שמות שחקנים המועמדים לקבוצות – הפכה מספורט בסגנון תפוס כפי יכולתך לסוג של בדיחה עבור האוהדים. כמעט בכל פורום אוהדים נפתח בשנים האחרונות אשכול "מלפפוני קיץ", שבו נרשם כל שם של שחקן שמוזכר כמי שיגיע לקבוצה, ולצדו כלי התקשורת המדווח. האוהדים כבר לא תופסים ברצינות את התעשייה הזו, ועוקבים בגיחוך אחרי אינפלציית ה"סקופים" שאין להם שחר.

דוגמה טובה מספק הפורום "צהבת" של אוהדי מכבי תל-אביב בכדורסל. נכון ליום חמישי בצהריים (9.6.11) הם ספרו 32 שמות שהתפרסמו בתקשורת בתוך שבועיים. את הרשימה מוביל ללא מתחרים ONE, עם 18 מועמדים לקבוצה. אחריו וואלה עם 13, ערוץ הספורט רק עם 5. שימו לב ל"ידיעות אחרונות" (עד עכשיו עם שם אחד בלבד): פעם הוא היה הסקופר הראשי והבלעדי של המצטרפים למכבי תל-אביב, אבל בהמשך נכנע לקצב המטורף של אתרי האינטרנט, שלא משאירים אבן על אבן. האוהדים עוקבים אחרי הרשימה המתארכת ויודעים לציין שבשנה שעברה מספר השמות הגיע ל-69, אבל השיא מלפני שנתיים בעינו עומד – 72!

במערכות הספורט מתייחסים לכל מלפפון בחרדת קודש: כותרת פותחת בדף הבית, הפניה בשער בעיתון. אם הסיפור יתממש, הם ייצאו גדולים. בעיני מי? בעיני עצמם. "ממילא אף אחד לא זוכר מי פירסם למשל ששחורציאניטיס במו"מ עם מכבי", אומר אהוד כהנים, לשעבר כתב ynet, שהיה הראשון לפרסם את הסיפור, אבל יודע שמה שזוכרים באמת זה מי פירסם את פרשת נערות הליווי ("מעריב") או את "שופטים באדום" (ניב רסקין בגלי-צה"ל).

האוהדים, כאמור, מתייחסים לסיפורי הקיץ בזלזול, סקפטיות וציניות. הם יורדים חופשי על אתרים ועיתונים, ואינם מהססים להשתלח גם בעיתונאים המצטיינים במכירת לוקשים. הם מרגישים שהם יודעים לא פחות מהעיתונאים. בפורום "צהבת" אפשר למצוא את ההודעה הבאה: "די להתייחס לכתבות ב-ONE, הם בסך-הכל נכנסים לפה וכל יומיים-שלוש לוקחים איזה שם מהמועמדים שמעלים פה בפורום ומחליטים להוציא פרסום ראשון".

בסך-הכל העיתונאים עושים את מה שמצופה מהם במערכות: להביא סיפור שיעשה את הבאזז היומי, שיגרום למספר רב של כניסות ויביא כמה שיותר טוקבקים. ובספורט הישראלי, אין גדולה כמו מכבי תל-אביב בכדורסל.

אלא שמכבי תל-אביב ידועה כמי שאינה משתפת פעולה במשחק הניחושים. את פרנסתם מוצאים העיתונאים דרך מקורבים לקבוצה, סוכני שחקנים, קבוצות אחרות בארץ ועיתונות בחו"ל. לא פעם משתמשים בעיתונאים למטרות שונות. סוכנים ימכרו להם שהשחקן שלהם במו"מ עם קבוצה מסוימת רק כדי להעלות את ערכו, או ליצור לחץ על מקבלי ההחלטות. העיתונאים יודעים זאת, אבל משתפים פעולה. בסך-הכל העיתונות היא רק קצהו הגלוי של קרחון משחק מטורף בהשתתפות כל הגורמים. השאלה איך שומרים על מעט שפיות בקדחת ההימורים הזו.

"זו עבודה מאוד קשה", אומר כהנים, "50% מהשמות שנזרקים לאוויר נכונים רק במידה מסוימת. למשל, בפרסום שלי על המו"מ עם שחורציאניטיס, המידע הגיע אלי דרך עיתונאי יווני שהתקשר אחרי ששמע משהו וביקש שאבדוק. צילצלתי למקור אמין שהיה לי בקבוצה, הוא אישר, ואני והיווני עלינו ביחד. צריך לעשות הפרדה בין מועמד לבין מו"מ. אם המאמן דייוויד בלאט רוצה שחקן מסוים, זה לא אומר שיש איתו מו"מ, כי בלאט רוצה עוד מאה שחקנים. מבחינתי רק כשהיתה פנייה לשחקן, היתה ידיעה".

הדרך למלפפון רצופה מכשולים, עד שהגנן מחליט לקטוף. המון שמועות וחצאי שמועות, ועל העיתונאי לנסות לברור מה ראוי איכשהו למאכל אדם. כהנים מספר שהוא לא מיהר לפרסם כל שם שצץ – בניגוד, לדבריו, לאתרים אחרים. האוהדים מצדם כבר לא ממהרים לאכול את הירקות הבאושים. הם היו בסרט הזה 300 פעם. הקורא, שפעם היה דומם, צימצם את הפער. גם הוא נגיש למידע הרב שמסתובב ברשת, ויש לו במה חופשית להגיב עליו. הוא בעצם חצי עיתונאי, והוא בז לאלה שמשגעים אותו עם עשרות שמות ושמועות. האם העיתונאים יהיו מודעים יותר לעצמם – ולאמינותם – ויסכימו לוותר על המלפפונים דלי הקלוריות? בסוף הקיץ נדע את התשובה (למרות שאפשר לנחש אותה כבר עכשיו).

מעקב "עומד בשער"

לפני שבועיים פורסם כאן כי צופים שאינם עיתונאים נכנסו באקרדיטציות של עיתונאים לתא העיתונות באיצטדיון רמת-גן בגמר גביע המדינה. בין היתר הוזכר כי שני אנשים ישבו בתא עם אקרדיטציות של "ישראל פוסט".

ממערכת העיתון ביקשו להבהיר כי באקרדיטציות השתמשו שני עיתונאים: אלעד בן-טוב, בעל טור במדור הספורט, שסיקר את המשחק ונתן את האקרדיטציה השנייה לגבי חביב, כתב ONE (בנו של מוטי חביב, כתב "ישראל פוסט"), המחזיק בתעודת עיתונאי מטעם ההתאחדות.

מהמערכת נמסר עוד כי לדעתם, "הגיע הזמן, באמצעות תא כתבי הספורט של אגודת העיתונאים, לבדוק את חלוקת הכרטיסים ולגלות כמה מקבל אתר אינטרנט זניח וכמה מקבל 'ישראל פוסט', שהוא העיתון הרביעי בגודלו בארץ".

* * *

אפריל 2010: נתי דינר, סמנכ"ל הפרוגרמינג של ערוץ 10, מתלונן על הפסדים בגלל הספורט: "שידורי הספורט היו מרכיב התוכן שהפסיד הכי הרבה כסף עבור ערוץ 10 בשנים האחרונות [...] אנחנו לא מוכנים יותר להפסיד כסף על ספורט". עברה שנה, ובשבוע שעבר, בראיון השנתי הקבוע ל"גלובס", חזר דינר על אותן טענות בדיוק: "צריך להודות שעשינו עסקה גרועה. הפסדנו כסף. אנחנו מאוד לא מרוצים מעונת הספורט שלנו. היא אמנם מילאה תפקיד בלוח השידורים וסתמה לנו חורים, אבל גרמה לנו להפסד משמעותי". להתראות בראיון הבכייני בעוד שנה, אחרי שערוץ 10 ימשיך לרכוש גם בעונה הבאה שידורי ספורט ולהקפיץ את עצמו באמצעותם אל צמרת המדרוג.

התיקונים

השיעור השבועי – איך כותבים ידיעה חדשותית, או איך אסור להגיש אייטם, והפעם מבית-המדרש של ספורט nrg. כותרת ידיעה חדשותית וכותרת המשנה שלה נגזרות בדרך כלל מהפתיח. שהרי הפתיח אמור להיות החלק החשוב, המתמצת את הידיעה. הכותרת ב-nrg מספרת שאמנון רז מונה למנהל המקצועי של הנוער בבית"ר ירושלים, המשנה מגבה את הכותרת, התמונה משלימה את הסיפור, אבל הקוראים שחיפשו פרטים נוספים מצאו אותם רק במשפט האחרון, הסתמי, הלקוני, בן שמונה מלים בדיוק. כך, בקול ענות חלושעס, קרסה הכותרת לתחתית ועימה התנדף האוויר מהידיעה.

לא ברור איך שמעון פרס ואבי לוזון קשורים לקאמבק מסדרת הגמר ב-NBA (למעלה), ולמה בכתבה על הדיכאון של איתי שכטר מככבת תמונה של לירן שטראובר. לאתר "הארץ" הפתרונים.

ב-nrg הפכו 2,680 קולות שקיבל אלמוג כהן בגרמניה לכ-8,000.

ב-ONE לא שמעו שסדרת הגמר ב-NBA מוכרעת בשיטה של הטוב מ-7, ומיהרו לסגור עניין אחרי המשחק הרביעי. תיקון [14.6]: הכוונה של ONE היתה שזהו המשחק האחרון בטקסס, והטעות היא שלי.

לתגובות: yegerm9@walla.co.il