"עסקים", מוסף הכלכלה של "מעריב", הוא מוסף מדולדל. למעשה המלה "מדולדל" מחמיאה למוסף הכלכלה של "מעריב". היום הופיעו בכל המוסף תשעה אייטמים, לא כולל הבהרה בדבר פרסום תצלום של מזל"ט מתוצרת אלביט-מערכות (חברת ציוד בטחוני), לצד פרסום ידיעה שעסקה באלביט-הדמיה (חברת אחזקות כללית).

כאשר אתה מפרסם "מוסף" הכולל רק תשעה אייטמים, כל אייטם הוא סוג של הצהרה. בכל הקשור לאייטמים שמתפרסמים במוסף הכלכלה של "מעריב", זו הצהרת כניעה מובהקת. הם נראים כאילו יצאו מפס ייצור עייף במיוחד של סוכנות ידיעות נידחת במיוחד שעובדיה מודעים לעובדה שיש בערך אפס אנשים בעולם כולו שמתעניינים בידיעות שהם מפיקים. זה מוזר, משום שמישהו ב"מעריב" החליט שחשוב שקוראי "מעריב" יקראו תשעה אייטמים בנושאי כלכלה. האם לא ראוי לתת להם שירות סביר?

היום, למשל, בין תשע הידיעות החדשותיות במוסף הכלכלה התפרסמה ידיעה של יוסי גרינשטיין שכותרתה: "39% מנהגי המוניות בתל-אביב 'שכחו' לרשום הכנסות". הידיעה כולה מחזיקה פחות מ-150 מלה. תחילה מספר גרינשטיין כי מס הכנסה בתל-אביב ערך בשבוע שעבר ביקורות, תוך דגש על ענף המוניות. נפלא, אנחנו מקבלים ביום שני ידיעה על פעילות מס הכנסה שהתרחשה לפני שבוע. הבדיקה, מוסבר, "נועדה לשפר את רמת הציות לדיני המס נבדק" (כך במקור, "המס נבדק"). ומה הסתבר? שב-39% מהביקורות נמצא כי נהגי מוניות "שכחו" לרשום הכנסות.

המלה "שכחו" מוקפת מרכאות גם בידיעה וגם בכותרת כיוון שהכתב, מס הכנסה ובמשתמע גם הקוראים לא ממש מאמינים שאפשר לשכוח לרשום הכנסות. זו הדרך של "מעריב" לספר שנהגי מוניות גונבים את המדינה ומעלימים הכנסות. למעשה בכותרת המשנה לידיעה מוזכר הצירוף "מעלימים הכנסות", אך משום מה בידיעה עצמה חוזר גרינשטיין לדבר במונחי "שכחה". זה מצחיק אותו, כלומר זה מצחיק את מס הכנסה, מי שעומד למעשה מאחורי הידיעה.

אחרי ההקדמה העובדתית (מס הכנסה ערך ביקורת. התפקיד של הביקורת לקדם ציות. 39% מהנהגים אינם מצייתים) עובר גרינשטיין, או מי שכתב את הידיעה במקור, יהיה אשר יהיה, ל"סיפור צבע":

"סמוך לתחנת הרכבת עזריאלי עלה למונית 'ספיישל' בחור צעיר וביקש להגיע לתיאטרון הבימה. כשירד מהמונית, עלו אליה שני מבקרים וביקשו לראות את הרישום של הנסיעה שהסתיימה. הנהג, שלא רשם את הכספים שקיבל מהנוסע, הסביר שבדרך כלל הוא נותן את הקבלה לנוסע מאחור, ואילו הבחור הצעיר ישב במושב הקדמי ולכן הוא לא הספיק להקליד".

אבל רגע, עוד לא סיימנו. כך נגמרת הידיעה: "'הייתי טרוד', טען נהג מונית שירות בתל-אביב שלא רשם את הכספים שקיבל משבעה נוסעים. ונהג מונית שירות אחרת, שלא רשם את הכספים שהתקבלו מארבעה נוסעים, אמר שייתכן שטעה, אבל שני נוסעים הוא בטח רשם". זהו. כך נגמרת הידיעה. "אבל שני נוסעים הוא בטח רשם".

אני מתעכב על הידיעה הזו לא משום שהיא חשובה (היא לא), לא כיוון שהיא כתובה היטב (היא כתובה נורא), לא כיוון שהיא תוצאה של עבודה עיתונאית כלשהי (נו באמת), אלא כיוון שהיא מצביעה על כיוון עיתונאי.

מה המסר של עיתון שיש לו מקום לתשע ידיעות והוא בוחר לפרסם ידיעה מהסוג הזה? מסר אחד הוא שלעיתון לא אכפת, פשוט לא אכפת לו מהצרכן שלו. הוא יוצא ידי חובה. הוא מפרסם ידיעות כלכליות כי מישהו, מתישהו, אמר לו שזה חשוב. הוא עצמו לא מאמין שמישהו קורא את המלים שהוא עצמו מפרסם. אז הוא מושך משהו שנפלט באופן אקראי מהדואר האלקטרוני (אולי מכשיר הפקס?), משכתב אותו בגסות ומפרסם. זו לא עיתונאות, זו לא עיתונאות מקומית, זו אפילו לא עיתונאות של מתנ"ס.

אבל חשוב מכך, המסר של הידיעה הזו היא ש"מעריב" ויתר לגמרי על כל יומרה עיתונאית שאי-פעם היתה לו. אחרי שסיפק הקדמה עובדתית ב-50 מלה, יכול היה גרינשטיין להחליט שאת 100 המלים הנותרות הוא יקדיש לשיחה עם נהג מונית. אחרי הכל, אם 40% מהנהגים מעלימים מס, כמה קשה יהיה למצוא נהג מונית שהיה מסביר במשפט אחד למה נהגי מוניות רבים כל-כך מעלימים מס?

התשובות יכולות להיות מעניינות: כי זה קל, כי אף פעם לא בודקים, כי זה מקובל, כי אי-אפשר להתפרנס במדינה מנהיגת מונית אלא אם כן אתה שולח יד לקופת המדינה ומעלים מתוכה הכנסות. מי יודע, אולי הקוראים היו לומדים משהו על עולמם הלא-פשוט של נהגי המוניות. אבל גרינשטיין ועורכיו אינם מתעניינים בעולמם של נהגי המוניות כי הם לא מתעניינים בתפקידם העיתונאי. כל מה שהם רוצים זה לעבור עוד יום במוסף כלכלי שיש בו מקום לתשעה אייטמים שגם אותם, כך הם כנראה מאמינים, אף אחד לא קורא. התוצאה היא שכתוב של הודעות לעיתונות של זרוע הגבייה של המדינה שמנסה לשפר את "רמת הציות לדיני המס נבדק".