לא היה צורך בפרסום תוצאות האמת לכנסת ה-19 כדי לדעת כמעט בוודאות שגם הפעם הסקרים החטיאו את העיקר: הם כשלו לא רק בחיזוי תוצאות הבחירות, אלא גם באיתור המגמות העיקריות בקהל הבוחרים, בעיקר הצעירים. כשלון הסקרים היה כמובן לאייטם עיתונאי, בדיוק כפי שהיו הסקרים עצמם, ונראה לכן שמתפתח פולחן מחזורי במערכת הבחירות: תחילה מזמינים ומבליטים סקרים שבאמצעותם מובנית מציאות המתנפצת עם סגירת הקלפיות, ואז מפנים אצבע מאשימה לעבר הסוקרים, עד לפעם הבאה.
הגיעה העת להעז לשבור את מעגל הקסמים הזה. תעשיית הסקרים שבה וממחישה את החיוניות שברגולציה עליה.
נקדים להבהיר שבכל מערכת בחירות מתקיימות שתי מערכות סקרים: אחת לציבור, סקרים המתפרסמים באמצעי תקשורת, והשנייה, סקרים פנימיים של מפלגות שברובם נותרים חסויים ונועדים לכלכל החלטות בניהול מערכת הבחירות.
סקר "ידיעות אחרונות", האחרון לפני הבחירות, יום שישי, 18 בינואר 2013
הסקרים הראשונים נערכים בדרך כלל בשיטת האומניבוס, כפי שהתגלה גם בתחקיר של רביב דרוקר ב"המקור": שאלות אחדות על הצבעה כלולות יחד עם שאלות בנושאים שונים ומשונים. הסקרים הפנימיים מושקעים יותר, ונוסף לכוונות הצבעה הם אמורים לפענח את הלכי הרוח בציבור.
גודל הציפיות כגודל ההשקעה הכספית בסקר. ברי שהסקרים הראשוניים נועדים יותר לצרכים עיתונאיים לפי הכלל "סקר עושה חדשות, וכותרות מבטיחות רייטינג". לא כן לגבי הסקרים לאיתור מגמות ולצריכה פנימית. נראה שתוצאות הבחירות הפתיעו גם הפעם משום שלא הסקרים הגלויים ולא הסקרים הפנימיים חשפו את הלכי הרוח בקרב הציבור.
כבעבר, גם הפעם מתבקשת אותה שאלה: עד מתי תישאר תעשיית הסקרים פרוצה לכל? כיום כמעט כל בר בי רב יכול לפתוח בשם חופש העיסוק מכון ולערוך סקרים בכל דרך שהיא ולהכריז על עצמו כעל סוקר/ת.
אמנם, תיקון 22 לסעיף 16(ה) בחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט-1959, מסדיר לכאורה את פרסום ממצאי הסקרים. כך, "משדר לציבור על תוצאותיו של סקר בחירות, ומי שמשדר כאמור בתוך 24 שעות מאז שתוצאות הסקר נמסרו לציבור לראשונה, יציין בצד התוצאות את כל אלה: שמו של הגוף שהזמין את הסקר; שמו של הגורם שערך את הסקר; התאריך או התקופה שבה בוצע הסקר; האוכלוסייה שמתוכה נלקח מדגם המשיבים לסקר; מספר האנשים שהתבקשו להשתתף בסקר ומספר האנשים שהשתתפו בו בפועל".
נוסף לכך נקבע ש"עורך סקר בחירות בשיטות סטטיסטיות מוכרות חייב למסור מידע על השיטה שהשתמשו בה כדי לאסוף את הנתונים שמהם הופקו תוצאות הסקר, לרבות: שיטת הדגימה; גודל המדגם ההתחלתי; סוגי האוכלוסייה שנדגמו; מספר האנשים שהתבקשו להשתתף בסקר והמספר והאחוז מהם שהשתתפו בסקר בפועל, סירבו להשתתף בסקר או לא התאימו להשתתף בסקר; התאריכים והשעות של הראיונות; מרווח הטעות לגבי הנתונים שהושגו".
אלה הם צעדים נכונים בכיוון של אסדרה כוללת של תעשיית הסקרים. בשלב זה, אסדרה ללא אכיפה משמעותית. ממש כבכל מקצוע המטפל בבני-אנוש - רפואה, עריכת-דין, פסיכולוגיה ועוד - חייבים להנהיג רישוי לערוך סקרים, ולו רק כדי להבטיח מפני שימוש לרע בפרקטיקה מקצועית ונזק לציבור ולאורחות השלטון. והרי סקר מסוגל לחרוץ גורלות.
ממש מצמרר שאותם סוקרים שהבטיחו בשידור רדיו ארבעה מנדטים לכוח-להשפיע של אמנון יצחק, או פירסמו שצפויים 37 מנדטים לליכוד-ביתנו, הם גם אלה העלולים לערוך בעתיד סקרי דעת קהל מחייבים על סוגיות שעל סדר היום, למשל התהליך המדיני או סוגיית השוויון בנטל.
נכון, רישוי מטיבו אינו רעיון סימפטי. אולם הרישוי היה מתייתר לו הסוקרים עצמם היו מגלים אחריות יתרה ומחויבות לאתיקה מקצועית, תוך פיקוח מקצועי יעיל על עריכת הסקרים ומנגנון אכיפה יעיל על החורגים מכללי האתיקה. הכיצד מעולם לא נעשה חשבון נפש בתעשיית הסקרים אחרי כל מפלה ואף אחת ואחד לא נתן דין-וחשבון?
דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון