על הכתיבה

"הפרויקט התקשורתי של הכותב הוא נאיבי בהגדרתו: הוא לא מכיר בכך שהמסר של דיבורו שב ונסגר בתוך עצמו", כתב רולאן בארת במסה שמתפרסמת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" (תירגם מצרפתית: עילי ראונר).

כפי שמעיר המתרגם ראונר בדברי ההסבר הקצרים שצמודים לתרגום, במסה, שהתפרסמה לראשונה לפני כשישים שנה, בארת כלל לא מתייחס לעיתונות. "הכותב", במקרה הזה, להבדיל מ"הסופר", הוא מי שמקובל לכנות אינטלקטואל, כלומר מי שמבחינת בארת חבר ב"קבוצה חדשה, לצד הסופרים עצמם, שבחזקתה השפה הציבורית".

לדעת בארת, אותו "כותב" הוא בריה נאיבית. והוא מפרט: "אין הוא מעלה על דעתו כי אפשר לקרוא בו, במהלך מתפתח של פרשנות, דברים אחרים ממה שנכתב בו. איזה כותב היה סובל קריאה פסיכואנליטית של כתביו? הכותב סבור שדיבורו יכול להסיר עמימות כלשהי מן העולם, כאשר הוא מציב הסבר בלתי הפיך (גם אם הוא מכיר בארעיותו) או כאשר הוא מוסר מידע שאין עליו עוררין (גם אם הוא מכיר בענווה שבמעשה ההוראה)". יום כיפור הוא זמן טוב לעיין בטקסט כשל בארת.

"הטקסט הזה מסמן תקופה שהיתה ואיננה, אך אפשר לראות בו גם הזמנה למחשבה על צורות הדיבור בהווה של 2018", חותם ראונר את הערותיו על המסה. "להתעכב על מעמדן החברתי הנחלש של הספרות והאמנות והאינטליגנציה הביקורתית כבתי-מדרש הומניסטיים שהולכים וננטשים כמדומה; להבחין בעקבותיה האחרונות של העיתונות הכתובה והטלוויזיה המסורתיות, לצד הניסיון להגות בתנאי הכתיבות והמחיקות החדשות ברשתות החברתיות. הפזרנות של הדיבור הציבורי והבזבזנות של דרכי הסילוף הגלויים לעין והנסתרים מן העין, כשברקע ההאחדה הטוטליטרית שעומדת במכנה המשותף הטכנולוגי של חוכמת ההמונים".

כותרות ראשיות (יום כיפור)

הכותרת הראשית של "ישראל היום", שמופץ הבוקר ב-350 אלף עותקי חינם, מוקדשת למלחמה שפרצה היום לפני 45 שנה. "בשלוש לפנות בוקר שמענו צעקות: צאו מהר, הסורים באים", מצוטט תושב רמת הגולן, שנזכר במה שאירע אז. במאמר פרשנות, שרק חלקו הקטן מגיע לגרסת הדפוס של "ישראל היום", מצביע אמנון לורד על כך שאפשר היה גם לצעוק "הרוסים באים, הרוסים באים".

בכל העיתונים מתפרסמת מודעה המזמינה את הציבור לתערוכת "צה"ל שלנו" שתתקיים בימים הקרובים בהיכל הטוטו שבחולון. "בואו לחוות מקרוב את העוצמה, המורשת והטכנולוגיה שמניעות את צה"ל קדימה כבר 70 שנה!", נכתב בה.

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לעובדה שהיום חל ערב יום הכיפורים. "חטאנו לפניך", נכתב בגופן ענק על רקע תצלום של יהודים אומרים סליחות בכותל. לפי כותרת המשנה לראשית, "עם ישראל יתכנס הערב בתפילותיו עם כניסת יום הכיפורים".

כותרת ראשית (הסכסוך)

ב"מעריב" מקדישים את הכותרת הראשית לידיעה חדשותית שביתר העיתונים נדחקת לשוליים. "רימון מחובר לבלון תבערה" נכתב בלב שער "מעריב", מעל תצלום של עצם כמעט בלתי מזוהה הקבור מתחת לעלים וענפים. זהו רימון רסס, שנקשר לבלון ונחת אתמול בשדה בוטנים הסמוך לקיבוצים רעים ואורים הסמוכים לעזה. "טרור בלוני התבערה התחדש", מדווחים אלון חכמון ואבישי גרינצייג בפנים העיתון.

מלבד תצלום הרימון, שהקרדיט לו ניתן לדוברות משטרת ישראל, כל המידע שיש ל"מעריב" על הבלון והרימון מתמצה בשתי פסקאות מתוך ידיעה בת 12 פסקאות. מרביתה מוקדשת בכלל להספדים שנישאו אותמול בהלווייתו של ארי פולד, שנרצח שלשום על-ידי פלסטיני. בין לבין מופיעה גם פסקה אחת המוקדשת לעימותים שאירעו אתמול בגבול רצועת עזה בין פלסטינים לכוחות צה"ל. "עשרות נפגעים בצד העזתי", נמסר, "רובם כתוצאה משאיפת גז".

"אחרי שדעכה סכנת בלוני ועפיפוני התבערה הצטמצמה גם מידת העניין שמגלה הציבור הישראלי במתרחש ברצועת עזה", מציין עמוס הראל בטורו שב"הארץ". "ההפגנות השבועיות, שבאחרונה שבהן נהרגו שלושה פלסטינים, מתקבלות כאן כמעט במשיכת כתף".

כדי לזכות ביותר ממשיכת כתף, הציבור בישראל צריך קודם כל לדעת על ההפגנות. כלי התקשורת המרכזיים לא מסייעים לו בכך.

ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעת תצלום קצרה בתחתית עמוד 4 על "רימון בשדה בוטנים". על עשרות הפלסטינים שנפצעו אתמול מירי כוחות צה"ל בגבול עזה לא נכתב דבר. ב"ישראל היום" נקטו בבחירות עריכתיות דומות. ידיעת תצלום על הבלון עם הרימון בתחתית עמוד 11, ואף מלה על האירועים בגבול עזה.

"95 פלסטינים נפצעו בעימותים עם צה"ל בצפון רצועת עזה", נכתב בידיעה שמתפרסמת בתחתית עמוד 14 של "הארץ", ליד מודעות האבל. "26 מהם נפגעו מירי חי", מצוין בכותרת המשנה לידיעה, שמבוססת על דיווחי הפלסטינים. אלמוג בן-זכרי, ג'קי חורי ויניב קובוביץ מדווחים בפסקה הפותחת על העימותים בגבול עזה, ואת יתר הידיעה הקצרה מקדישים לרימון שחובר לבלון. "מחר אמורים לקצור את השדה הזה, והטרקטור היה יכול לעלות על המטען", מצוטט ראש המועצה האזורית אשכול, גדי ירקוני. "היום נוכחנו שטרור בלוני התבערה לא חדל אלא ממשיך, ואף עולה מדרגה".

"עזה מראה סימנים שבכוונתה לשוב ולדרוש את תשומת לבנו", כותב הראל בהמשך טורו. "לצד חמשת מוקדי ההפגנות השבועיים צץ בשבועות האחרונים מוקד חדש, בפינה הצפונית של הרצועה, ליד חוף הים".

כותרת ראשית (חוק הלאום)

"פסק דין ראשון הסתמך על חוק הלאום וקבע כי הוא חל גם בדיעבד", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", מעל דיווח מאת רויטל חובל. לפי הידיעה, השופט משה דרורי מבית-המשפט המחוזי בירושלים הגדיל משמעותית את הפיצוי שיקבל דוד משיח, שנפגע לפני כעשרים שנה ממטען חבלה, וזאת בהסתמך על סעיף בחוק הלאום.

במסגרת פסק הדין קבע השופט דרורי כי בנוסף לפיצויים בסך 4.4 מיליון שקל שהוטלו על תנועת חמאס בגין הנזק שנגרם למשיח יוטלו עליה פיצויים עונשיים חריגים בסך מיליון שקל, וזאת בהסתמך על סעיף 6(א) לחוק הלאום, לפיו "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם".

זהות

כתבת השער במוסף "יום הכיפורים" של "ישראל היום" היא ראיון שערך דרור אידר עם יהורם גאון. במוקד השיחה בין השניים עומדת השאיפה של גאון להחיות ספר שחיבר אביו על תרומתם של בני ספרד ועדות המזרח למפעל הציוני.

לקראת סוף הראיון שואל אידר את גאון על חוק הלאום ועל יחסו לדת היהודית. גאון משבח את החוק וקושר בין הצורך בו לבין יחסו ליהדות. "אמרתי לא פעם שאני מגדיר את עצמי יהודי-ישראלי, וחשוב לי מאוד הסדר הזה", משיב גאון. "כי אם אני רק ישראלי בלי הרכיב היהודי – אני לא ישראלי ולא יהודי ולא שום דבר, ויכול להיות בכל מקום בעולם, מנותק משרשרת הדורות והעם".

במוסף "יום כיפור" של "מעריב" מראיין יניר קוזין את שר התקשורת איוב קרא. כמו גאון, גם קרא נשאל על יחסו לחוק הלאום, וגם הוא מדגיש את נחיצותו. בהמשך מדבר קרא על זהותו האישית. בעוד גאון מבהיר כי יהדותו קודמת לישראליותו, מבחינת קרא, הישראליות קודמת לדרוזיות. "אני קודם כל הישראלי הכי פטריוט", הוא אומר, "ואני ישראלי שמוכן להקריב את היקר לי".

דף המסרים

בדרך כלל גליונות סוף השבוע בעיתונות המודפסת כוללים מדורי פרשנות פוליטיים. מי שקורא יותר מגיליון אחד יכול פעמים רבות להבחין כיצד טענות דומות, לעתים ממש באותן מלים, מופיעות בטקסטים של פרשנים שונים בעיתונים שונים. המסקנה היא שאותו גורם תידרך יותר מעיתונאי אחד. הבוקר, בגליונות יום כיפור, לא מתפרסמים מדוריהם של בן כספית, סימה קדמון ויוסי ורטר. ובכל זאת אפשר להבחין בקווי דמיון בין טקסטים שונים.

"העשור האחרון הוא בסימן ממשלות נתניהו", מציין דרור אידר עובדה פשוטה באוזני עמיתו לשיחה, יהורם גאון. "אנחנו מכירים את השיח הציבורי סביבו, סביב משפחתו, סביב מדיניותו. היכן אתה עומד בסוגיה הזאת?".

גאון מפרגן לנתניהו. "מימי דוד בן-גוריון לא היתה הארץ במצב כזה, שהמנהיג שלה, האיש העומד בראש המערכת, הוא החבר הטוב ביותר של מנהיג העולם החופשי. ולא רק חבר שלו, אלא שההוא מאמריקה מסתכל עליו כעל מנטור. הוא יכול להרים  טלפון לפוטין ברוסיה, וטלפון למודי בהודו. לא היה לנו ראש ממשלה כזה, שמנהיגי העולם מסתכלים עליו מלמטה למעלה".

בראיון שערך יניר קוזין עם השר איוב קרא עבור המוסף של "מעריב" נשאל השר על יחסו לנתניהו. "מבן-גוריון דרך בגין ועד היום, האם היה ראש ממשלה שיכול היה להיות חבר נערץ על שני מנהיגי מעצמות עולם כמו רוסיה וארצות-הברית, כלומר חבר של פוטין ושל טראמפ? זה קרה אי פעם?", תוהה השר קרא.

תיק 2000, תיק 4000

ועוד מהראיון עם שר התקשורת ב"מעריב": מתברר כי השר איוב קרא כלל אינו מדבר עם ראש הממשלה על ענייני תקשורת. נתניהו, למי ששכח, היה שר התקשורת לפני קרא, אלא שהוא נאלץ לוותר על התפקיד בעקבות עתירה לבג"ץ שטענה לניגוד עניינים הכרוך בהמשך כהונתו כשר תקשורת על רקע הפרשות הפליליות שבהן נחקר ושבהן מעורבים כלי תקשורת – "ידיעות אחרונות" בפרשה המכונה "תיק 2000" ו"וואלה" בפרשה המכונה "תיק 4000".

מראיינו של קרא, יניר קוזין, כותב כי השר מכחיש לחלוטין את התפיסה שלפיה הוא אינו אלא בובה שנתניהו הציב בראש המשרד כדי להמשיך לשלוט בנעשה בו. "אני מדבר עם ראש הממשלה על כל העולם חוץ מנושאי תקשורת", מצהיר השר קרא. "בחיי. אני כמעט לא מדבר איתו על נושאי תקשורת מאז שנכנסתי לתפקידי. אני אדבר איתו על חוק הלאום, על הדרוזים, על המצב הבטחוני – כן, על תקשורת – לא".

אולי זה הזמן להזכיר כי עם כניסתו לתפקיד הודיע השר קרא, בבדיחות הדעת, כי בכוונתו לעשות כל מה שח"כ דוד ביטן, עוד פוליטיקאי שאינו בובה של נתניהו (שהיה אז יו"ר הקואליציה), יגיד לו לעשות.

כך שבהחלט אפשר לדמיין מצב עניינים שבו השר קרא משמש כבובה של ראש הממשלה ושר התקשורת לשעבר בנימין נתניהו, ובכל זאת אינו מדבר איתו ישירות על ענייני תקשורת. אפשר גם שהשר קרא משקר במצח נחושה, וכמובן שקיימת גם האפשרות שהוא דובר אמת גמורה (כלומר, שהוא אכן לא מדבר עם נתניהו על תקשורת ואינו משמש כבובה שלו כלל וכלל).

כשהשר קרא נשאל ישירות על החשדות הפליליים נגד נתניהו, הוא מבטל אותם: "אם הולכים לפי סיקור אוהד, אז אני אומר לך שאין חבר-כנסת אחד שלא צריך להיכנס לבית-הסוהר. מי לא רוצה למצוא חן בעיני התקשורת ולהיות פופולרי? זה פשוט הזוי".

ב"גלובס" מראיינות עירית אבישר וטל שניידר את ח"כ איתן כבל על ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא הסדרי החוב ללווים הגדולים, שבראשה הוא עומד. תיבה נפרדת מוקדשת למעורבותו ב"תיק 2000". גם הוא מגדיר את הטענות נגדו כהזויות.

"אני לא מוטרד מן המצב שלי בכלל", אומר ח"כ כבל ביחס לחשדות שהופנו נגדו בתיק 2000. "כל מה שעשיתי היה כחלק מן העבודה הפרלמנטרית שלי, ובטח ובטח שלא שיקרתי".

כשהוא נשאל האם נתניהו שלח אליו שליחים כדי לקדם את "חוק 'ישראל היום'", בזמן שפומבית התנגד אליו, משיב ח"כ כבל בשלילה. "הרקע לחוק היה בכלל דיון בנושא המצב הקשה של 'מעריב'", הוא מזכיר, "ואז עלה נושא 'ישראל היום', חלוקת החינם והורדת התעריפים של הפרסום על ידם, ואני קמתי ואמרתי שצריך לטפל בזה – זה כל הסיפור. אין בי שום חשש מן החקירה, כי אני עשיתי עבודה פרלמנטרית מעולה. להזכירך, כולם חתומים על החוק הזה, כולל איילת שקד וישראל-ביתנו, כך שלהעמיד אותי במקום של מי שנתן רוח גבית לנתניהו זה הזוי פוליטית".

ראיון נוסף המתפרסם ב"גלובס" נוגע בשוליו ב"תיק 4000". המרואיינת היא ד"ר שלומית ווגמן-רטנר, ראשת הרשות לאיסור הלבנת הון. בראיון ראשון ובלעדי עם אלה לוי-וינריב מספקת ווגמן-רטנר חרך הצצה למתרחש ב"גוף המודיעיני הפיננסי המנהל בחשאיות את החקירות הכלכליות המורכבות ביותר", כלשון כותרת הביניים.

לוי-וינריב שואלת האם אין מקום לחשבון נפש של רשויות אכיפת החוק בישראל בעקבות הביקורת שספגו על תפיסות וחילוטים של רכוש של חשודים. כך, למשל, בתיק של שאול ואיריס אלוביץ', "שבו הורידו לבני הזוג תכשיטים מהגוף וחפצי אמנות מהקירות ללא צו".

"אני לא רוצה להיצמד לפרשה זו או אחרת", משיבה ווגמן-רטנר, "אבל דווקא בתיק אלוביץ' ראינו בשבוע שעבר כותרות על כך שבית-המשפט שיחרר 6 מיליון שקל לבני הזוג, אבל מה שקצת נעדר מהכותרות זה שבית-המשפט השאיר על כנה תפיסה של נכסים בהיקף ‭ 80‬מיליון שקל".

קרטוגרפיה

הראיון עם ווגמן-רטנר מרתק, ומאפשר לקורא ללמוד מעט על דרכי הפעולה של הרשות לאיסור הלבנת הון. במהלך הראיון, מספרת לוי-וינריב, מפנה ווגמן-רטנר את מסך המחשב שלה אל המראיינת. "על המסך מופיעות מאות, אולי אלפי, בועות, בגדלים ובצבעים שונים, מחוברות בקווים ובהסתעפויות שנראות ללא סוף. אין שם מלים, שמות או פרטים", מתארת המראיינת.

"לאדם שלא יודע מה זה, זה נראה כמו ציור של רורשך", אומרת לה ראשת הרשות לאיסור הלבנת הון, "אבל אני רואה כאן ארגון טרור, ואני רואה את הערוצים הפיננסיים שלו ואת המימון. כל אחת מהבועות שרואים כאן, כל הגופים הללו קשורים ביניהם, וכל אחת מהבועות, לפי החוזק והגודל שלה, מבטאת עד כמה אותו גורם הוא מרכזי בפעילות העבריינית, פעילות הטרור, ומנקז אותה אליו. ללא היכולת הזו, למפות את הקשרים הפיננסיים, אני עלולה בטעות להתמקד באיזושהי בועה שולית בקצוות, בועה קטנה, אבל המטרה שלי היא להיות מסוגלת להגיע לצמתים הגדולים, למממנים הגדולים, ללב הבעיה".

בהמשך מתארת ווגמן-רטנר כיצד נראה מלבין הון מקצועי דרך העיניים של הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור: "נקודה אחת באמצע, המחוברת למאות אלפי נקודות אחרות, שחלקן מסומנות באדום".

תוספת מאוחרת

לפני כשנתיים התראיין השר איוב קרא, אז עדיין סגן שר, ל"דה-מרקר". בשיחה עם רותם שטרקמן סיפר קרא על יחסיו עם בני הזוג נתניהו. בין היתר נזכר בלילה אחד שבו הגיע לבית ראש הממשלה בשעה מאוחרת.

"מאשימים את שרה שהיא לא יודעת לקבל אורחים ואין לה סבלנות והיא פוגעת באנשים, אבל השעות שבהן הלכתי לבקר את ראש הממשלה בימי שישי או בלילות והייתי דופק בדלת [...] מעיר אותו ואת אשתו ואומר לו 'אני צריך אותך למשהו', והיא עומדת על זה שתכין לי כוס קפה. אין עוד אחת כמוה. כל העליהום עליהם הוא של מי שלא מכיר אותם. יום אחד היא התעוררה ואמרה – 'אתה לא הולך לשום מקום, תיסע רק אחרי שתשתה קפה'. עושים לה עוול גדול".

בראיון שמתפרסם הבוקר ב"מעריב" נשאל השר קרא האם יש משהו שאנחנו לא יודעים על שרה נתניהו. "יש סיפור שממחיש את האופי שלה מצוין", משיב השר קרא, ומספר כיצד הגיע ביום שישי אחד ב-11 בלילה לבית ראש הממשלה. "נכנסתי, ובדיוק שרה התעוררה משינה", הוא משחזר. "שוחחתי עוד קצת עם ראש הממשלה ומיהרתי, ביקשתי סליחה על ההפרעה והתכוונתי לצאת. ואז שרה אמרה לי: 'אין דבר כזה, אתם תשתו לפני שאתם חוזרים הבית, יש לכם נסיעה ארוכה צפונה. שבו, אני אכין לכם סנדביץ' וקפה'. זה היה סנדביץ' נהדר".

נפילת וול סטריט

"השעה מתקרבת, רעדי וול סטריט", כתב נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה", בשנות התשעים של המאה ה-19. השורה היפה הזו מצוטטת בסקירה מאת אדם רז המתפרסמת במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ומוקדשת לשנים שבהן חי אימבר בארצות-הברית ולהשפעה שספג באותה תקופה מהתנועה הפופוליסטית. התנועה, מסביר רז, קמה במערב ודרום ארצות-הברית כמהלך נגד לעליית הקפיטליזם הפיננסי שהובילו בנקאים מהחוף המזרחי.

בקונטרס "נפילת ירושלים", שממנו נלקח ציטוט האזהרה לוול-סטריט, תיאר אימבר את משה התנ"כי כמחוקק פופוליסט קדמוני ש"חתר לכינונה של חברה המבוססת על המעמדות היצרניים של עובדי האדמה", כפי שמגדיר זאת רז. רשימתו של רז נחתמת בתזכורת: שנים ספורות לאחר אזהרתו של אימבר "נגרף העולם למערבולת של משברים כלכליים".

חלק נכבד מגליון "גלובס" שראה אור אמש מוקדש לציון עשור למשבר האשראי העולמי. "בחורף הקודר של ‭ ,2009‬כאשר טורי האבטלה בדמוקרטיות התעשייתיות התחילו להזכיר את השפל הגדול של שנות השלושים,‬ חשבנו שהקיץ הקץ על הסטטוס-קוו-אנטה. אנשים רציניים מאוד דיברו על קץ הקפיטליזם", כותב יואב קרני בטור הפותח את החטיבה בגיליון שמוקדשת למשבר האשראי. "עשר שנים אחר-כך, הקפיטליזם חי וקיים, וכלכלת ארצות-הברית עומדת בעיצומה של גאות היסטורית".

שתי כפולות עמודים מוקדשות ל"כל אנשי המשבר": אנליסטית, מנכ"לים, שר אוצר, יו"ר הבנק המרכזי, כלכלן (בולטת בהיעדרה: העיתונות הכלכלית. גם לה היה תפקיד בעידוד לקיחת האשראי הזול ומשכנתאות הזבל). ב"ניו-יורק טיימס" הקדישו השבוע כמה עמודים לציון עשור למשבר, והותירו עמוד שלם לטובת כל המנכ"לים בוול סטריט שנידונו למאסר בשל אחריותם האישית למחיקות האשראי התקדימיות. העמוד נותר ריק.

ישראל שילמה מחיר קל יחסית במשבר האשראי, אף כי גם כאן העיתונות הכלכלית הסתנוורה ברובה הגדול מהאופטימיות העולמית והתעלמה מסימני האזהרה.

במסגרת ציון העשור של "גלובס" למשבר נזכר העיתונאי אבי טמקין בכינוס של קרן המטבע העולמית שהתכנס בוושינגטון באוקטובר 2008. "בין נאום לנאום, בהפסקת קפה אחת, נתקלתי בנגיד בנק ישראל לשעבר, פרופ' יעקב פרנקל, ששימש אז כסגן יו"ר ענקית הביטוח ‭ AIG‬שקרסה", כותב טמקין.

"שיחה איתו העלתה עמדות קרובות למדי למה שאקרמן (יוזף אקרמן, ראש דויטשה בנק באותם ימים; א"פ) הציג. במלים פשוטות, מה שהוא אמר היה שעל הממשלות להבטיח לבנקים שהן תמיד יהיו שם כדי לחלצם מכל צרה, יהיה מה שיהיה. כדי שהציבור ימשיך להאמין בבנקים, יהיה עליו, על הציבור, להעביר מאות מיליארדי דולרים מהמסים שהוא משלם לבנקים, והם כבר יתנהגו בצורה נאותה".

כשנה וחצי קודם לכן, בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, פרנקל הפגין אופטימיות נחרצת. "הנתונים של הכלכלה [האמריקאית] הם הטובים ביותר יותר מעשור, וגם אם יש האטה בתחום הנדל"ן למגורים – השווקים יספגו אותה". התחזית האופטימית של פרנקל זכתה לכותרת הידיעה שהכין אז איתן אבריאל עבור "דה-מרקר". התחזית הפסימית שהשמיע באותו פורום הכלכלן נוריאל רוביני לא הודגשה בכותרת העיתון.

חטאים

בין המכעיס והפתטי. מוסף "גלריה" של "הארץ" מספק לקוראים מדריך מיוחד תחת הכותרת "סליחות בלתי נסלחות", שנועד לסייע למי שהטריד מינית להתנצל באופן ראוי בפני קורבנותיו. "מאז פרץ לחיינו עידן MeToo# בשנה שעברה, הוצפנו בשלל התנצלויות פומביות של גברים חזקים בתעשיית הבידור האמריקאית שנתפסו בקלקלתם וניסו לעשות בקרת נזקים", כותבת שירה מייקין, "כל יום שחלף הביא עמו התנצלות חדשה, שנהפכה לסוגה ספרותית של ממש הנעה על הציר שבין המרגש למכעיס והפתטי".

מייקין מבקשת להשיב על כמה שאלות בסיסיות: "מה הופך התנצלות לטובה? האם בכלל אפשר לבקש סליחה בצורה שגם תכבד את הנפגעת וגם את הפוגע? ומה הדרך הנכונה ביותר לרכוש מחדש את אמון החברה?".

לצורך כך היא בוחנת התנצלויות בולטות של מטרידנים ידועים ועומדת על כשליהם: המתנצל לא פירט את המעשים שבגינם הוא מבקש סליחה; המתנצל התעלם מהאשמות שעלו נגדו; המתנצל לא השתמש במלה המפורשת "סליחה"; המתנצל לא הכיר בפגיעה שגרם; המתנצל נמנע מלהתחייב לנסות לכפר על מעשיו.

אף שרוב הדוגמאות בטקסט של מייקין לקוחות מארצות-הברית, מוזכרים בו גם שני ישראלים שהואשמו והתנצלו (באופן פגום, לדעתה): ינון מגל והראל ויזל. בולט מאוד בהיעדרו: העיתונאי ארי שביט, שרק לאחרונה זכה מעל עמודי אותו מוסף לפרוש באלפי מלים את התנצלותו, הפגומה בפני עצמה, על המעשים שבגינם הרחיק עצמו מהזירה הציבורית.

מצפון נקי. במוסף יום כיפור של "מעריב" מתפרסם מיזם סליחות אופייני שבמסגרתו מכים עיתונאים על חטאיהם. בולטת בחריגותה ליאורה גולדנברג-שטרן, הרכילאית הראשית בעיתון.

"מדי שנה, חול ומועד או סתם לכבוד כתבה שמבקשת להבין את המקצוע המורכב רכילאית, אני נשאלת על המצפון, האשמה או התפיסה", היא כותבת. "אבל אני לא זקוקה לטריגרים מבחוץ. כמעט בכל אייטם שאני כותבת, ואני כותבת עשרות בחודש ומאות בשנה, אני עורכת חשבון נפש – לפעמים קצר, לעתים ארוך ומייסר – על המקצוע שבחרתי ועל ההחלטה שקיבלתי: לעולם לא להתנצל על משלח ידי".

לדעת גולדנברג-שטרן, "יש משהו מאוד לא הוגן, אפילו כפוי טובה, באופן שבו בוחנים אותי ואת הקולגות שלי. הקהל לא פעם דורש את ליטרת הדם, את הסודות הכמוסים, את הסיפורים שיפתיעו אותו, שידגדגו את סף הריגוש ואולי יהפכו למיני-דיון בקבוצת ווטסאפ. [...] ובכל זאת, קולם של המתחסדים, כן, גם מבין אלה שנחשבים לקוראים נאמנים במיוחד, תמיד נשמע: איך אני יכולה, איפה משכנתי את המצפון שלי ולמה אין לי קווים אדומים".

גולדנברג-שטרן קובלת על כך שהידוענים ששים לשתף פרטים אינטימיים כדי לקדם את המיזם האחרון בהשתתפותם, ועל כן אין מקום לתלונות כאשר פרטים אינטימיים אחרים מחייהם מתפרסמים במדור רכילות בניגוד לרצונם. "להיות רכילאית זה לשנות את המשוואה", היא כותבת. "אני לא מחכה שהאלים המורמים מעם יחליטו מתי הם משתפים – אני זו שחושפת אותם, לרוב ללא שיתוף פעולה". מהבחינה הזו, היא מדגישה, המצפון שלה נקי.

טיפ מ"המודיע"

מאמר המערכת של "המודיע" מאתמול מוקדש ל"חוסר האונים של בני אנוש" אל מול סופת ההוריקן "פלורנס" שפגעה לאחרונה בארצות-הברית. למרות הידע המוקדם על בוא הסופה לא ניתן היה למנוע אותה, לשנותה או להפחית מעוצמתה.

"תהיה זו טעות שלא להפנים את הלקח על מוגבלותם של בני אדם: שעם כל הקִדמה והטכנולוגיה שלרשותם, הם עומדים חסרי אונים מול הבריאה אשר ברא ה', שהוא משנה עתים ומחליף את הזמנים". מה בכל זאת ניתן לעשות? לפי "המודיע": "לא לחדול להתפלל!". העיתון החרדי ממליץ: "להעתיר לה' ולבקש ממנו על חיים ועל שלווה, על רוגע ועל ביטחון. שלא תבוא ולא תעלה כל צרה או צוקה, לא במים ולא באש, לא בחרב ולא בחנק, כי אם אך טוב וחסד ישיגונו תמיד".

ענייני תקשורת

לראיון עם ד"ר שלומית ווגמן-רטנר, ראשת הרשות לאיסור הלבנת הון, מצורפת תיבה מודגשת תחת הכותרת "חזקת החפות". "איש העסקים שאול אלוביץ' המוזכר בכתבה הינו בגדר חשוד בלבד במסגרת חקירת 'פרשת בזק'. החקירה טרם הסתיימה, לא הוגש נגדו כתב אישום, הוא לא הורשע בעבירה ועל כן הוא נהנה מחזקת החפות", נכתב בתיבה, שמתפרסמת בהתאם לקוד אתי פנימי חדש של "גלובס".