ב-10 באוגוסט 2010 הגישה נגדי תנועת אם-תרצו תלונה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, בעקבות רשימה שפרסמתי באתר ynet ודברים שאמרתי בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ עשר. המתלוננים, מנכ"ל התנועה בימים ההם, ארז תדמור, ועו"ד עדי ברוך, טענו כי דברי "כוללים לכאורה הסתה לאלימות או לטרור כנגד חיילי צה"ל ביהודה ושומרון", וביקשו ממנו להורות על פתיחה בחקירה פלילית נגדי משום שהדעה שהבעתי מהווה לכאורה עבירה על סעיף 144ד2 לחוק העונשין, שעניינו הסתה לאלימות או לטרור, כלשונם.

ואכן, למרות שטחנות הצדק טוחנות לאט, פנה המשנה לפרקליט המדינה דאז, שי ניצן, אל המשטרה בבקשה לפתוח בחקירה נגדי בחשד לביצוע עבירת הסתה לאלימות, וחיש מהר זומנתי לתחנת משטרת גבעתיים ונחקרתי באזהרה על ה"פשע" שביצעתי. תשע שנים חלפו מאז, ועד עצם היום הזה לא קיבלתי הודעה רשמית וכתובה על סגירת התיק.

למען הסר ספק, אני מבהיר ומאיר: כמו שאמרתי בחקירה, אינני חוזר בי מדברי, שכן לפי אמנת ז'נווה הרביעית, מותר – כן, מותר – לכל עם שנאנק תחת עול הכיבוש להתנגד לו בכל האמצעים העומדים לרשותו, לרבות המאבק המזוין.

ולמה אני מזכיר נשכחות? ביום שישי שעבר (17.8), בתוכנית "אופירה וברקוביץ'" בקשת 12 ("הטלוויזיה של ישראל"), בהנחייתם של אופירה אסייג ואייל ברקוביץ', ערך ברקוביץ' משפט שדה לח"כים הערבים, שעשרות אלפי פלסטינים המתגוררים בתוך מה שקרוי הקו הירוק הצביעו בעדם. ההשתלחות הגזענית של הכדורגלן לשעבר כללה בין היתר כינויים מעליבים וקביעות נחרצות כמו "סוסים טרויאנים, בעצם יושבים בכנסת, אבל הם מרגלים. הם לא משלנו [...] הם פשוט שונאי ישראל. הם פשוט מחבלים שיושבים לנו בכנסת. לא רוצה לשבת איתם, לא רוצה לראיין אותם, ואני לא רוצה לראות אותם".

התבטאויותיו של המנחה חמורות שבעתיים משום שהתוכנית אינה משודרת בשידור חי, מה שמוכיח כי העורכים והמפיקים לא ראו בכינויים הגזעניים ובהסתה הפרועה נגד הח"כים הערבים שום פסול

התבטאויותיו של המנחה חמורות שבעתיים משום שהתוכנית אינה משודרת בשידור חי, מה שמוכיח קבל עם ועדה כי העורכים והמפיקים לא ראו בכינויים הגזעניים ובהסתה הפרועה נגד הח"כים הערבים שום פסול. אולי הם האמינו, כאחרים בתקשורת הישראלית בשפה העברית, שהתנפלות על ח"כים ערבים מעלה את הרייטינג.

אמנם הח"כים הערבים אינם זקוקים לתעודות יושר וציונים לשבח מאף אחד זולת מצביעיהם, אולם המגמה התקשורתית מאוד מסוכנת, שכן ההסתה הפרועה עלולה להביא אנשים לנסות ולפגוע בהם פיזית, והיו דברים מעולם.

אריאנה מלמד מעיתון "הארץ" פרסמה רשימה שבה הודיעה בריש גלי כי פנתה בתלונה רשמית למשטרת ישראל נגד התבטאויותיו של ברקוביץ', בגין עבירה על סעיף 144 לחוק העונשין, וגם הגישה קובלנה פלילית פרטית לפי חוק איסור לשון הרע. אני ממתין בכיליון עיניים לראות אם משטרת ישראל תחקור את שני המנחים, כפי שעשתה עם כותב שורות אלה ב-2010, או שמא מה שמותר ליהודי – אסור בתכלית האיסור לערבי.

גם מבקר הטלוויזיה עינב שיף, איש "ידיעות אחרונות", העלה את דבריו של ברקוביץ' בחשבון הטוויטר שלו, הקדיש להם רשימה וקבע כי "ברקוביץ' השתלח באופן מבזה וגועלי בח"כים הערבים". לשיף מגיעה מילת הערכה והוקרה על תעוזתו, שכן העיתון שבו הוא כותב אינו מעסיק כתבים ערבים, וממדור הדעות שלו נפקד מקומם כמעט כליל. זאת ועוד: "העיתון של המדינה" יצא במתקפה חסרת תקדים בעקבות הפגנת הערבים נגד חוק הלאום, תוך שהוא מנצל את הנפת דגל פלסטין במהלך ההפגנה לביצוע "סיכול ממוקד" במאבק הלגיטימי של אוכלוסייה שגודלה כעשרים אחוזים מתושבי המדינה.

התקשורת הישראלית בשפה העברית, ברובה המכריע, הפכה מזמן לעיתונות מטעם, עיתונות חצר פופוליסטית, והדבר בא לידי ביטוי בסיקור "המגזר הערבי" ובעתות מלחמה. איננו דורשים שוויון, רק מינימום של הגינות מקצועית. אבל אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר: ערב הבחירות האחרונות ב-2015 הפיץ נתניהו סרטון שבו הזהיר כי "הערבים מגיעים בכמויות אדירות אל הקלפי". אם זאת לא גזענות, אולי מישהו יואיל בטובו להסביר לי מהי גזענות.