מאמר הדעה הכאילו-ביקורתי על התקשורת הישראלית שכתב אמרי לוי-סדן הלהיב אנשי תקשורת רבים כל-כך משום שתיאר באופן תמים ומתחסד את המקצוע העיתונאי. לי זה הרגיש בעיקר כמו הרמה להנחתה. לוי-סדן ומשתפי המאמר ברשתות החברתיות מצטרפים לאנשי העיתונות שעדיין תקועים בקונספציה שלפיה הם "בצד של הטובים" אל מול השלטון המושחת ובעלי ההון המרושעים. זו היהירות והיעדר המודעות העצמית של אנשי ה"ברנז'ה" שמעוורת רבים מהם.

במרכז המאמר טוען לוי-סדן כי השיח הנמוך והרדוד בתקשורת הישראלית, תמונת המציאות המוקצנת עד זיוף שהיא מציגה, לא נוצרו באשמת התקשורת. היא בסך הכל נשאית של נגיפים שמעבירים לה "המקורות" – היחצנים והדוברים חסרי החוליות שכל עיסוקם הוא רדיפת פרסום. והעיתונאי? הוא לא כזה, הוא לא באמת מאמין במה שהוא נאלץ לפרסם, אבל קשה לו לא להיות מושפע מההתנהגות הבזויה של "המקור", והוא נאלץ להפיץ את המחלה (ולוי-סדן עבד ב"וואלה" של אלוביץ', של "תיק 4000", כן?).

כדובר של חבר-כנסת, כמי שכנראה נופל להגדרה של לוי-סדן ל"מקור", אני בטח חי בממד מקביל. כי בממד שאני חי בו, התקשורת – נכון, לא כולם – לא רק שלא מעוניינת להציג מורכבות, לנהל שיח מכבד או לשקף נכוחה את המציאות, אלא עובדת דה-פקטו, ימים כלילות, כדי לבנות באופן אקטיבי ומכוון את השקר. לוי-סדן מבקר את התקשורת על שהיא נותנת במה לפופוליזם. מדויק יותר לומר שהיא התמכרה לפופוליזם ומטפחת אותו במודע. הרדיפה אחר הרייטינג, הקליקים והרווח מביאה אותה לייצר תמונת מציאות מעוותת באופן אקטיבי.

עורכים מציעים זמן מסך בתמורה לפעולה פרובוקטיבית שהם עצמם הגו ממוחם הקודח. למשל, לך תתקוף ותקלל בזעם ח"כ אחר, ואנחנו "במקרה" נהיה שם כדי לתעד. אחר-כך יישב הפרשן באולפן, יצקצק ויאמר ש"פני הדור כפני הכנסת"

כל מי שעוסק בתחום מכיר לפחות חלק מהפרקטיקות. בשיחות אוף רקורד ניתן לשמוע עיתונאים ועורכים רבים, בחלקם בכירים, מודים כי גם הם חלק מהשיטה, למרות שלרוב יאשימו את המערכת או את הציבור ויסרבו לקחת אחריות אישית. אבל למה לדבר בתיאוריה? דוגמאות יש לרוב. מהקל אל הכבד: עיתונאים שמסרבים בתוקף להציג את התמונה המלאה כדי לא להוריד מה"ג'וס" של הידיעה שהשיגו. למשל, להתעקש לא לשדר באופן מלא חומר שהגיע לידיהם והופך את הסיפור לפחות "חזק". עורכים שמציעים זמן מסך בתמורה לפעולה פרובוקטיבית – שהם עצמם הגו ממוחם הקודח. למשל, לך תתקוף ותקלל בזעם חבר-כנסת אחר, ואנחנו "במקרה" נהיה שם כדי לתעד. אחר-כך יישב הפרשן באולפן, יצקצק ויאמר ש"פני הדור כפני הכנסת".

ויש עוד דוגמאות: גוף התקשורת המרכזי שהגדיל ופיברק (ממש כך) מחאה ציבורית כדי לעשות ממנה כתבת שער, למשל. או האיומים המפורשים מצד מערכות של תוכניות וכלי תקשורת כלפי אנשי ציבור, על כך ש"יעלימו אותם" אם לא יצייתו לדרישות של המערכת – ומנגד הצעת ראיון מפרגן למי שיסכים (זו פרקטיקה נפוצה, ותכלס – זה שוחד).

או עיתונאי שמציע לחבר-כנסת להגיש הצעת חוק הזויה או מסיתה לצורך האייטם בלבד. העיתונאי מגיש לעורך ידיעה בלעדית עסיסית, והח"כ יקבל בתמורה תמונה או סינק. הצעת החוק, ברור לשני הצדדים, נולדה מתה ומעולם לא היה סיכוי שתיחקק.

וכלי התקשורת הרבים כל-כך שמפרסמים "ידיעות חדשותיות" מוטות שנקנו אשכרה בכסף על-ידי מושא הכתבה ("בשיתוף"), ועיתונאים שמקבלים תמריץ כספי אישי עבור חתימת שמם על הידיעה, שהיא בפועל פרסומת. וכמובן, הרשימות השחורות והלבנות של מושאי סיקור על-פי מידת תרומתם לחשבון הבנק של בעל השליטה בכלי התקשורת. כולם יודעים, כולם שותקים ומשתפים פעולה.

וישנן גם, לא רק בקשר לנתניהו, הצעות אפלות לסיקור מעוות שייטיב עם נבחר ציבור בתמורה לשינוי הצעת חוק או תיעדוף רגולטורי לטובת אינטרסים כלכליים.

העיתונאים הדגולים, אותם "אנשים ייחודיים, מחוללי הנסים וגיבורי-העל" כפי שמתאר אותם לוי-סדן במאמרו, נכשלו כישלון חרוץ בהקאת הנגיף מתוכם. מחוללי השחיתות ועוזריהם נשארו במקומם, והמצב נותר פחות או יותר כשהיה

ברור, יש שני צדדים לדיל. יש אנשי ציבור וגורמים אחרים שזקוקים לתקשורת לשם שרידותם, והם לא רק משחקים את המשחק המלוכלך – הם לעתים ממש מתמסרים אליו. אבל "הנגיף" הזה לא מועבר אל התקשורת, אלא ממנה. היא קובעת את כללי המשחק ומי שמעוניין לשחק מחויב להתיישר.

לאחר חשיפות פרשות 2000 ו-4000 נראה היה שמשהו טוב קורה בעיתונות. ניתן היה להבחין בניצני ביקורת עצמית כנה וחשבון נפש אמיתי. אבל זה התמוסס מהר מאוד. העיתונאים הדגולים, אותם "אנשים ייחודיים, מחוללי הנסים וגיבורי-העל", כפי שמתאר אותם לוי-סדן במאמרו, נכשלו כישלון חרוץ בהקאת הנגיף מתוכם. מחוללי השחיתות ועוזריהם נשארו במקומם, והמצב נותר פחות או יותר כשהיה.

אז בבקשה, עיתונאים יקרים, לא כך מצילים את העיתונות הישראלית. התעוררו מהחלום הרטוב שלפיו אתם נאמנים לציבור יותר מאשר נבחריו ותפסיקו לחפש אשמים. העם לא מטומטם כפי שרבים מכם סבורים, ונתניהו לא אחראי לירידה הדרסטית באמון הציבורי בתקשורת, הוא רק תופס עליה טרמפ. זו התקשורת שמביאה את חוסר האמון על עצמה.

כאשר השינוי לא קורה מבפנים, יש דרך להשפיע מבחוץ. כצרכני תקשורת מודאגים עלינו להעניש את אלו שנאמנים לאינטרס הכלכלי וזונחים את הציבורי, לצרוך כמה שפחות חדשות מהתקשורת המסחרית, וכמה שיותר מהשידור הציבורי.

אדם רינגל הוא הדובר של חבר-הכנסת מיקי רוזנטל