נטול בולשיט

במוסף "גלריה" של "הארץ" מתפרסמת שיחה עם העיתונאי ארי שביט, שנעלם מן העין לפני כשנתיים לאחר שעיתונאית אמריקאית בשם דניאל ברין סיפרה כי הטריד אותה מינית. הפרסום הבוקר ב"גלריה" נראה כמו ניסיון של שביט לצעוד צעד ראשון בדרך חזרה אל הזירה הציבורית. ניסיון מחושב, שהוכן היטב.

השיחה עם שביט נקראית כמעין וידוי, במובן הנוצרי של המלה. ואם כבר וידוי, אז אצל האפיפיור. מי שצועדת עם שביט יד ביד בחזרה אל עבר הזירה הציבורית היא אורית קמיר, פעילה פמיניסטית בולטת, משפטנית וחוקרת מגדר, שניסחה את הצעת החוק למניעת הטרדה מינית. אם היא תמחל לשביט, מי אנחנו שננטור טינה?

במסגרת הווידוי בתא של קמיר אומר שביט את כל האווה מריות הנדרשות: הוא ביקש סליחה מהעיתונאית ברין כמה וכמה פעמים, ו"רוצה להאמין שהתחלנו תהליך של פיוס". על טעויותיו הקשות בתפיסת העולם למד משיחה הרת גורל שערך עם בתו מיד עם פרוץ הפרשה. בעקבות השיחה הוא התחיל "לראות את העולם אחרת". הוא עשה בשנתיים האחרונות חשבון נפש (ובמילותיו: "חשבון של הנפש") והבין כמה דברים.

בעבר הוא טעה "טעות חמורה אשר נבעה מגבהות לב" ו"קריאה לקויה של המציאות" – הוא לא הבין שהוא ניצב בעמדת כוח. הוא ראה את עצמו "כפמיניסט". הוא לא ראה עצמו כ"חלק מן הממסד", הוא לא זיהה את עצמו "עם קבוצה הגמונית". נכון, הוא היה עיתונאי בכיר, סופר ומרצה מבוקש, אבל משום שלא היה "שר, מנכ"ל, אלוף, מפיק או אפילו עורך עיתון", חשב בטעות שהוא "מהאופוזיציה של החיים ולא מהקואליציה שלהם". לכן, הוא אומר, "לא הייתי מודע לכך שכאשר אני מפגין את מה שנתפס בעיני כחום, אני עלול לעורר בנשים תחושות קשות".

ועוד גילה שביט בשנתיים האחרונות כמה עובדות חדשות על שגרת חייהן של נשים בעולם. הוא לא היה "די מודע לכך שאתן [הנשים] חיות תחת עננה של איום". המודעות שלו לכך ש"גם במאה ה-21 נשים חוות אפליה, הטרדה וניצול היתה שכלית – לא רגשית". הוא נדהם לגלות "שמרבית הנשים עברו חוויות טראומטיות בגלל האופן שבו גברים התייחסו אליהן", ונדהם פעם נוספת כשגילה "עד כמה גם היום קשה להיות אשה ועד כמה העולם שבו אנחנו חיים עדיין מתאכזר לנשים".

למרות המחיר הכבד ששילם מרגע שהעיתונאית ברין פרסמה כי הטריד אותה מינית, שביט מסרב לתפוס את עמדת הקורבן ומדגיש: "הרגע ההיסטורי הזה הוא הרגע של הנשים – ואני לגמרי מקבל זאת. מי שחשובות באמת הן מיליוני המוטרדות אשר קולן סוף-סוף נשמע. אחרי אלפי שנים של אפליה ודיכוי, נשים מתעוררות ומשתחררות – ואני תומך בכך בכל לב. בגלל כישלון אישי שלי נקלעתי אל שטח האש של המהפכה. אבל בתהליך שעברתי לא היה כדי לשנות את העובדה שאני בעד המהפכה".

כיום, אומר שביט, הוא מנסה להיות "צמוד קרקע. צמוד לאמת. נטול בולשיט". לצורך כך הוא משתדל בין היתר "לצמצם את האגו ככל שניתן ולעשות ללא תמורה למען הכלל". עד כמה הצליח "לצמצם את האגו"? על הטקסט הבוקר, לצד שמה של קמיר, חתום גם שמו של שביט.

קמיר, מצדה, מסבירה לשביט ולנו מדוע רצתה לשוחח עמו ולפרסם את הדברים פומבית. לדבריה, היא התעניינה במקרה שלו מיד לאחר הפרסום הראשוני של טענות ברין בשל התגובה המיידית שלו, שבה לא תקף את ברין אלא התנצל והודיע שייקח פסק זמן ללימוד עצמי. "חשבתי שתגובתך לעדות היתה מכובדת, מכבדת וראויה", היא אומרת לו. "חשבתי שכך צריך לנהוג ושזו מטרתה של מהפכת התודעה המתרחשת בארץ ובעולם בנושא התקשורת בין המינים".

בהמשך הראיון מוסיפה קמיר שהמקרה של שביט ראוי לבחינה דווקא משום שבישראל יש חוק ברור שמגדיר מהי הטרדה מינית אסורה. "אני הייתי רוצה", היא אומרת, "שהדיון בארץ באירוע שלך – כמו בכל האחרים – יתייחס למה שהחוק שלנו מגדיר כהטרדות מיניות אסורות. שאנשים ישאלו את עצמם לגבי כל אירוע אם הוא נלכד בהגדרות החוק, או שהוא פשוט התנהגות לא הולמת. זה יוצר מִדרג של חומרה. לדעתי, המקרה הספציפי שלך לא נלכד בהגדרת החוק הישראלי, והדיון שהתרחש בישראל היה צריך לבחון את זה ולהביא את זה בחשבון, ולא לכרוך אותך אוטומטית יחד עם מי שכן עברו על החוק וביצעו הטרדות מיניות אסורות".

ברור אפוא מה המניעים של שני הצדדים, ובהחלט קיימת האפשרות ששביט מדבר לאורך כל השיחה עם קמיר בכנות, ללא כוונה מניפולטיבית. עם זאת, מהבחינה העיתונאית, השיחה בין קמיר לשביט פגומה. שביט אולי אומר את כל הדברים הנכונים, אבל הקוראים נותרים בחסר. מה לא נאמר בשיחה? מה שנטען על-ידי ברין ששביט עשה לה כשביקשה לראיין אותו.

כ-3,500 מלים יש בשיחה בין קמיר לשביט, אבל רק שורה אחת על מה שהתרחש בין שביט לברין: "המפגש ביניהם הסתיים ללא עימות, אך כעבור כשנתיים וחצי היא תיארה בעיתונה את התנהגותו באותו ערב כתוקפנית וגסה". כדאי, לכן, להזכיר נשכחות. הטענות המפורטות של ברין הן ההקשר הראוי לקריאת הווידוי של שביט.

דניאל ברין: שביט "שעט כלפי כמו חיית פרא, תפס את עורפי ומשך אותי כלפיו". הסטתי את ראשי כדי להימנע ממגע עם פיו והערתי שערב קודם דיבר בשבח אשתו. "יש לנו הסכם", אמר לי. "אבל יש לך ילדים, לא?", אמרתי לו, והוא חייך חיוך שובב ואמר: "כן, ועוד לא סיימתי"

לפי התיאור של ברין (תחילה פרסמה את עדותה ללא שם העיתונאי אך עד מהרה נודע כי התייחסה לשביט), עוד לפני שהחלה בראיון עמו שביט הוא שהפנה אליה סדרת שאלות, בהן שאלות אישיות על חייה. בין היתר שאל אותה אם הבחור שעמו הגיעה לאירוע לקידום ספרו ערב קודם לכן היה בן זוגה. "השאלות שלו גרמו לי אי-נוחות", כתבה ברין, אולם לדבריה היא לא נבהלה ושיערה כי היא בטוחה; אלא שאחרי שענתה על שאלה אחת באופן ש"ריגש אותו", שביט "שעט כלפי כמו חיית פרא, תפס את עורפי ומשך אותי כלפיו".

ברין תיארה כיצד הסיטה את ראשה כדי להימנע ממגע עם פיו והעירה לו כי ערב קודם לכן דיבר בשבחה של אשתו. "יש לנו הסכם", אמר לה שביט. "אבל יש לך ילדים, לא?", אמרה ברין, ושביט, לדבריה, חייך חיוך שובב ואמר: "כן, ועוד לא סיימתי". בהמשך, כתבה ברין, שביט הציע לה שיעלו לחדרו, "רק לדקה". "אנחנו לא חייבים להזדיין", אמר לה, "אני רק רוצה לחבק אותך".

"אני זוכרת כמה מופרך נשמע לי המשפט שבו ניסה להתחיל איתי, אף שבו זמנית הטיל עלי אימה", היא כתבה. לפי התיאור של ברין, שביט הציע לה עסקה מגונה – ראיון עמו תמורת בילוי לילי. לדבריה, הוא אף אמר לה כי הוא צפוי להגיע לארצות-הברית לעתים קרובות והציע לה להיות פילגשו בניו-יורק. היא קיבלה החלטה לעזוב את המקום במהירות האפשרית, אולם לדבריה שביט התעקש ללוות אותה למכוניתה וביקש לחבק אותה חיבוק פרידה. על החיבוק ברין לא פירטה, אך כתבה כי שביט "לא נרתע" מהיחס שלה כלפיו עד לאותו הרגע. הדרך מהמלון למכונית, כתבה ברין, היתה אחת הפעמים היחידות בחייה שבהן הרגישה מאוימת וחסרת אונים.

תחת הרושם של העדות הזו יש לקרוא את שיחת המחילה של שביט עם קמיר, ובעיקר את המשפט "לא הייתי מודע לכך שכאשר אני מפגין את מה שנתפס בעיני כחום, אני עלול לעורר בנשים תחושות קשות".

פריט מידע נוסף שנעלם מהשיחה של קמיר עם שביט הוא הסדרתיות של מעשיו. או, למצער, הסדרתיות של הטענות מפי נשים לגבי מעשיו. הזכר היחיד לכך ב-3,500 המלים שמתפרסמות ב"גלריה" קבור אי שם באמצע, במשפט "אני מצטער מעומק לב גם על כך שגרמתי לנשים נוספות מועקה – והתנצלתי על כך בפומבי".

על אילו נשים נוספות מדובר? ומה היתה אותה "מועקה"? ובכן, אחרי שברין פרסמה את הסיפור, פורסמה עדות נוספת מפי עובדת בשדולה האמריקאית ג'יי סטריט שהיתה בת 29 בעת האירוע. לטענתה, שביט התנהג באופן בלתי הולם גם כלפיה. כשלחץ את ידה, טענה, הוא למעשה מזמז את היד. בהמשך ביקש להיפגש עמה בישראל, וכשהשיבה שתשמח להיפגש איתו במסגרת עבודתה בישראל, השיב: "לא, לבד". כשאמרה שאולי תוכל להיפגש לקפה השיב: "לא, אני רוצה לשתות איתך".

שתי עדויות נוספות צצו כמה חודשים לאחר ששביט יצא לפסק זמן של לימוד עצמי. הן הפכו פומביות בדצמבר 2017, משום שאז שביט ניסה בפעם הראשונה לחזור לזירה הפומבית באירוע לקידום ספרו בניו-יורק. אחרי שנודע דבר האירוע העידו שתי נשים נוספות שגם אותן הטריד בשנים שלפני כן, כשהיו בנות 20 ו-22. האחת טענה כי כשלחץ את ידה ניסה לנשק אותה בפיה, ואחרי שהסיטה את הראש הצדה יצא שנישק אותה בצד פיה. השנייה טענה שכשהצטלמה לצדו שלח את ידו אל עבר גבה התחתון ושפשף אותה. היא טענה שהמגע שלו היה "יותר גפפני מכל מה שאי פעם חוויתי ממבוגר שאינני מכירה", והוסיפה שהיא "זוכרת שידו הרגישה מאוד גדולה". לדבריה, אחרי כמה חודשים ראתה אותו באירוע, הוא ניגש אליה ואמר: "אני זוכר אותך". כעת גם אנחנו זוכרים אותו.

ועוד הערה על הראיון עם שביט

הקריאה בשיחה בין קמיר לשביט בגרסתה המודפסת מעוררת תחושה מוזרה. היא נפרסת על פני שלוש כפולות של מוסף "גלריה", אך נדפסת בלי שתוקדש לה כפולת עמודים אחת שלמה. כל הטקסט מתפרסם אך ורק בעמוד הימני של כל כפולת עמודים, כשהעמודים השמאליים מכילים מודעות.

זאת ועוד, אף שבראש הגרסה המקוונת של השיחה מופיע תצלום יפה (אבישג שאר-ישוב) של המפגש בין קמיר ושביט, הגרסה המודפסת נטולת כל תצלום. לא של המפגש ביניהם, לא תצלומי ארכיון נפרדים, לא תצלום של ברין, פשוט כלום. ההחלטות העריכתיות הללו (עורכת מוסף "גלריה" היא ליסה פרץ) מעוררות גם אצל קורא לא מיומן תחושה של טיפול חריג, שלא לומר לקוי במכוון, בטקסט.

הכותרות הראשיות

הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות", "ישראל היום", "מעריב" ו"הארץ" מוקדשות כולן לביקורת על ההצהרה המשותפת של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וראש ממשלת פולין מתאוש מורבייצקי בדבר אחריותה, ובעצם חוסר אחריותה, של פולין (ושל אוכלוסייתה באותה עת) לרצח יהודים בשואה.

אתמול בבוקר התפרסמה ההצהרה המשותפת על פני עמוד שלם ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ", ובמהלך היום פרסם יד ושם את תגובתו הנחרצת נגדה.

"יד ושם מאשים: נתניהו חתם עם פולין על הצהרה שמעוותת את ההיסטוריה", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של "הארץ". עופר אדרת, נעה לנדאו ויהונתן ליס מדווחים כי בהודעת יד ושם, שעליה חתומים פרופ' דן מכמן, פרופ' חוי דרייפוס וד"ר דוד זילברקלנג, נטען שההצהרה המשותפת של נתניהו ומורבייצקי כוללת "שורה של אמירות בעייתיות הסותרות את הידע ההיסטורי הקיים והמקובל בתחום". והם מפרטים.

לידיעה ב"הארץ" נלווים שלושה מאמרים, ובשלושתם מופיע שמו של נתניהו בכותרת: "נתניהו מתחמק מהשאלות הקשות" (נעה לנדאו); "הטעות של נתניהו: ניסיון להכפיף את ההיסטוריה לצרכים מדיניים" (עופר אדרת); ו"נתניהו חתם על כתב כניעה מביש" (מרדכי קרמניצר).

"השקר שנשאר" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר. העורכים הקיפו את הכותרת באיור של גדר תיל, ומעליה שיבצו תצלום של קבורת עשרות יהודים מהעיר קיילצה שנרצחו הרבה אחרי תום מלחמת העולם השנייה, ביולי 1946, השבוע לפני 72 שנה, בידי פולנים, אזרחים, חיילים ושוטרים.

כל הכפולה הפותחת מוקדשת לביקורת על ההצהרה המשותפת של נתניהו ומורבייצקי. מחלקת האינפוגרפיקה מספקת ביאור לעיוותים ההיסטוריים שכלולים בהצהרה, כותרת לידיעה נפרדת מדווחת כי לפי בנט ההצהרה של נתניהו היא "חרפה רוויית שקרים", ושניים מבכירי הפובליציסטים בעיתון יוצאים נגדה במאמרים פרי עטם. נח קליגר מביא עדות אישית לאכזריות הפולנים במחנות ההשמדה, ואילו סבר פלוצקר מבכה את השיהוי בתגובת יד ושם וטוען כי בשל כך התגובה הנחרצת לא תוכל להביא לביטול ההצהרה המשותפת.

בשער "מעריב" חושבים אחרת מפלוצקר, וקוראים פומבית לבטל את ההצהרה. הכותרת הראשית, "כן, לבטל", היא עוד פרפרזה על אחת הכותרות המפורסמות ביותר בתולדות העיתונות העברית. בכותרת המשנה מצהיר העיתון: "ראש הממשלה בנימין נתניהו, ההסכמות שאליהן הגעת עם ראש ממשלת פולין מוזילות את זכר השואה ועושת עוול לאמת ההיסטורית. 'מעריב' מצטרף לארגוני הניצולים וקורא: חזור בך!". אך בעמודי הפנים אין הרבה מעבר לסיקור שטחי של הסיפור וכמה פסקאות בטור של בן כספית.

"מעריב", אגב, הוא לא היחיד שחושב אחרת מפלוצקר. בטורו שב"הארץ" כותב אדרת: "כשיד ושם, המוסד המכובד בעולם לחקר השואה, טוען כי ההצהרה שעליה חתם ראש ממשלת ישראל מכילה עיוותים היסטוריים – ולא מסתפק בכך, אלא מפרט שורה של דוגמאות – אפשר לקבוע בבירור כי המסמך הזה בטל ומבוטל".

גם "ישראל היום" מסקר בהבלטה את המחאה על ההצהרה המשותפת. הציטוט "ההצהרה עם פולין – בגידה בזכרון השואה" מופיע ככותרת הראשית של העיתון. בכותרת הגג נכתב: "ביקורת קשה על הודעת נתניהו ור"מ פולין: 'חרפה ושקרים'", ובכותרת המשנה מצוטט בין היתר נפתלי בנט, שביקר בחריפות את ההצהרה. רוב הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת לביקורת על ההצהרה, וכתבת השער של המוסף הפוליטי היא ראיון שערך אסף גולן עם פרופ' יהודה באואר, התוקף חזיתית את ההצהרה.

ביחס לעידן שלפני פרוץ "תיק 2000", אז היה העיתון מקבל כל פרשה בעייתית של נתניהו בפרסום כתב הגנה, ניתן לקבוע כי הפרשה הבוקר מסוקרת באופן הוגן. או כפי שהעורך הראשי בועז ביסמוט ודאי היה מגדיר זאת: "ראשית עניינית. דיווח. עיתון".

עם זאת, עדיין ניכרים הבדלים בין "ישראל היום" לכל יתר העיתונים. בעיקר הדבר נוגע להצנעת חלקו של נתניהו בפיאסקו הנוכחי. אף ששמו של ראש הממשלה מופיע בכותרת הגג לראשית, הוא נעדר מכל יתר כותרות הידיעות וכותרות המשנה, ומוצנע בדיווחים. למרות שההצהרה עצמה נושאת את הכותרת "הצהרה משותפת של ראשי הממשלה של מדינת ישראל ורפובליקת פולין", כלומר הצהרה אישית של שני אישים, היא מוצגת ב"ישראל היום" פעם אחר פעם כ"הצהרה שפרסמו ישראל ופולין". בידיעה בכפולה הפותחת המתמצתת את הראיון עם פרופ' באואר, שמו של נתניהו כלל לא מוזכר. גם לא בטור מאת ניצול השואה מרדכי הראלי שמופיע לצדה.

הכותרת לידיעה המרכזית בכפולה הפותחת של "ישראל היום" היא ציטוט מהתגובה של בנט: "ההצהרה – חרפה שקרית". הידיעה מלווה בשני תצלומים, של נתניהו ושל בנט. בנט מוזכר בידיעה ארבע פעמים. נתניהו שלוש. כזכור, בעבר טען בנט כי "ישראל היום" הוא "פראבדה של ראש הממשלה", ואילו ב"ישראל היום" טענו שבנט עובד בשירותו של נוני מוזס ומזכיר את הדיקטטור הצפון-קוריאני (לא בהכרח בסדר זה). נראה שהעיתון והשר שינו את טעמם מאז.

בנט ושלדון, כפי שנתפסו הערב בעדשה של רובי קסטרו @WallaNews pic.twitter.com/iYUdAcZ5Ah

— Tal Shalev (@talshalev1) July 3, 2018

במוסף סוף השבוע של "מעריב" מראיין ד"ר אורי מילשטיין את בנט. בין היתר אומר לו השר: "בפוליטיקה אני עושה הבחנה בין שני נושאים: לצבור כוח פוליטי ולחזק את עצמי; ולהשתמש בכוח הפוליטי לטובת מדינת ישראל. אם אתה רק עוסק בטובת מדינת ישראל, אז אתה אדם מקסים, אבל לא יהיה לך כוח פוליטי ולא תוכל לשנות דבר. אם אתה רק מתעסק בצבירת כוח, אתה מושחת ולא דואג למדינת ישראל. צריך לאזן. לדעתי, ראוי לפעול 80% לטובת מדינת ישראל, ו-20% להקדיש לצבירת כוח פוליטי".

עוד כותרת ראשית אחת

"83 אחוז מהישראלים: צריך לפגוע ישירות בעפיפונאי התבערה", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של "מקור ראשון". זהו נתון המתבסס על סקר מדד השלום של אוניברסיטת תל-אביב והמכון הישראלי לדמוקרטיה, אך הוא נתון שגוי גם לפי תוכן הידיעה שנדפסת תחתיו. האמת היא, כפי שכותבת הודיה כריש-חזוני בעצמה בידיעת השער של "מקור ראשון", ש"יש בציבור היהודי רוב גדול בעד פגיעה במשגרי העפיפונים ובלוני התבערה: 83 אחוזים סבורים שכך צריך לעשות". ודוק: "בציבור היהודי" ולא בקרב "הישראלים".

האם ייתכן שבמערכת "מקור ראשון" עוברים ברשלנות כה גדולה על הכותרת הראשית של העיתון עד שלא שמים לב לטעות במינוח? סביר יותר להסיק שמבחינת העיתון (עורך: חגי סגל), כל מי שאינו יהודי פשוט אינו ישראלי, גם אם יש לו תעודת זהות כחולה של מדינת ישראל, גם אם הוא רשאי לבחור ולהיבחר למוסדותיה, גם אם באופן רשמי הוא אזרח ככל האזרחים היהודים. הישראלים הם בני עם ישראל, לא אזרחי מדינת ישראל.

שגרה

אלון עידן מקדיש השבוע את מדורו ב"מוסף הארץ" לדבר מה שמשך את תשומת לבו בזמן שנהג ברכבו.

הקרב האורב מאחורי הפרגוד של הזמן

במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מתפרסם הבוקר החלק החמישי בסדרת הרשימות מאת עדי ערמון על האירועים שעיצבו את השקפת עולמו של בנציון נתניהו, אביו של ראש ממשלת ישראל. כמו הפרקים הקודמים, גם הרשימה הבוקר מרתקת לקריאה. למעשה, מפרק לפרק מתגבשת התחושה שסדרת הרשימות של ערמון על נתניהו האב היא מפעל עיתונאי-היסטורי רב-חשיבות, ועל כך ראוי לשבח לא רק את ערמון אלא גם את עורך המוסף (וידיד המשפחה) בני ציפר.

השבוע, כמו בפרק הקודם בסדרה, שפורסם לפני קרוב לשנה, מוקדשת הרשימה להיסטוריון יוסף קלוזנר, אביו הרוחני של בנציון נתניהו. החלק הפותח עוסק ביחס של קלוזנר לערבים ("פראים למחצה", כינה אותם) ולאופן שבו יחס זה חלחל לנתניהו האב. משם, כך מובן לאורך כל סדרת הרשימות גם אם מעולם לא נכתב במפורש, חלחלה תפיסת העולם גם אל נתניהו הבן.

הנה כך כתב נתניהו ב-1934, ברשימה שפרסם ב"הירדן", תוך השוואה בין ההתיישבות בארץ ישראל להתיישבות באמריקה: "המדינה אינה רק מושג אריתמתי של מספר בני האדם, אלא אף מושג גיאוגרפי. בן הגזע האנגלו-סאכסי, שהיה נתון בהתנגשות מתמדת עם אדומי העור, לא הסתפק במה שהקים את הכרכים העצומים של ניו-יורק וסן-פרנציסקו על שני חופי האוקיינוסים הגובלים את ארצות-הברית. הוא ביקש ביחד עם זה להבטיח לעצמו את הדרך שבין שני הכרכים הללו... אילו היו כובשי אמריקה משאירים את הקרקעות בידי האינדיאנים היו מצויים כיום, לכל היותר, כרכים אירופיים אחדים בארצות-הברית, והארץ כולה היתה מיושבת בידי מיליונים של אדומי עור, שהצורך העצום בתוצרת חקלאית של הכרכים האירופיים והתרבות האירופית היתה גורמת לריבויים העצום של הילידים באיזורי החקלאות, וסופם שהיו מציפים גם את הערים".

ציטוט נהדר, ממש ללקק את האצבעות.

והנה עוד ציטוט נפלא, מאותה שנה ואותו העיתון, שבו יצא נתניהו האב נגד השאיפה הנפוצה בקרב היהודים בארץ ישראל לפשרה, שלום ומתינות: "יום-יום אתה קורא בעיתונים, בכל העיתונים, על נושא אחד, על עניין אחד שמעסיק את מיליוני האזרחים של המדינות בעולם, של כל המדינות, והוא: הזין! הקרב האורב מאחורי הפרגוד של הזמן! יום ה' הנורא, שבוא יבוא!... בכל מקום – ברזל!... רק אצלנו – השלווה האולימפית! רק אצלנו – נלחמים ב'מלחמה' בפאתוס נפלא, נבואי', בדברי כיבושים ל'אימפריאליסמוס' המסתער – עושים כל מה שבכוח אנוש זולת דבר 'קטן' אחד – אין מחנכים את העם להתגוננות, לעמידה במערכה בבוא 'היום הגדול והנורא' – שלא בכוחנו למנוע את בואו! חינוך צבאי בחוץ לארץ – פסול, בארץ, בין פראי המדבר, בין חיפה וסואץ – על פרשת הדרכים להודו, למצרים, לסודן – פסול! – מותר רק דבר אחד – להפקיר את המוני העם למערבולות הטבח האנושית! ללא מגן!".

בפרק הבא בסדרת הרשימות, מבטיח ערמון, "נתקדם לשנות הארבעים ונפליג לאמריקה, ארץ האפשרויות של משפחת נתניהו". כבר עתה הציפייה קשה.

ענייני ביטחון

בכל העיתונים מדווח כי המוסד הביא לישראל את שעון היד של המרגל אלי כהן, שהוצא להורג לאחר שנתפס בסוריה. ב"ישראל היום" מדווחים אריאל כהנא ונצחיה יעקב כי השעון הושב על-ידי המוסד "במבצע מיוחד וחשאי" אחרי ש"הוחזק במדינת אויב". הידיעה מסתיימת בציטוט מפי ראש המוסד יוסי כהן, שאמר: "השנה, בסיום מאמץ מבצעי, הצלחנו לאתר ולהביא ארצה את שעון היד של כהן, שאותו ענד בסוריה עד היום שבו נתפס". בידיעה אין כל רמז לגבי אופי המבצע ודרך איתור השעון והשבתו.

ב"ידיעות אחרונות" מדווח רותם אליזרע כיצד "המוסד איתר את שעון היד שענד [כהן] כחלק מזהותו הבדויה – והחזיר אותו לישראל". אליזרע מצטט בהרחבה את אלמנתו של כהן, נדיה, שאומרת בין היתר כי "במוסד סיפרו לנו איך הם הצליחו לאתר את השעון, אבל בגלל ענייני ביטחון אנחנו מנועים מלפרסם את הנסיבות שהובילו לאיתור".

אולם אתמול, לאחר שנודע כי השעון בישראל, התראיינו כהן ובתה לרדיו ואמרו כי השעון נקנה על-ידי המוסד מאדם שפרסם אותו למכירה באינטרנט. דברים בנוסח זה נאמרו על-ידי השתיים הן לגלי-צה"ל והן לרדיו 103FM. למרות שהציטוטים פורסמו גם ברשת, ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" נמנעים מלהזכיר זאת. ב"מעריב" סיפור הרכישה המקוונת מופיע בגוף הידיעה (יאסר עוקבי ויניר קוזין), אך לא מודגש בשום צורה. "הארץ", שם מדווחת נעה לנדאו על השבת השעון, הוא העיתון היחיד שמדגיש את גרסת הרכישה מאתר האינטרנט. דבריה של האלמנה על הרכישה מופיעים בליד של הידיעה.

האם ייתכן שהגרסה בדבר הרכישה המקוונת, שנמסרה מהמוסד לאלמנה, היא גרסה שקרית? הבוקר פרסם רונן ברגמן ב"ניו-יורק טיימס" כי המוסד איתר את השעון של כהן במהלך מבצע נרחב לאיתור עצמותיו של המרגל. לפי ברגמן, למוסד נודע שאדם שהיה קשור לחקירת כהן בסוריה שמר את השעון והעביר אותו לאדם קרוב אליו. "ב-18 החודשים האחרונים ערך המוסד מבצע מורכב בלב דמשק כדי להשיג את השעון מאיש זה", כותב ברגמן, אך אינו מפרט. אגב, גם בידיעה של ברגמן מוזכרת גרסת משפחת כהן לגבי הרכישה המקוונת.

התלכדות חסרת תקדים

"מחאה רבתי בכל ריכוזי היהדות הנאמנה בעקבות שערוריית חוק הגיוס", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של "הפלס", עיתונם של אנשי "הפלג הירושלמי" מקרב הליטאים. כותרת הגג קוראת: "התלכדות חסרת תקדים נגד השלב הנוסף של גזירת השמד המתמשכת, בדמות מתווה 'לפיד-ליברמן'".

למרות הנטען בשער "הפלס", שהוקם לפני שנים אחדות כדי לתת ביטוי לגישה בלתי מתפשרת בסוגיית הגיוס, בעיתונים חרדיים אחרים לא מתלכדים למחאה.

ב"יתד נאמן", המזוהה עם מפלגת דגל-התורה, הכותרת הראשית מוקדשת לביקורת על ההצהרה של נתניהו וראש ממשלת פולין. לצד כותרת זו מופיע ציטוט רומזני מפי "הגאון הגדול רמ"צ ברגמן שליט"א" (הרב מאיר צבי ברגמן), שאמר: "רק זכות לימוד התורה של אלפי ורבבות בני התורה מגינה על יושבי ארה"ק".

הכותרות ב"המבשר" ו"המודיע", שני העיתונים של מפלגת אגודת-ישראל (שיחד עם דגל-התורה מרכיבה את רשימת יהדות-התורה), עוסקים בפרישת כיפת ברזל בדרום ובאיום האמריקאי בפעולה צבאית נגד איראן כדי להבטיח את חופש הניווט במפרץ הפרסי. למעשה, בשערי "המבשר" ו"המודיע" אין כל זכר לענייני גיוס חרדים.

החופש להתבטא באחריות

היום לפני 70 שנה הוציא צה"ל הוראה רשמית: "מחוץ לשעת הלחימה ממש אסור להרוס, לשרוף ולהחריב ערים וכפרים ערביים, לגרש תושבים ערביים מהכפרים, השכונות והערים, ולעקור תושבים ממקומם בלי רשות מיוחדת, או הוראה מפורשת משר הביטחון בכל מקרה ומקרה".

על כך לא יוכלו כמובן ללמוד קוראי המדור "70 שנה אחרי" מאת דייוויד סלע, המתפרסם גם הבוקר ב"ישראל היום". הכותרת הראשית במדור, שמספר על "מה שקרה השבוע לפני שבעה עשורים", עוסקת בהתייקרות העגבניות.

כתבת השער של "מוסף הארץ", לעומת זאת, עוסקת בסוגיה דומה. עופר אדרת כותב על דו"ח מיוחד שנכתב במרץ 1948 על-ידי יעקב ריפטין, לבקשת דוד בן-גוריון, לאור שורה של אירועים שבהם תקפו והרגו אנשי ההגנה והפלמ"ח ערבים, פולנים וסודני אחד. רשימתו של אדרת מפרטת לגבי הדו"ח, אך גם לגבי הקושי להביאו לידי פרסום. אף שהוא זמין בכמה ארכיונים ללא מגבלת גישה כלשהי, הצנזורה מסרבת לאשר את פרסומו.

בנובמבר 2017 העברנו לצנזורה מסמך מ1948: 18 עמודי דו"ח ריפתין מסכמים חקירתם של פשעים חמורים טרם קום המדינה. שמונה חודשים חלפו והצנזורה טרם אישרה לפרסם את הדו"ח, אבל אפשר לקרוא עליו וקטעים ממנו היום בכתבתו של @oferaderet במוסף הארץ ובמאמר שלנו כאן: https://t.co/Q6cFpLkNLA pic.twitter.com/1ShPC5jrex

— Akevot (@Akevot) July 6, 2018

מיד בהמשך למאמר של אדרת מתפרסמת רשימה מאת אדם רז, שעוסקת גם היא בקשיים שמערימה הצנזורה על המחקר ההיסטורי בישראל. "בימים אלה אני נמצא בשלבים מתקדמים בהתדיינות של תשעה חודשים (!) עם הצנזורה על כתב יד של מחקר היסטורי, העוסק בשנות החמישים והשישים במדינת ישראל", כותב רז. "המחקר מבוסס על ארכיונים פתוחים. המשא-ומתן אורך זמן כה רב משום שאיני מקבל כפשוטן את המחיקות שעשתה הצנזורה בכתב היד (על-פי החוק, אסור לי לציין מהו המידע שנמחק). האבסורד הוא שהכניסה לאותם ארכיונים מותרת לכל אדם סקרן – ישראלי וזר כאחד – אך רק החוקר הישראלי הוא שמחויב להגיש את תוצרי כתיבתו לצנזורה".

לפני יומיים, אגב, פורסם באתר "שיחה מקומית" כי בשנה החולפת חלה עלייה במספר הידיעות המצונזרות לחלוטין על-ידי הצנזורה, יחד עם עלייה במספר הספרים המצונזרים.

"דה-מרקר" ובנק הפועלים

בחודשים האחרונים הסתמנה מגמה מדאיגה ביחס של "דה-מרקר" לבנק הפועלים. כמה אירועים משמעותיים שהציגו את הבנק באור שלילי זכו אמנם לסיקור ביקורתי ב"דה-מרקר", אך ביקורתי הרבה פחות מבעבר, ובעיקר להצנעה גדולה יותר של הביקורת.

בימים האחרונים, לעומת זאת, ישנם סימנים לכך שהמגמה השתנתה. אתמול הוקדשה הכותרת הראשית של "דה-מרקר" ליחסים הבעייתיים בין בנק הפועלים לארנון (נוני) מוזס, ונלווה לה מאמר מאת נתי טוקר שהובלט בשער העיתון וביקר בחריפות את הברית בין הבנק למו"ל. הבוקר מקדיש גיא רולניק את טורו לבנק, שאותו הוא מכנה "בנק הטורטלים", על שם הנובורישים של "ארץ נהדרת".

"בחצי השנה האחרונה מתברר כי ההנהלה החדשה של בנק הטורטלים מחויבת גם היא להמשיך להסתיר ולטייח את מה שהתרחש בבנק בתקופת הלוואות העתק שניתנו לטייקונים-טורטלים", כותב רולניק, ומוסיף: "הנהלת בנק הטורטלים, בדיוק כמו ההנהלות הקודמות בשלושת העשורים האחרונים, משוכנעת שמאחר שיש לה משאבים בלתי מוגבלים לקנות את הרגולטורים, הפרופסורים לכלכלה ולמשפט, המשפטנים, עורכי-הדין של הצמרת, המוברגים בממסד, וכל שאר שומרי הסף – היא יכולה להתל בציבור לעולמים".

עושים לביתם

א. במדור הצרכנות של "ישראל היום" מתפרסם טור תחת הכותרת "תשלום בשוטף פלוס – מינוס!". הקרדיט לטור ניתן לאריאל ויטמן, אלא שליד שמו מופיעה כוכבית. בתחתית הטור, בגופן קטנטן אם כי מודגש, מופיעה כוכבית נוספת ולידה נכתב: "הטור בשיתוף הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים במשרד הכלכלה והתעשייה". כפי שניתן לצפות מתוכן שנרכש על-ידי גורם חיצוני, הטור של ויטמן הוא למעשה פרסומת למשרד הכלכלה שעוטה על עצמה תחפושת של תוכן עיתונאי.

אין זו הפעם הראשונה ש"ישראל היום" מפרסם תוכן במימון משרד הכלכלה. בשבוע שעבר יצא מוסף שלם לענייני צרכנות ובו שלוש כתבות מטעם המשרד. בטור העורך של אותו מוסף שיבח ערן בר-טל את השר המממן, ונמנע מלהזכיר את תרומתו להוצאת המוסף.

ב. ב"בשבע" מתפרסם טקסט ללא כל גילוי נאות שאינו אלא מודעה מטעם מועצת גוש עציון. בשבועות האחרונים הופיעו ב"בשבע" כמה וכמה טקסטים כאלה, מטעם גורמים שונים, ללא כל גילוי בדבר מהותם הפרסומית. דומה שמהבחינה הזו, לפחות, העיתון שפונה לחלק האדוק יותר מקרב הציבור הדתי-לאומי הולך ונעשה דומה לעיתונות החרדית, שם הפרסום הסמוי חוגג באין מפריע. אולי זה רק עוד פן, שולי, בתהליך ההתחרד"לות של ציבור זה.

ענייני תקשורת

"ידיעות אחרונות". נתי טוקר משרטט ב"דה-מרקר" את החזיתות שבהן נאבק כעת ארנון (נוני) מוזס על המשך שליטתו ב"ידיעות אחרונות". בתוך כך מציין טוקר כי בדירקטוריון החברה נערך דיון לגבי סיום תפקידו של העורך רון ירון ונרשם רוב שצידד בהחלטה.

ב"גלובס" מקדיש אלי ציפורי חלק מטורו לנעשה ב"ידיעות אחרונות". מקריאת הרשימה שלו עולה כי משפחת יודקובסקי היא שמדליפה בימים האחרונים לתקשורת (רביב דרוקר ונתי טוקר) את המידע על מוזס והנעשה בדירקטוריון העיתון. לפי ציפורי, המניעים של בני המשפחה אינם טהורים. על הדרך טוען ציפורי, בטעות, כי המשטרה טרם המליצה להעמיד את מוזס לדין.

חברת החדשות. חלק אחר מטורו של ציפורי מוקדש לטייקון תקשורת שעליו נכתב הרבה פחות ממוזס: דודי ורטהיים. בעל השליטה בחברה המרכזית למשקאות קלים, שהוא גם שותף בבנק מזרחי-טפחות, הוא גם בעל השליטה בקשת. בקרוב, יש להזכיר, קשת צפויה להיות הבעלים היחיד של חברת החדשות. גם במצב הנוכחי, שבו חברת החדשות מממומנת על-ידי קשת ורשת יחדיו, זוכים לא פעם העסקים של ורטהיים ליחס מיטיב מצד עיתונאיה. מה יהיה כשיהפוך לבעל השליטה היחיד?

מנכ"ל חברת החדשות, אבי וייס, בילה השבוע באירוע של מולטי-מיליונר. במדור הרכילות של "מעריב" מדווחת מיכל גלנטי כי וייס הגיע ל"מסיבת פריביו" ביפו לקראת פתיחת מלון חדש של איל הנדל"ן האמריקאי אייבי רוזן. לפי גלנטי, המנכ"ל של חברת החדשות החזקה והמצליחה ביותר בישראל, ומי שמשמש בפועל כעורך הראשי שלה, יכול היה לפגוש באירוע גם את המולטי-מיליונר רוני דואק, המולטי-מיליונר יגאל אהובי ואת עידן וולס, איש אמונו של המולטי-מיליארדר יצחק תשובה, שבתו היא בעלת המניות העיקרית הנוספת בקשת, לצד ורטהיים.

הטלוויזיה החינוכית. במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" קורא יהודה נוריאל שלא לאפשר את סגירת הטלוויזיה החינוכית. "לא סוגרים ככה נכס צאן ברזל שלנו במדינה שממילא איננה משופעת בנכסי תרבות – בלי לוודא שלא נותרה ברירה אחרת", הוא כותב. "אם להתרשם מהעובדות, לא זה המקרה שבו צריך לכבות את האור".

ב"מוסף כלכליסט" תפס אתמול אורי תובל עמדה נגדית. "הנוסטלגיה הציבורית לקישקשתא ולחצים של בעלי אינטרסים מעוררים תחושה שנגרם כאן עוול היסטורי. ולא, זה לא המצב", טען תובל, והוסיף: "מסתמן שבסוף נתגעגע לחינוכית בדיוק כמו שאנחנו מתגעגעים עכשיו לרשות השידור". ב"הארץ", אגב, מתפרסמת הבוקר מודעה על לוח השידורים החדש שהטלוויזיה החינוכית משיקה לקראת הקיץ.

כנופיית שלטון החוק. במדור הדעות של "הארץ" מתפרסם מאמר מאת ישראל הראל, שתוהה מדוע אין דיווחי המשך לחשיפות שסיפק בשבועות האחרונים עיתונאי "מעריב" קלמן ליבסקינד על ניגודי האינטרסים של שופטות בית-המשפט העליון. "מאז שפורסמו הדברים ציפור לא צייצה, שור לא געה ועוף לא פרח. מותר לשער שאם ממצאים שכאלה היו מתפרסמים על אודות שופטים דוגמת נעם סולברג, או דוד מינץ – שניהם גרים בהתנחלויות – התקשורת היתה עטה על הפרת האמונים הזאת בכל עוצמתה ומשקלה", כותב הראל.

לדבריו, "נוכח הממצאים הכבדים והחד-משמעיים שפרסם [ליבסקינד], ובשל המוניטין הרב שצבר בציבור ובקרב עמיתיו בשאר כלי התקשורת, העמיתים היו אמורים, כאמור, לעוט על ממצאיו ולהרחיב בחקירות משלהם, כפי שעשו, ונכון עשו, בפרשיות רבות אחרות. בפועל: קול דממה דקה. מרדכי גילת [...] היה ראש וראשון ללוחמים בשחיתויות שכאלה. בפרשת השופטות, משום מה, הוא לא משמיע קול. גידי וייץ, איש 'הארץ', שעיסוק בניגודי עניינים של עובדי ציבור הוא לחם חוקו, שותק גם הוא. אברמוביץ', שאחראי לכמה מן הגילויים שזיעזעו את המדינה, ממלא פיו מים. כך גם תוכנית התחקירים בערוץ עשר, 'המקור'. מ'עובדה', המנהלת רומן מתגמל ארוך שנים עם שופטי העליון, אין ציפיות בתחום זה (ראו את הזיכוי המאוד-מאוד שנוי במחלוקת ששופטי העליון העניקו לאילנה דיין בתביעת הדיבה שהגיש נגדה של סרן ר'). אפילו התנועה לאיכות השלטון, בראשות אליעד שרגא, שומרת על זכות השתיקה.

"כשכלי התקשורת האחרים, במיוחד האלקטרוניים, אינם מצטרפים ואינם 'מרימים' את הפרשיות – וכשגם מערכות התביעה והמשטרה מסוככות ומגינות – הגלימות השחורות יכולות להרשות לעצמן לעולל מעללים שבגינם בני תמותה רגילים היו מועמדים לדין – ומורשעים. מקום המשפט, שם הפוליטיקה".

לגרסה המקוונת של המאמר באתר "הארץ" נוספה תגובת מערכת בתי-המשפט, שבה נכתב, בין היתר, כי "הכותב מלין על כך שכתבות 'תחקיר' של עמיתו מעיתון 'מעריב' לא זכו לפולו-אפ בכלי תקשורת אחרים. הסיבה לכך כנראה היא ההבנה שמדובר באמירות חסרות יסוד אשר אין מקום לחזור עליהן".

חוק הגנת הסייבר. מומלץ לקרוא את הטור של יוסי מלמן ב"מעריב", שמוקדש הפעם לתיאור מפורט של הבעייתיות הטמונה ב"חוק הגנת הסייבר".