"בכל 12 שנות עבודתי קיבלתי שבחים. הכרה שהתבטאה גם בהעלאת שכר. תמיד השקעתי ופתאום באים ואומרים לי שיש מהפכה ב’מעריב’ ואין לי יותר מקום שם". כך מעיד אריה אפלטוני, שבתפקידו האחרון היה סגן עורך "מעריב היום" ופוטר משם על רקע חילופי העורכים בעיתון. "מוותרים בעיקר על עיתונאים ותיקים שמרוויחים יותר, במקומם מביאים צעירים, גל"צניקים. כיום יש ב’מעריב’ צעירים שמרוויחים מעט כסף ומסתכלים על העיתון כעל אבן בשלולית. לקחו אנשים שראו ב’מעריב’ בית, העיפו אותם והביאו אנשים ש’מעריב’ בשבילם אינו בית".
עדי ניצן, לשעבר עורכת מדור הקו הישיר ב"מעריב", מלינה על ש"ההחלטות נפלו בלי לשתף אותי. אחרי חמש שנים של התמסרות ונתינה, לא חשבתי שזה ייגמר ככה. אף פעם לא הושמעה עלי ביקורת. והנה יום בהיר אחד הכל נגמר. התחושה של להיות מפוטר מאוד לא נעימה. הפגיעה באגו קשה. הרגשתי מאוד מחוברת ל’מעריב’. הדבר האחרון שציפיתי הוא למצוא את עצמי בחוץ. אתה מאמין שיש לך מערכת יחסים עם מישהו, ובעצם הוא אומר לך שהוא מסתלק ממך תוך דקה".
עבודתם של עשרות עיתונאים מ"מעריב" הופסקה בשנתיים האחרונות, והנותרים נדרשו להסכים לקיצוצים של שמונה עד עשרה אחוזים משכרם.
ב"ידיעות אחרונות" נפל דבר. נשבר הטאבו, שאין מפטרים עיתונאים העובדים על-פי ההסכם הקיבוצי. תשעה עיתונאים קיבלו הצעה לצאת לפרישה מוקדמת מרצון, עם פיצויים מוגדלים, בהסכמת ועד העובדים. על המלה "מרצון" אפשר להתווכח, שכן מי שלא היה מסכים להצעה, היה עלול למצוא עצמו מפוטר או נקלע לשנים של התדיינויות משפטיות. הפיצויים המוגדלים אינם מחפים על תחושת הבגידה והעלבון. אילן גטניו, כתב המדע והטכנולוגיה, הוא אחד מהתשעה. לדבריו, "היום הכסף הרבה יותר חשוב מבעבר. העסק כלכלי יותר. עיתונאים צריכים לדעת, שלא לעולם חוסן. עיתונאות כבר אינה מקצוע לכל החיים. היום אתה צריך להיות מותג כדי שלא תפוטר".
איור: עירית אדר
גם גבי ברון, עיתונאי ותיק וחבר ועד במשך שנים ארוכות, מצא עצמו בקבוצה שקיבלה הצעה לפרישה מוקדמת. "ב-34 שנות עבודתי ב’ידיעות אחרונות’ התייחסתי למקום כאל בית שני ואולי לעתים כבית ראשון. חברים הזהירו אותי מזמן - אין כבר בית, אלא מקום עבודה ככל מקום אחר, שמחתימים בו כרטיס". ברון גא באהבתו למקצוע העיתונות: "בעשר השנים הראשונות לחיי בעיתונות, למעשה בכל תקופת היותי כתב משטרה, גרתי ברכב. היתה לי שם מכונת קפה ואפילו מכונת גילוח. עשיתי את עבודתי 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הייתי הראשון שהכניס לארץ את מכשיר הרדיו שמאפשר האזנה לשידורי משטרה. הלכתי לישון בלילה עם אוזנייה של ה’סיטיזן בנד’ וכך גיליתי ראשון את מקרי הפשיעה. אהבתי את עבודת השטח. במשרתי האחרונה שימשתי כתב פרלמנטרי בכיר. מובן ששכרי נקבע בהתאם לוותק, ועלות השכר כנראה גבוהה מדי. העיתון בוודאי עושה חשבון: גם אם אני נותן לו פיצויים מוגדלים, בשכר שלו אני מעסיק במקומו לפחות שניים חדשים. העלבון עמוק. זה ערעור של כל מה שחשתי כלפי מקום עבודה. אני הכרתי ’ידיעות’ אחר". לא רק עיתון אחר, גם מו"ל אחר, נוח מוזס: "איש עסקים מבריק, עם החלטיות. ההרגשה סביבו היתה משפחתית, הרגשת צוות. למחרת גיוסי לצבא במלחמת יום-הכיפורים התקשר נוח מוזס לרעייתי והתעניין לדעת: ’מה חסר לך?’. לא פלא שחשתי שם בבית. אני לא מסוגל יותר לעבוד בשום דבר שקשור לאנשים האלה. אני הולך הביתה. ומה שאעשה יהיה מנותק לחלוטין מהאנשים האלה וממה שהם נוגעים בו".
את כעסו מכוון ברון, בין השאר, גם לוועד העיתונאים שלא עמד, לדעתו, על רגליו האחוריות ולא הגן על מפוטרי ההסכם הקיבוצי כמתחייב. בשיטת ההסכמים הקיבוציים, פיטורים כלל לא היו אופציה, אלא במקרים קיצוניים שבהם סרח עיתונאי. טענות דומות נשמעות גם נגד אגודת העיתונאים, שמואשמת בפי רבים בחוסר שיניים ובאימפוטנציה. בכיר ב"ידיעות אחרונות" סבור שכוחו של האיגוד המקצועי נגמר. "מה שקורה בעיתונות אינו שונה ממה שהתרחש בכל מקומות העבודה האחרים שבהם נגמר האיגוד המקצועי".
תגובתו של חיים ברוידא, יו"ר ועד "ידיעות אחרונות": "עשינו את הטוב ביותר שיכולנו לעשות במציאות הנוכחית. הצלחנו לשמור על הרבה עיתונאים שמעל לראשם מרחף איום של פיטורים". אך ברון אינו מתנחם: "נפגעתי מעצם ההצעה להתחיל בהליכי פיטורים, אם לא אסכים להליכי פרישה מרצון. זו הפגיעה האינטימית והעמוקה ביותר שגרם לי מישהו. מסתבר שאתה גר בבית עם רצפת פלקל ותקרת פלקל, ולא משנה כמה נדיבה הצעת הפרישה. זה קוטע לך קריירה בגיל שישים, בלי שום סיבה עניינית, חוץ מהחור בכיס של הבעלים. זה חלק מהאווירה הכללית של ’השתמש וזרוק’".
דווקא מי שהכניס את שיטת החוזים האישיים וביטל את ההסכמים הקיבוציים, מו"ל "הארץ" עמוס שוקן, נמנע עד כה מלפטר עיתונאים ברשת העיתונות המקומית שלו והוא מסתפק בהוצאת כמה מהם לחופשות בלי תשלום ובקיצוצים שבין חמישה ל-15 אחוזים בשכרם של הנותרים.
מי שמחפש אפוא הסברים להתגייסות התקשורת למען המאבק החברתי, עשוי למצוא אותם במיתון שהגיע גם אל העיתונאים עצמם.
כמו במקומות רבים אחרים שעליהם מדווחים העיתונאים, גלי הפיטורים אינם עוברים חלק. אמנם בלי הבערת צמיגים ואוהלי מחאה, מהסוג שמצטלם טוב כל-כך בעמודים הראשיים, אך עם אווירה עכורה, לחצים ומתח שמקשים על העבודה, ועם תחושת עלבון שאינה מרפה, בייחוד אצל עיתונאים שהורגלו לעבודה בתחושת חופש וביטחון, משוחררים מלחצים כלכליים ומהצורך להוריד פרופיל ולהסתגל לתנאים סביב. וכמו במקומות אחרים, גם בעיתונים לא תמיד יש קשר בין תפקודו של העובד לעתידו. לא אחת הפיטורים הם הזדמנות לחסוך בהוצאות, אך גם לחולל שינויים, להיפטר מגורמים שנעשו בלתי רצויים ולשנות צורה.
אלי ראכלין ערך את "ערב חדש" במשך שנה וארבעה חודשים ופוטר במסגרת הקיצוצים בטלוויזיה החינוכית. "כשהודיעו לי על הפסקת עבודתי, הובהר לי שאין כל קשר בין יכולת העבודה שלי לבין ההחלטה לפטר אותי. להפך, במכתבים שקיבלתי לסיום עבודתי נאמר שהבאתי את התוכנית להישגים, ורק בשל הצורך לקצץ ולמצוא תעסוקה לעורכים אחרים במערכת שולחים אותי הביתה. אך האבסורד הוא, שאלה אותם עורכים שלא הסכימו בשעתו לערוך את התוכנית, ולכן הביאו אותי מבחוץ. נודף מזה ריח של הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת". מצב השוק מאלץ את ראכלין לפשרות. הוא יודע עד כמה אנשים בתחום נואשים: "כשערכתי את ’ערב חדש’ פנו אלי בממוצע פעמיים בשבוע עורכים וכתבים בכירים מחוג מכרי בבקשת עבודה. כאלה שעבדו בתפקידים מכובדים מאוד וכעת הסתפקו בתפקיד תחקירן".
ממאפייני המקצוע: מרבית המפוטרים שרואיינו לכתבה העדיפו להישאר בעילום שם. מקצתם נותרו קשורים בטבורם למערכת שפיטרה אותם, בעבודת פרילאנס ובמשרה חלקית. הם לא רצו לסכן את המעט שנותר בידיהם. גם גאוותם המקצועית לא הניחה להם לעטות על עצמם את תווית המסכן ולפגוע בשמם הטוב. בין אלה שהסכימו לגולל את סיפורם האישי נמצא אריה אפלטוני. הוא אינו עובד כארבעה חודשים. "מבחינתי מדובר בפרק זמן ממושך. 15 שנה עבדתי ללא הפסקה ואפילו בלי חופשות מחלה". ובייאוש הוא מוסיף, "זה בעייתי להיות מובטל בתקופה הזו". גם גילו אינו משחק לטובתו. "אני כבר לא ילד. עברתי את גיל הארבעים. שלחתי הרבה קורות חיים. זה לא פשוט למצוא עבודה בתחום. בערוצי הטלוויזיה כולם מקצצים. גם לעיתונים פניתי וקיבלתי תשובות בנוסח: היינו לוקחים אותך בשמחה רבה, אבל אסור לנו, כי עכשיו פיטרנו אנשים. המקצוע מחורבן. זו נישה ובצה קטנה. מסתבר שהעיתונות אינה מקצוע נדרש בשוק העבודה. הכישורים שלי לא טובים לאף אחד. כעורך בעל ותק וניסיון, אני לא יכול לעבוד במקצועות פשוטים. אילו הייתי מזכירה, אולי הייתי מצליח למצוא עבודה ביתר קלות. הלכתי למספר ראיונות עבודה, שם סברו שאני יותר מדי מוכשר לעבודות שהוצעו לי. כיום אני מוכן לעשות הסבה ולעסוק בכל דבר שיפרנס אותי, אפילו באופן זמני לשנתיים-שלוש, עד שהמצב יתבהר". אפלטוני, אב לשני ילדים קטנים, משתדל לשמור על אופטימיות: "צריך לחייך, כי הילדים רואים אותך. הילד הגדול שראה אותי בבית הרבה לאחרונה שאל אותי לפני כחודש: ’אבא, אתה עובד?’. השבתי לו שלא, והוא החזיר בשאלה: ’למה אתה לא עובד?’. עניתי לו, ’כי לא אהבו אותי’. אחיו הקטן שהקשיב לדיאלוג התקשה להבין: ’איך יכול להיות שלא אוהבים אותך, אבא?’. בשורה התחתונה אין לאן ללכת. לפני שאתה מפטר בן-אדם, אתה צריך לחשוב אם יש לו לאן ללכת. שלא לדבר על הבלגן בחשבון הבנק. בקיצור, לא מומלץ לעבור את זה".
פגי סידור, הכתבת המוניציפלית של "כל הזמן" של רשת מקומוני "מעריב", פוטרה לאחרונה: "משתמשים בך כמו בקלינקס, וכולם שותקים כי אין אלטרנטיבה". גם היא עוברת תקופה לא קלה: "אני לא בת עשרים. יש לי שלושה ילדים, בעלי גימלאי ואני לא יכולה להרשות לעצמי להיות מפוטרת. כלכלית, קשה לי מאוד. המצב מביא לוויתורים על עניינים בסיסיים, שלא אמורים לוותר עליהם כדי לחיות כמו בני-אדם. בינתיים אני מחפשת עבודה ומתנדבת במאהל של החד-הוריות בירושלים". מנסיונה האישי היא מעידה, כי "המשכורות בתחום הזה על הפנים. היום מי שרוצה להיות עיתונאי צריך להיות עשיר או פקיר שיכול לחיות מאוויר ומים".
לא רק עיתונאים, גם מפיקים, במאים, עורכים וצלמים נפגעים. כך אירית זילברמן, צלמת ב"מעריב" שסיימה את עבודתה בעיתון בסוף חודש יוני. זילברמן עבדה כפרילאנסרית במשך 17 שנים ב"מעריב" וב"את" להוציא את השנתיים האחרונות שבהן הועסקה כשכירה: "כשקראו לי לפגישה, יצאו נתוני הרבעון והסתבר ש’מעריב’ בהפסדים. אבי בטלהיים (סגן העורך) אמר לי שנאלצים לקצץ בגלל הרבעון הקשה, הם ישבו כל הלילה והכינו רשימות של מי שמקצצים בלית-ברירה, ואני אחת מהן. עבורי זו היתה הנחתה. אני צריכה להיאבק שוב על עבודה. אני אם לילדה שאני צריכה לפרנס ויהיה לי קשה למצוא עבודה".
גם מלאכתם של העורכים, בתפקיד שליחי השטן שמבצעים את רוע הגזרה, אינה קלה. אורן כהן, עורך אזור השפלה ב"חדשות היום" בכבלים, מספר על הקיצוצים שנאלץ לבצע בשנה האחרונה בתפקידו כעורך ראשי ב-JCS: "בשלב האחרון השארנו ארבעה אנשים. אתה יודע שאתה מפטר, והם הולכים לשום מקום. באיזשהו שלב בתהליך הפיטורים אתה הופך לקשה לב עד כדי כך, שזה לא אתה שמפטר למעשה. העניין הוא, שאתה חייב לעשות את האקט כאשר אתה לא בטוח בכלל מה יהיה איתך מחר. ההיצע כה דל והמצב מנוצל על-ידי אלה שמספקים עבודה. משלמים גרושים ולאנשים אין ברירה". הנסיבות יוצרות מצבים אנושיים לא נוחים. "כשעבדתי בעיתון ’חדשות’ כעורך ורכז מערכת, עבד איתי כתב שמונה לאחר סגירת העיתון לכתב הפלילים של ’תחנה מרכזית’", מספר כהן. "כשהגעתי ל’תחנה מרכזית’ התמניתי לעורך שלו, וכל אותה תקופה ניסיתי לגונן עליו מפני פיטורים. היתה לנו חברות ארוכת שנים. לבסוף נאלצתי לפטר אותו. כשבישרתי לו על כך הוא כעס עלי. המתנתי שייצא מהחדר ופרצתי בבכי. אחרי כל גל פיטורים חשבנו שהשארנו את האנשים הכי טובים, וחשבנו לתומנו שיותר מזה אי-אפשר. בסופו של דבר נאלצתי לפטר גם חלק מהם".
לא רק שיקולים כלכליים מנחים את המפטרים. לא אחת מנוצלים גלי הפיטורים להכנסת שינויים למערכת, ברוחו של המו"ל או של העורך. כך, למשל, מפטרים עיתונאים ותיקים ושחוקים, ומכניסים במקומם צעירים נמרצים ומלאי מוטיבציה. כך לא רק נפתרת בעיית השכר, אלא העורך מצליח גם לחזק את אחיזתו בקרב העובדים. הצעירים ה"ירוקים" חשים עצמם מחויבים לבוס וניתנים למניפולציה יותר מעיתונאים ותיקים. התופעה ניכרה ב"מעריב", עם בואו של אמנון דנקנר, וגם ב"ידיעות אחרונות", כפי שמספר אחד מבכירי העיתונאים: "דחיקת המבוגרים נובעת, נוסף על השיקול הכלכלי, גם מהחשש המוצדק שהעיתונות תהפוך למוסד גריאטרי".
עלותם של עיתונאים צעירים וחסרי ניסיון אכן קטנה יותר. הם מוכנים לעבוד בעבור פרוטות ובעבור הסיפוק לראות את שמם מתנוסס על ידיעה בעמוד האחורי בעיתון. מגמה ברוכה בפני עצמה, אלא שעורכים בכירים מזכירים את מחירה: הבורות וחוסר הניסיון, העדר שיקול הדעת, שניכרים בתוצאות. גם בוגרי גלי-צה"ל, הנחשבים למציאות בענף, אינם מגיעים לבשלות העיתונאית שיש לעיתונאים ותיקים. עורכים מעידים גם על פחות שיקול דעת בדרגים הנמוכים: "לאחרונה שמעתי עורך צעיר שואל כתב מה זה מבצע קדש", סיפר עורך בכיר. "וכשהוא נענה שהכוונה למלחמת סיני, הוא שאל בפליאה, מדוע לא לכתוב מלחמת סיני, כדי שכולם יידעו".
נח קליגר, ותיק העיתונאים ב"ידיעות אחרונות", "דווקא מחבב את החבר’ה הצעירים והחמודים", כלשונו. "אפשר לצחוק איתם והם גם אשפים בטכנולוגיה". אך גם הוא נתקל בהעדר השכלה כללית המשפיע על עבודתם. "למשל, הם אינם בקיאים באירועי מלחמת העולם השנייה, ותשובתם על אירועים שהתרחשו טרום זמנם היא: לא נולדתי אז". לביקורת הצטרף לא מכבר גם נשיא בית-המשפט העליון, אהרון ברק. בפגישה עם עורכי עיתונים, נשיאות מועצת העיתונות ואנשי מרכז ירושלים לאתיקה, הוא מתח ביקורת חריפה על רמתם של העיתונאים שמסקרים את בתי-המשפט וקבל על כך שכלי התקשורת שולחים לבית-המשפט העליון כתבים בורים וחסרי ניסיון.
עמוס שוקן מסביר זאת במצבם הכלכלי של העיתונים: "כאשר המשכורות נמוכות, העיתונאים הם אנשים צעירים ומעוטי ניסיון בכתיבה עיתונאית". סוד ההצלחה נעוץ באופן לא מפתיע במיזוג הנכון בין עיתונאים ותיקים לצעירים. כדברי עיתונאי בכיר, "החוכמה היא להחליף את המים בבריכה בלי לגרש את הרוחצים. נדרשת כאן מלאכה כירורגית כדי ליצור עיתון שמצד אחד לא יהיה ’מעריב לנוער’ אך מצד שני לא יהיה בטאון הגימלאים". לא בטוח שההמלצה הזו מעניינת מישהו. עמליה ארגמן, כתבת "24 שעות", הנמנית עם קבוצת העיתונאים מ"ידיעות אחרונות" שהוצע להם הסכם פרישה מוקדמת, אומרת כי "כיום לא משנה מי כותב את המלים ומי מייצר את הידיעה כל עוד היא מסופקת בזמן. מדובר בפס ייצור והרעיון הוא לספק את הסחורה במינימום זמן וכסף. אז מדוע לשלם בעבור אותו פס ייצור הרבה כסף כשאפשר לשלם בעבורו לפועלים זולים?".
דנקנר: לא להוסיף עלבון
"אני חושב שזה יהיה מאוד לא אנושי מצדי להתייחס לדברים שנאמרו על-ידי כל אחד שפוטר", אומר עורך "מעריב", אמנון דנקנר. "אני יודע שזה מספיק כואב להיות מפוטר. יש בזה צרה כלכלית וגם תחושת עלבון עמוקה, ואני לא מתכוון להוסיף לתחושת העלבון בהנמקת הסיבות לפיטורים של האנשים האלה. על הפיטורים אנחנו מקיימים דיונים ממושכים בצמרת העיתון, ועד שאנחנו מגיעים להחלטות אנחנו לוקחים בחשבון הרבה מרכיבים: מקצועי, אנושי, בעיות סוציאליות, ובשקלול של המרכיבים אנחנו מגיעים לרשימת המפוטרים עם הרבה התלבטויות".
▪ ▪ ▪
"אנחנו כאגודת העיתונאים מסייעים לכל עיתונאי, כשמדובר בעיקר בעיתונאים שעל ההסכם הקיבוצי", מסביר יוסי בר-מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל-אביב. "ברגע שוועד המערכת בכל עיתון מגיע להסכם עם הנהלתו, לאגודת העיתונאים אין מה לעשות בעניין".
גילי דרוב-היישטיין היא סטודנטית לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב
גיליון 46, ספטמבר 2003