הנה סיפור שיכול היה לעשות כותרות: כתב, שבתחום הכיסוי שלו המשרד לבטחון פנים, עומד לקבל מהשר לבטחון הפנים תעודת חיסיון שתמנע את חשיפת זהותו כמי שמסר למשטרה את המסמך החושף שהפרקליטה ליאורה גלט-ברקוביץ’ הדליפה את פרשת סיריל קרן. הכתב העביר לחוקרי המשטרה את המסמך שקיבל בתום לב מ"הארץ", תוך ידיעה שבכך יסייע לחשיפת זהותה של המדליפה, וכעת הוא עומד למסד את הקשר הבלתי ראוי עם המערכת שהוא מסקר על-ידי קבלת החיסיון. הסיפור הזה אינו מגיע לכותרות.

הפרשה הזו אינה מתפרסמת בעיתונות בגלל קשר של שתיקה שנוצר סביבה ובו שותפים עמיתיו של הכתב. גם הסקירה שלהלן אינה מלאה, ושמו של הכתב הנוגע בדבר אינו נחשף, בגלל שיקולי זהירות המתחייבים מכך שאין זיהוי רשמי שלו. עם זאת, ממה שניתן לפרסם עולה תמונה חמורה ביותר של שיתוף פעולה פסול בין עיתונאי, שסייע באופן משמעותי לאיתור ליאורה גלט-ברקוביץ’ כמקור לידיעה של ברוך קרא ב"הארץ", לבין המשטרה ופרקליטות המדינה, שהן תחום הסיקור שלו. התנהגות כזו לא זכורה בתולדות העיתונות הישראלית מאז הסתבר, לפני שנים רבות, שאחד מוותיקיה היה מודיע של מס הכנסה.

(איור: גיא מורד)

השתלשלות העניינים היתה לכאורה זו: כאשר פרסמו המשטרה ופרקליטות המדינה את ממצאי חקירתם על זהות מדליף המסמך שהוביל להתפוצצותה של פרשת סיריל קרן, התברר שהעיתונאי ברוך קרא, שחשף את המסמך, נחקר תחת אזהרה. עוד התברר שצוות החקירה המיוחד, שבהוראת בג"ץ נאלץ לוותר על שירותיו של איש השב"כ - לא ויתר על שיטות העבודה של השב"כ וקיבל מהשופט אמנון כהן צווים גורפים להוצאת פלטי שיחות טלפון של עיתונאים.

הצוות לא הסתפק באיתור מספר הטלפון של ברוך קרא ברשימת השיחות של גלט-ברקוביץ’ וביקש לגלות את זהותם של בעלי מכשירי טלפון נוספים שמספריהם הופיעו בפלטי השיחות שניהל קרא מהטלפון הנייד, הטלפון בביתו והטלפון במערכת העיתון. כך נחשפו שיחות שקיים עם עיתונאים נוספים ובהם משה נוסבאום, הכתב לענייני משטרה של ערוץ 2. ככל סיפור עיתונאי, הסערה שגילוי זה עורר שככה אחרי כמה ימים.

גילויים נוספים בפרשה מאת צבי הראל ב"הארץ", חמישה חודשים מאוחר יותר, לא עוררו הד תקשורתי. הראל טען שדובר משרד המשפטים, יעקב גלנטי, העניק סיוע לצוות החקירה בכך שהציע להם כיווני חקירה ותיאר בפניהם רשת של קשרים שמקיימים, לגרסתו, עיתונאים ומעבירים בה מידע מאחד לשני. לפי תיאורו של הראל, הדובר נקב בשמות של עיתונאים ושל מקורות אפשריים להדלפה, ובעקבות סקירתו יצאו החוקרים לאתר את המדליפה. גילוייו של הראל לא הפריעו לכתבים המסקרים את משרד המשפטים להמשיך לנהל יחסי עבודה תקינים עם גלנטי, שהיה בעבר עיתונאי פעיל.

ועוד סיפר צבי הראל לקוראיו על "נשר" - שם הצופן של העיתונאי שלידיו הגיע המסמך שהיה בידיו של ברוך קרא. זכרון דברים, המהווה חלק מחומר החקירה של ליאורה גלט-ברקוביץ’, מספר על פגישה בין ערן שנדר, ראש צוות החקירה, ל"נשר". בתזכיר מספר שנדר על שיחת טלפון שיזם עם "נשר". "נשר" שאל את שנדר אם אינו בחופשה - שנדר פרש מראשות המחלקה לחקירות שוטרים ויצא לחופשה, ונקרא ממנה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה כדי להקים את צוות החקירה למציאת האיש שהדליף לברוך קרא את המסמך העוסק בסיריל קרן.

שנדר קבע עם "נשר" פגישה בבית-קפה. אל הפגישה יצאו שנדר וחבר נוסף בצוות החקירה, ניצב-משנה שלומי איילון. איילון המתין, בעוד ששנדר קיבל מ"נשר" את המסמך המודלף וצילם אותו, לא לפני ש"נשר" מחק ממנו את מספר הפקס שהופיע עליו. "נשר" אישר שזה המסמך שהוקרן בערוץ 2 (ביום שבו פרסם קרא את המסמך ב"הארץ" הוא הוצג לצופי ערוץ 2, בחדשות הערב, על-ידי כתב המשטרה משה נוסבאום. בחומר החקירה מצוין שיש לחקור את משה נוסבאום "שיאשר שהמסמך שהחזיק בידו הוא המסמך ששודר בטלוויזיה").

לפי זכרון הדברים, סירב "נשר" להוסיף ולשתף פעולה באיתור המדליף ובסיום השיחה ביקש משנדר שזהותו תישאר חסויה. שנדר כתב את שמו של "נשר" על פתק שהוכנס לכספת המחלקה לחקירות שוטרים. חילופי הדברים שהיו בין "נשר" לבין ערן שנדר מאששים את ההנחה שמדובר בכתב שתחום סיקורו הוא המשטרה ומשרד המשפטים: "נשר" בקי בעיסוקיו של הפרקליט ("אינך בחופשה?") והשיחה ביניהם מתנהלת בנימה אינטימית. ההיכרות כל-כך קרובה ש"נשר" מוכן לספק לשנדר את מבוקשו ולמסור לעיונו את המסמך.

המסמך היה חשוב לחוקרים כדי לבסס באמצעותו את החשדות נגד גלט-ברקוביץ’: הוא נבדק במעבדה לזיהוי פלילי והטביעות הפיזיות שהיו עליו (למשל, מיקום התאריך) סייעו להם לקשור את הפרקליטה אליו. מי שנחשב ל"נשר" היה בין הכתבים שנקראו לחקירה רשמית במסגרת מאמצי צוות החקירה לאתר את המדליפה אך סירב לשתף פעולה. ידוע עם זאת שלפחות אחד מהם, משה נוסבאום, קיים גם פגישה בלתי פורמלית עם חלק מהחוקרים.

יחסים של תן וקח הם חלק משגרת יומם של כתבים המכסים תחום: כתבים מעכבים או מוותרים על סיפורים בתמורה למידע בלעדי. במקרה הנדון, השירות שעשה "נשר" לחוקרים חורג, לכאורה, מהמקובל. בכל מקרה, התנהגותו מזמינה בירור אתי. זאת ועוד, תעודת החיסיון שתוצא לו על-ידי השר לבטחון פנים תיצור קשר בלתי ראוי, אם לא תלות ממש, בינו לבין השר שהוא מסקר. ההתלבטות בשאלת הטלת החיסיון היא המונעת לפי שעה את הגשת כתב-האישום נגד גלט-ברקוביץ’, בין השאר בגלל חששן של פרקליטות המדינה והמשטרה שסניגוריה של הנאשמת ינקבו בשמו באולם המשפט.

הדלפות הן אמצעי חיוני לעבודת עיתונאים במשטר דמוקרטי. אפילו ראש צוות החקירה, ערן שנדר, הגדיר הדלפות כ"חמצן חיובי". החקירה המהירה והמאומצת לאיתור המדליף, שעליה הורה היועץ המשפטי, הטילה מורא כבד על מדליפים-בכוח. ברוך קרא הגן על חסיון מקורותיו אף שנחקר תחת אזהרה, וטעותו היחידה היתה, אולי, שלא מנע שהמסמך המודלף יגיע מ"הארץ" ל"נשר". שיתוף הפעולה של "נשר" עם החוקרים מערער את יחסי האמון שבין מקורות לעיתונאים.

שמו של "נשר" לא פורסם עד כה בעיתונות (לבד מרמיזה ב"העיר" ואיזכור מפורש באתר אינדימדיה), אף שכל מי שמצוי בפרשה יודע במי מדובר. כתבי משטרה ומשפט שהתבקשו להסביר את קשר השתיקה הציגו חזית אחידה: סירוב להגיב, אם מתוך "קולגיאליות" ואם בשל מדיניות מערכתית שאינה מאפשרת להם לעסוק בנושא - לא בכלי התקשורת שבו הם עובדים ואף לא במתן תשובות לשאלות.

הכתב שעליו מדובר אמר, בתשובה לשאלת "העין השביעית": "אני מתעלם בגיחוך מהשמועות. כאשר תתברר לי זהותו של אותו ’נשר’ רק אז אומר את דברי לנוכח כל הפרסומים השגויים". מטעם המערכת שבה הוא עובד נמסרה, בתשובה לשאלות שהופנו לה על ההשלכות האתיות של התנהגותו, הודעה המגדירה את הסיפור כפרובוקציה ומדגישה כי המערכת עומדת מאחורי תגובתו של הכתב. בתשובה לשאלה שהופנתה ל"הארץ", אם אין העיתון מצטער על העברת המסמך ל"נשר", אמר העורך הראשי, חנוך מרמרי: "אין בכוונתנו להשיב לשאלות הנוגעות לתהליך העבודה המערכתי בכל הקשור לפרסום מידע רגיש".

שחר אבירי הוא הוא עורך שירותי מידע של טלוויזיה אינטראקטיבית

גיליון 47, נובמבר 2003